ומה עם הסליחות שלך

איזה עייפות. הוא רגיל לשעות מאוחרות הרבה יותר, לילות שלמים שהוא נשאר לשמירות, פותח עם השקיעה ומסיים עם הזריחה. אבל הלילה זה משהו אחר. כאילו לא חוסר שעות השינה הוא זה שממוטט אותו.

זאת הנפש, רואי, זאת הנפש, אמא תמיד מתעקשת איתו, אבל מאז שקרה מה שקרה הוא כבר כמעט ולא רואה אותה. סוגר שבועות ארוכים בחווה, מדחיק את הגוף ובורח מהנפש, מתעלם מהקיום של עצמו. 

אבל הנה, כמה שידחיק את הקיום, החיים ממשיכים הלאה ושוב אלול דופק בדלת.

רעש חם עובר בקצה האוזן של רואי עוד מתחילת המדרגות הרחבות. תנועה ערה, מוגברת. ריח בושם חזק מכה באפו, צחוק מתגלגל עולה מכיוון חבורת נערות. ארבעה חבר’ה מעשנים בקצה המדרגה השביעית. 

בצעדים כבדים רואי מתקדם אל עבר הכניסה. בעמדת הבידוק עמוסת האנשים הוא רואה שתי חיילות וחייל שקוראים את הפיוטים מהספרון שבידם. 

ככל שהוא מתקרב מתחזק רעש ההמולה, הצלילים המוכרים ממלאים לו את האוזן. פעם מילאו גם את הלב. היום הוא חלל אטום, הלב שלו, ומי יודע אם ייפתח עוד. 

שתיים שתיים הוא עולה במדרגות, מטפס בזריזות. שירת הקהל מהדהדת מלמעלה, מלווה את צעדיו.

“קמתי באשמורת, לבקש על עווני”, רואי מפלס דרך אל עזרת הגברים, “ונפשי שחרחורת, מפני רוב זדוני”. הנה, כבר מתחילים המבטים. מכירים אותו כאן. “רחם על עדתך, צאן מרעיתך, אשרי יושבי ביתך עוד יהללוך סלה”.. מפוצץ הלילה. אפילו שהגיע בזמן כבר נגמרו כאן סידורי הסליחות, יותר ויותר אנשים מדפדפים בניידים, מחפשים את מילות הפיוטים. 

הרחבה גדושת אנשים, שום פינה פנויה. רואי משתדל להדחק לקצה, קרוב לקיר הרחב והעתיק שעשרות ראשים מסתירים אותו.

כולם מסביב ממלמלים אשרי, הרעש הומה, רק רואי שותק. אפילו לא פותח סליחות בנייד.

בלי שישים לב משתלטת לו אנחה על החזה. מכאיבה. 

זוכר את עצמו מגיע לכאן שנה שעברה, נטול דאגות, עסוק בשטויות כמו רישיון או נסיונות הבריחה מהלימודים כל פעם והשיחות עם ראש הישיבה שחזרו על עצמן תמיד. היום הישיבה רחוקה ממנו, לא רק פיזית, הרישיון כבר לא מעניין כשנוסעים על משטובות בלי למצמץ ובכלל היום רכבים מזכירים לו דברים אחרים לגמרי.

רעש הסליחות מסתובב סביבו, כאילו נלקח מעולם אחר שרואי אינו שותף אליו. אשרי מסתיים, קדיש מתחיל, אנשים נדחקים, אחרים נכנסים. בזוית העין הוא רואה את אטיאס שמגיע הרבה לשמירות בסופ”שים ואת איתם, שבא לחודש אצלם בחווה אחרי שמיצה את סיני. אמר שאין לו כוח לאנשים, רוצה רק שקט ועבודה. אבל הנה, גם הוא הגיע לכאן. ורואי חושב על זה שגם לו אין כוח לאנשים.

הוא עייף. אלוקים כמה שהוא עייף.

“בן אדם מה לך נרדם, קום קרא בתחנונים”, החזן לא מתחשב בו, מאיץ בו להלחם בעייפות ולהצטרף לשירת הציבור. אבל די, כמה אפשר. עדיין הוא שותק.

ברגעי היסח הדעת הוא מדפדף בווצאפ עד שנתקל בה שוב: “מאור שאני שונא”. 

הוא נכנס אל השיחה, הפעם אינו גולל במאות ההודעות הירוקות כדי למצוא הודעה לבנה אחת. רק מקליד.

