בארד לחירות אין מחיר

פרק 1: המצפן 

לפני זמן רב, בלילה חשוך נוטף גשמים, איש בעל חץ וקשת הלך לו לאיבוד ביער. מה היה עושה אילו לא ראה מול עיניו את אותה בקתה מבודדת? הוא הביט בעשן היוצא מן הארובה ואת האור הדולק בבקתה מבעד לחלון. השתקפות האור הרחוק נצנצה בעיניו. כאשר התקרב לבקתה, הוא שמע סוסים מאחור ואכן, מאחורי הבקתה הייתה גדר ולצידה סוסים שחורים נעמדו. הבחור רצה ללטף את אחד מהם, אך ידו סירבה לצאת מבגדיו מרוב הקור הנורא. הוא התקרב אל דלת הבקתה והריח ריח של אוכל. בשר משובח ופירות טריים, הוא נשך בשפתיו היבשות ודפק בדלת. ״שלום…״ הוא דפק שנית. ״יש כאן מישהו?״ ברגעים הבודדים בהם חיכה, הוא משך באפו והביט מאחוריו. צמרמורת עברה בגופו מסיבה לא מובנת, אך החליט להתעלם ממנה כאשר הדלת נפתחה. האור הקטן הבהיר את האווירה האפלה. האיש יכל לראות רק רבע מפניה של האישה אשר פתחה בפניו את הדלת. 

שיערה היה שחור וארוך שעבר את חזהה. עין אחת אשר צצה מעבר לחריץ הייתה כחולה וכהה. עורה לבן כשלג ושמלתה בצבע כחול אגמים. ״מי אתה? מה אתה רוצה?״ היא שאלה בקרירות. האיש ציפה לקול חלש ונשי, אך קולה היה עמוק ואפילו מעט צרוד. ״אני מצטער שאני מפריע לך. אני בסך הכל דייג מהכפר, אבל לא יכולתי לצאת לדוג בגלל הסופה, לכן יצאתי לצוד כדי למצוא משהו לאכול, אבל הלכתי לאיבוד והתרחקתי יותר מדי מהכפר ממנו באתי.״ עיניה נעצו בו. האיש משך באפו והמשיך בדבריו. ״רק רציתי לשאול אם אני יכול להיכנס לכמה רגעים להתחמם ליד האח שלך?״ היא לא הגיבה. היא גם לא שינתה דבר בהבעת פניה החתומות. ״אנא…רק תכניסי אותי לרגע דל ואת לא תראי אותי יותר…בבקשה; אני עלול למות מקור עד שאמצא את דרכי חזרה הביתה.״ האור מהבקתה התבהר כאשר האישה פתחה בפניו את הדלת עד הסוף. ״בסדר. אבל תניח את הנשק שלך על הרצפה.״ היא הצביעה על רצפת העץ, צמוד לקצה הדלת. ״רוב תודות לך.״ הוא התכופף מטה והניח את קשתו כפי שהיא ביקשה. כאשר נכנס לביתה הוא שם לב לכותנת המשי הלבנה אשר לבשה האישה סביב כתפיה ולמקל העץ אשר אחזה.  כאשר היא נתנה לאיש להיכנס היא לקחה כמה צעדים אחורה בצליעה ברגלה השמאלית. האיש הוריד את הכובע שלו מראשו כאשר נכנס לביתה ונתן לה לסגור אחריו את הדלת. 

הוא ניחש נכון מקודם כשהיה בחוץ. על השולחן היה מרק עוף, סלטים, בשר ובצד כערות ענבים סגולים, כמעט שחורים. האיש ניסה להתעלם מתיאבונו והתקרב אל האח. הוא התיישב על השטיח האדום וחימם את ידיו. ״אני ממש מודה לך…״ הוא לחש לה בעודו נושף על ידיו. הוא ציפה שתחייך לו או תאמר משהו, אך היא רק המשיכה להביט בו במבט חתום בעודה צולעת אל הכיסא ליד השולחן. כאשר התיישבה היא אחזה במקלה והשעינה את ראשה עליו. האיש הביט בקרסולה. הוא היה נראה חבול בצבעים כחולים, כנראה מכה טרייה. ״מה קרה לרגלך?״ הוא שאל אותה. ״נפלתי במדרגות לעליית הגג.״ היא ענתה לו. ״זה נראה כואב ולא מטופל, תרצי שאקח מבט?״ 

״אתה דייג, לא רופא.״ היא ענתה לו בבוז ועמדה על רגליה בעודה אוחזת חזק יותר במקל ההליכה שלה והתקרבה אליו. ״מה שמך?״ היא הביטה בו מלמטה. ״אלכס.״ הוא ענה, אך קולו מעט רעד מבושה. הוא אחז בשמלתה של האישה. ״גברת נאוה ונדיבה כמוך עוד לא פגשתי, תוכלי בבקשה לתת לי משהו לאכול?״ היא מעט הופתעה מהתרפסותו. ״אני מתנצל, אני יודע שאני חוצפן, אבל אנא אל תשלחי אותי חזרה אל הקור, למות מרעב, רק מהריח של האוכל אני יודע שאת מבשלת נהדר. לא תרצי שעוד אדם נוסף יהנה מהאוכל הנפלא שהכנת יחד איתך?״

״שב. אני אביא לך צלחת.״ היא ענתה לו. חיוך קטן התסתתר בקצה שפתיה. אלכס קם על רגליו והתיישב בקצה השולחן. היא הגישה לו מרק חם וחתיכת לחם. הגבר התבייש מחוסר נימוסיו, אבל לא יכל שלא לזלול את האוכל במהרה ברגע בו הוא הוגש בפניו. לאחר שסיים את המרק ואכל מחתיכת הבשר בתוכו, האישה ישבה מולו בשולחן. ״מה שמה של גברתי? שאוכל לברך אותה על חסדה.״ הוא שאל אותה. ״הלנה.״ היא ענתה לו. 

האיש הנהן בראשו באמירת תודה והמשיך לאכול את הלחם בידיו. ״האם את באמת גרה כאן לבדך? קודם חשבתי שאולי האוכל הזה הוא לבעלך…״ 

״לא. אני כאן לבד. אין לי בעל.״ אלכס השפיל את מבטו. דממה נשמעה עד שהגברת פנתה אליו. ״ואתה? יש לך משפחה?״ היא שאלה אותו. אלכס הופתע ששברה את השתיקה הפעם. ״יש לי אישה וגם ילד. אבל אישתי היא…אישה די קשה…״ הלנה קירבה את גופה אל השולחן, היא נראתה מעוניינת. ״היא לפעמים אוהבת אותי ולפעמים…היא שונאת אותי…זה סיפור מורכב…״ אלכס שפשף בעורפו. ״מפרצי זעם היא מתהפכת לצווחות של בכי בשניות מבלי שאני שם לב בכלל. את לא היית מאמינה.״ האישה כיווצה את שפתיה והרימה גבה, אלכס הבין מבט זה בתור דרכה לומר: ספר לי עוד. 

״נשאנו כשהייתי נער, היא הייתה אדם אחר אז…אני רק יכול לומר שאם היא הייתה במקומך היא הייתה נותנת לי או לכל גבר אחר למות מקור בחוץ…״ צער נשמע בקולו של אלכס אשר השפיל מבט. ״בן כמה בנכם?״ היא שאלה אותו. אלכס גירד בראשו באנחה. ״א…אם לומר לך את האמת…אני לא כל כך זוכר…״ הוא הודה בגיחוך מהוסס. הלנה לא הסירה ממנו את מבטה, דבר שהלחיץ אותו לומר את תשובתו. ״ש…שש…אני חושב…בארד הוא בן שש.״ הוא ספר באצבעותיו וכחכך בגרונו. ״בארד…שם מעניין…״ היא לחשה. ״כן…אני נתתי לו אותו…״ הוא ענה לה.  ״אם תתני לי להישאר כאן הלילה, אדאג לעשות בשבילך כל עבודת בית שאינך מסוגלת לעשות בגלל מצבך.״ הוא הבטיח. ״אשאב לך מים, אחטוב עצים, אדוג…מה שתרצי.״ הלנה נגסה בשפתיה בעודה מנסה להסתיר חיוך. ״האם גברתי מחייכת?״ הוא שאל אותה בעין עוקצת. אפילו מבלי להביט בו היא שמעה שהוא כמוה מחייך. 

״תוכל לישון הלילה ברפת הסוסים.״ היא אחזה במקל ההליכה שלה והתהלכה אל האח. גופה הסתתר בדלת חדרה הפתוחה. ״חזור למחרת לאישתך.״ היא אמרה לו, בעוד חיוכה מעט התעקם, אך לא לגמרי ירד.

לאחר ששהה האיש הנשוי ברפת האישה הזרה, היא נתנה לו לסחוב את דליה ובדרכו לבאר הוא נזכר באישתו. כובד הדלי המלא הרגיש ככובד מילותיה המרושעות וכאב צעקותיה המציקות לאוזניו שגרמו לו כל ערב לכאב ראש נורא. הוא ריחם על בנו שהשאיר אותו עוד לילה איתה לבדו, אך שמח שלפחות יש מישהו שם כדי להדוף את זעמה ממנו. כשנכנס שוב לביתה של הלנה, הוא שאל אותה מה עוד עליו לעשות, אך היא ליטפה את כתפו והזמינה אותו לאכול ארוחת בוקר איתה. בעודו אוכל לחם טרי עם גבינה וסלט ירקות, אלכס לא יכל שלא לרחם על האישה הצעירה שנראתה כי מצב רגלה החמיר. תזוזות קטנות כמו לקום מהכיסא, או להתקרב אל השולחן גרמו לה לגנוח בכאב. כשאלכס סיים לאכול, הלנה ישבה לצידו ונתנה לו מפה, אלכס הרים את מבטו אליה. ״זאת מפת האיזור דראייקט הכפרי לצד גבולות הממלכה, חשבתי שזה אולי יעזור לך למצוא את ביתך וגם לפעמים הבאות בהן תלך למסע צייד.״ 

״תודה.״ הוא חייך לה. ״עכשיו שהגשמים הפסיקו ברצוני לצאת מהכפר ולטייל במרומי ההרים.״ הוא אמר לה. ״אם כך, אולי תרצה גם עוד דבר נוסף…״ 

״לא, את כבר נתת לי מספיק, אני לא יכול…״ היא הניחה אצבע על שפתיו. ״עצום את עיניך.״ היא לחשה. 

ליבו של אלכס החל לדפוק ופניו נשארו חתומות. 

״סמוך עליי.״ היא אמרה בחיוך צד. לאלכס כמעט נפלט שאינו מכיר אותה, אך במקום זאת הוא עצם את עיניו והלנה אחזה בכף ידו. ידיה היו חמות ונעימות. אלכס הרגיש משהו עגול מונח בכף ידו. ״זה שעון…?״ הוא חשב לעצמו. ״אתה יכול לפקוח אותן.״ כשאלכס פקח את עיניו הוא ראה מצפן כסוף מונח בידו. ״מצפן…״ 

״זה גם יעזור לך לא לאבד שוב את דרכך…״ היא הוסיפה. ״אני לא יכול לקחת את זה ממך…״ הוא הושיט לה את ידו. ״זה רק מצפן. אין לי כל שימוש או צורך בו יותר…״ היא אחזה בידו המושטת לעברה. ״שמור אותו איתך. לא עזבתי את הבקתה שלי לעולם. אין לי כל צורך בו.״ אלכס הנהן בראשו והניח את ידיו על השולחן. ״הוא היה של בעלי המנוח.״ היא אמרה לו בפנים חתומות. ״אני מצטער…״ אלכס הופתע מדבריה. ״אני לא ידעתי…״ הוא מלמל. ״אין דבר….״ היא אמרה בחיוך קטן. ״תודה על כל מה שעשית למעני…לעולם לא אשכח את טוב ליבך.״ היא הנהנה את ראשה אליו. ״לכן…חשבתי…״ הוא אמר לה. ״חברי הטוב ביותר הוא רופא ידוע בכפר, אולי אקח אותך אליו כדי שיטפל ברגלך?״ הלנה נראתה מורתעת מהצעתו. ״אחזיר אותך אחר כך לביתך, אני מבטיח. פשוט כואב לי לראות אותך סובלת כך וברצוני לגמול לך.״

לאחר התארגנות קצרה, בה אלכס לקח איתו את החץ וקשת יחד עם שאר החצים בשק שלו, בנוסף למפתה של הלנה והמצפן אשר נתנה לו. הוא הוציא את סוסה מהרפת וכאשר ראה את הלנה נאחזת בדלת, הוא סחב אותה על ידיו אל הסוס ובעזרת המפה, מזג האוויר השמשי וכמובן חברתה הטובה של הלנה, מצאו שניהם את המרפאה של חברו הטוב ביותר של אלכס, רוהאן. 

כאשר הוא ראה את אלכס סוחב בידיו אישה אחרת, עיניו התפערו לרווחה, אך הוא שמר על קור רוח והכניס את שניהם בכבוד לאוהל שלו. ״רוהאן, זו הלנה, פגשתי אותה בבקתה ביער. היא מאוד פצועה ברגלה כבר כמה ימים. תוכל לבדוק אותה בבקשה, חבר?״ הוא ביקש ממנו כאשר הניח אותה על הסדינים הלבנים בעדינות. ״כ…כן, אלכס…״ הוא שלף את שרווליו וניגש אל האישה. ״הלנה, נכון?״ היא הנהנה את ראשה. ״אבדוק את רגלך…״ הוא הפשיל את שמלתה ובעודו מטפל ברגלה הוא החליף מבטים כועסים באלכס. לאחר שמרח ברגלה משחה מרפאת וחבש אותה היטב בעודו מסביר לשניהם שהנקע יעבור בעוד כמה שבועות ככל שתמשיך למרוח את המשיחה, הוא יצא החוצה במבט חתום. ״רואה? אמרתי לך. הוא הרופא הטוב ביותר כאן…״ אלכס אישר לה בזמן שרוהאן קרא לו מבחוץ לבוא אליו. אלכס רק הספיק לראות חיוך קטן וביישני של הלנה רגע לפני שיצא מהאוהל עקב קריאתו.  

דממה דקה נשמעה באוויר. אלכס לא יכל להסיט את עיניו משקיעת השמש האדמדמה. ״תשלום?״ הוא עדיין לא הוריד את עיניו מהשמיים. ״עזוב את הכסף! רק אמור לי מה אתה חושב שאתה עושה??״ גיחוך קטן נפלט משפתיו של אלכס מכעסו הפתאומי של חברו כלפיו. ״מה?״ 

״אתה נשוי, טיפש! מדוע אתה מסתובב איתה?? אתה בכלל מכיר אותה?? למה שתעשה את זה בכלל??״ רוהאן שילב את ידיו, היה נדמה שהוא צועק על ילד ולא על גבר בגילה, אפילו קצת יותר מבוגר ממנו. ״מה?״ אלכס חזר בו בגיחוך. ״מה?״ רוהאן חיכה אותו. ״אל תעמיד פני שוטה!״ הוא צעק בלחש. ״רוהאן, תפסיק.  האישה הזאת הצילה אותי. היא הכניסה אותי לבקתה שלה באמצע סערה, נתנה לי אוכל ומקום לישון בו ובזכותה מצאתי את הדרך חזרה לכאן, אם לא היא, ממזמן הייתי מת ביער!״ 

״היא גרה ביער? לבד?״ רוהאן הרים גבה. ״ואין שום צורך לדאוג, כיוון שאין בינינו שום דבר. רק רציתי להחזיר לה טובה.״ אלכס הוסיף, מתעלם משאלתו של רוהאן לגבי מגוריה של הלנה. ״מקסים, אז בזמן שאשתך בבית לבדה, מתגעגעת אלייך ודואגת לך, אתה בעצם כל הזמן הזה חיית בנוחות אצל אישה אחרת…ועוד אני אמרתי לה שאתה מרוויח כסף להביא הביתה כדי שתוכלו לאכול ולשרוד!״ 

״אני עדיין עושה את זה! והיא לא מתגעגעת אליי…״ ענה לו אלכס בהגנה אשר התלוותה בגלגול עיניים. ״ולמרות זאת, אני אלך לראות אותה עכשיו.״ 

״עכשיו?״ הוא שאל בבלבול. ״כן, מדוע שלא אלך? פשוט תאמר להלנה שאני הייתי צריך לטפל במשהו לכמה זמן ואני אדהר הביתה, עם סוס, הדרך תהיה הרבה יותר קצרה.״ 

״תגיד לי, היא יודעת שיש לך אישה? שיש לך ילד בבית?״ הוא הניף את ידו הצידה. ״כן. למה שאני אשקר לה?״ 

״אז אמור לה את זה אתה! אמור לה!״ רוהאן דרש בעצבנות. ״בסדר, בסדר!״ הוא הצהיר בהתגוננות. ״הרגע קצת, ידידי, למה לך להיות כל כך לחוץ? מי כמוך יודע כמה זה מזיק לליבנו.״ הוא העיר לו בזמן שנכנס חזרה למרפאה. ״אבד הראש יחד עם הדאגות…״ רוהאן מלמל בזלזול. ״הלנה, זה בסדר מצדך שאלך לאישתי לבדוק מה שלומה ומיד אחזור לקחת אותך הביתה? זה ייקח זמן קצר, אני לא גר רחוק מכאן.״ אלכס אמר לה. ״אתה מבטיח שתחזור?״ היא שאלה אותו. ״כן. תסמכי עליי.״ הוא הבטיח בחיוך דק. ״ בסדר. אני אחכה כאן.״ היא ענתה לו. ״מצוין, תודה.״ אלכס הרים את גבותיו בחיוך מתנשא לרוהאן אשר עדיין נראה המום וכאשר עלה על הסוס הוא הודה שוב לחברו. ״אני מאוד מקווה שאתה יודע מה אתה עושה.״ 

״מי יודע?״ הוא הרים את כתפו ולפני שרוהאן הספיק להגיב הוא דהר במהירות הרחק מהמרפאה ושוב השאיר את רוהאן בלי מילים.

כאשר הגיע לביתו, הוא ירד מהסוס ונעמד מול הדלת. בנשימה עמוקה הוא פתח אותה. הבית היה מואר אך כשהביט בפני אישתו, צמרמורת החשכה זחלה על גבו. שיערה החום היה אסוף עם כמה קצוות מפוזרים. היא ישבה על השולחן לבדה, עם כוס מים יחידה. עיניה השחורות והגדולות חדרו לנשמתו והפשיטו ממנו כל טיפת ביטחון שהייתה לו. ״אלכסנדר.״ היא קמה מהכיסא והלכה אליו. ״מה שלומך?״ הוא שאל ופתח את זרועותיו. היא אחזה בכתפיו בחיבוק עדין. ״אני בסדר…היכן היית אתמול?״ היא שאלה. ״דאגתי לך נורא בגלל הסופה…״ הוא טפח בגבה. ״אין לך מה לדאוג, כפי שאת רואה אני בסדר גמור. מצאתי מכסה.״ 

״אתה בוודאי רעב, אני אכין לך משהו לאכול.״ היא הפשילה את שרווליה. ״לא…״ הוא עצר בעדה. ״א…אני לא רעב.״ הוא מלמל. ״לא רעב? אבל אתה תמיד רעב.״ היא ענתה לו. 

״האמת שרק רציתי לוודא שהכל בסדר…״ הוא הרים את ראשו והביט מסביבו. ״איפה הוא….?״ הוא שאל אותה. ״בארד לא כאן?״ 

״הוא כבר יומיים לא בבית…״ היא מלמלה. 

״הילד הזה..״ 

״דבר בשם עצמך.״ היא אמרה לו. ״שניכם רק מדאיגים אותי כל הזמן. רק רוהאן בא לראות מה שלומי.״ היא שילבה את ידיה. ״הוא למד ממך.״

״אני פה עכשיו, ניילה.״ הוא אחז בכתפיה. ״כן, אבל אתה לא נשאר, נכון?״ האשמה חטפה מאלכס את האוויר לנשימה. ״אני רק צריך לטפל בכמה דברים לפני…״ הוא שפשף בצווארו. ״אבל אני מבטיח שאחזור מחר לפני השקיעה ואהיה כל הערב איתך בבית.״ הוא אמר לה, אך שם לב שאיננה מקשיבה לו. ״ניילה?״

״אני רוצה שתדבר עם הבן שלך.״ היא דרשה בקרירות. ״לפני שאני אעשה זאת.״ 

״כשהוא יהיה כאן, אדבר איתו.״ הוא ענה לה. 

״לא חשבתי שהוא ימים שלמים לא בבית, אני לא ארשה לו להמשיך בנדידה הזאת.״ הוא הוסיף ולאחר שהבטיח לה שנית שהוא יחזור מחר לפני השקיעה, אלכס נפרד מניילה ללילה בחיבוק מהיר.

הוא במהרה דהר בחזרה אל המרפאה כדי לקחת את הלנה חזרה לביתה. בסגירת דלת ביתו, אלכס פתח דלת אחרת לדבר שישנה את חייו ואת חיי הסובבים לו לתמיד. כיוון שלא הייתה דרך חזרה לדלת הגורלית אשר פתח ולמקום בו הוא החליט לחזור אליו שוב ושוב ולזרועותיה של האישה הזרה שנתנה לו הפסקה מחייו. מחייו בתור דייג פשוט עם סירה ישנה ומחייו בתור בעל לאישה מתסכלת ומדכאת. בביתה הוא הרגיש כמו איש בעל מעמד גבוה, אך אלכס לא ידע שאותה אישה תיתן לו הפסקה רק בחלק אחד מחייו. חלק אשר אף פעם לא נראה לאלכס כמשמעותי כל כך וחלק זה מחייו הוא היותו אב. 

שנה לאחר הלילה בו הם נפגשו, אלכס מצא את עצמו עם תינוק בידיו במרפאה של רוהאן בלילה שקט. ״אני כבר לא ישן שלושה לילות…״ הוא לחש לחברו. ״תן אותו, תנוח.״ הוא לקח את התינוק הבוכה מזרועותיו והתיישב על המיטה, אלכס התמתח על הרצפה והשעין את ראשו לצד חברו על המיטה. ״מה ניילה ובארד אמרו?״ 

״מזל שבארד חזר קצת אחרי שנכנסתי, אחרת היא הייתה הורגת אותי במקום.״ הוא ענה לו בעודו מתמקד בעיניים הכחולות והבהירות של התינוק. ״היא לא הפסיקה לצעוק. אני עדיין יכול לשמוע את הקול הצווחני שלה בתוך הראש שלי.״ הוא שפשף את עיניו. ״מה לגבי בארד?״ 

״אני לא יודע…הוא היה נראה חיוור ומותש לגמרי…״ ענה אלכס. ״אני לא יודע בכלל עם מה הוא התעסק לפני…נתתי לו להחזיק אותו, אבל הוא לא ממש הגיב, הוא רק הביט בו בפנים חתומות, ואחר כך הביט בי במן אכזבה, אני חושב…בדיוק כמו אמא שלו, אין יותר מדי להרחיב.״ הוא קם על רגליו. ״תקשיב, אתה יכול בבקשה להביא אותו הביתה? היא אוהבת אותך יותר ממני…במיוחד עכשיו.״ הוא ביקש. ״רגע, אתה לא מתכוון לחזור הביתה הלילה?״ רוהאן שאל אותו בדאגה.  ״לא.״ אלכס יצא החוצה. ״אני הולך לחזור לזאב.״ 

״זאב בן אייש?״ רוהאן קם על רגליו. הוא ניסה להישאר כמה שיותר בשקט כדי לא להעיר את התינוק על ידיו. ״השתגעת? מה לך ולפיראט הנוכל הזה?״ 

״הוא הציע לי לחזור ואני חושב שזה מה שאני צריך עכשיו.״ הוא הסביר. ״אני אחזור הביתה עם הרבה כסף ושלל ואולי היא תסלח לי…״  

״אלכס…מדוע אתה לא מצליח להבין…א…אתה מתכוון להשאיר אותה לטפל בתינוק לא שלה? אתה באמת חושב שאם תחזור בעוד כמה חודשים או שנים עם תכשיטים ביד זה הולך לגרום לה לסלוח לך?״ 

״אמרתי לה שיהיה עליה לטפל בו.״ הוא פתח את האוהל לרווחה והביט בירח המלא. ״אז שאמהר, לא? אני. שער שהיא עכשיו נסערת עם בארד לבד? זוכר אותו? הבן שלך.״ שאל רוהאן בעקיצה. אלכס נאנח. ״כן. מוטב שתלך, אבל בארד הלך לישון אחרי שהלכתי. דבר אשר לא ימנע ממנה להמשיך לסעור.״ הוא סובב אליו את ראשו. ״עליך להבין שאינני חייב להיות בבית בשביל שהיא תצעק. איש לא חייב להיות, היא מסוגלת לדבר ולצעוק יחד עם עצמה.״ הוא הסתכל בחזרה החוצה. ״עדיף שבארד לא יתעורר. ילד גודל זקוק לשינה טובה.״ העיר לו אלכס. ״רק שמגדת העתידות של זאב לא תאמר לי דברים מדאיגים לגבי העתיד שלי.״ הוא צחקק והניח על כתפיו את מעיל העור שלו. ״חכה!״ הוא עצר אותו. ״מה אני אמור לומר לבארד?״ אלכס משך בכתפיו. עיניו שתטו ימינה ושמאלה עד שהגיעו שוב לכיוונו של רוהאן בשתיקה אשר נתנה לרוהאן את תשובתו של אלכס לשאלתו ואת הגנתו לדבר אשר עשה.