ו מ ה  ע ם  ה ס ל י ח ו ת  ש ל ך  

רואי לא מחכה לווי כחול. ממשיך.

אלה שלי:

לרגע עולה בו מחשבה שאולי היא תספיק לסמן סמיילי צוחק או תמה או סימן שאלה אדום. אבל היא רק עולה וכבר הולכת, והאצבעות ממשיכות להקליד.

[בן אדם]

בן אדם מטורף אחד, האגו שלו במרומים, מרימים לו מכל צד, אבל נמוך נמוך בפנים, הוא יודע מה עבר, מכיר את כל העניינים. נמאס לו כבר לשאוף רחוק, ואז להתרסק על הפנים, אבל הוא כאן הגיע, נמצא בין כל ההמונים, והוא צריך גם טרמפ חזור, והוא עייף חסר אונים. תפתח לו את הלב ה’, ואם לא אז תן קצת רחמים. המרחם, הוא ירחם, גם עליי כרחם אב על בנים. לך ה’ הצדקה, ולנו בושת הפנים.

הוא אוהב סליחות. זה לא שלא. יש חלקים ביהדות שקרובים אליו, חלקים שפחות, אבל דווקא להתקהלות הזאת מאלול עד כיפור הוא מצליח להתחבר. אלו השעות שלו, הלילה הקריר של הרי חברון מעביר אצלו רעד בלב, המנגינות הסוחפות מצליחות להזיז משהו גם בתוכו. וזה חאפלות, אין מה לעשות. מגיעים לפגוש את כל החבר’ה, סיבוב עד שאבא שולח הודעה שהוא קם לנץ והרכב לא בחנייה, בנים בנות, עניינים.

אבל ראבק, איך אפשר לבקש ככה סליחות כשבעצם בעומק ליבו שורטת התחושה שאלוקים הוא זה שצריך לבקש ממנו סליחה? 

אלוקים לא היה איתו סבבה השנה. אפילו אבא שלו, המאמין הגדול, שאת ההספד שלו פתח במזמור לתודה מתוך הדמעות שחנקו לכולם שם את הגרון, כבר לא יכול להכחיש: אלוקים לא היה איתו סבבה בכלל.

שבוע אחרי שמחת תורה, עוד לפני שהצבע הטרי של החתימה לחיים הספיק להתייבש, מאור נהרגה. מה זה נהרגה, נהרגה אומרים על חיילים, אבל היא סתם. עלתה טרמפ עם שכן מהיישוב, ובום. תאונה מטומטמת. כמה מטומטמת ככה קטלנית. מהרכב היא כבר לא הספיקה לרדת.

ככה הבית שלהם שחה חודש שלם בטראומה, מתפרק לאט לאט. כאילו 520 ימי מילואים איתם סיים אבא שלו את השנתיים הקודמות לא פירקו אותו מספיק. 

אחרי חודש אבא שוב נכנס ללבנון הארורה. אמא שלו נכנסה להתקפי החרדה. רואי יצא. יצא מהישיבה ומהבית, יצא מעצמו. לחווה הוא הגיע במקרה, ומאז לא עזב.

גם לא כשאבא נפצע קשה בראמיה. גם לא כשאמא שלחה הודעות שיבוא, גם לא כשאלחי הפסיק לדבר איתו. רק כשההדחקה כבר הגיעה לקצה הוא היה בורח לפני שהמחשבות יעצרו אותו, שולח את ידו ומתגלגל עם הטרמפים עד לשער הצהוב של היישוב. אל הבית שלו היה נכנס בלילות, מהדלת האחורית, פותח את המקרר כאילו הוא רגיל לחזור לכאן כל יום. יושב על הספה מסריח מריחות זיעה וצאן, אוכל קציצות מהסיר בלי לחמם אפילו. מתבונן בחיים האלה שנמשכים בלעדיו. כיור מלא כלים, גרביים ורודות קטנות זרוקות בסלון. דפים תלושים ממחברת שורות וכתב יד גדול ומרוח פנדות של אלחי. ל א ב א  ר פ ו א ה  ש ל מ ה .

רואי משאיר סיר ריק על השיש, צעדיו הכבדים מובילים אותו הישר לחדר של מאור. הוא נכנס למיטה המוצעת שלה עם הבגדים המסריחים שלו וטומן את הראש עמוק בריח מרכך הכביסה.

כשאמא תקום כנראה שהמיטה המלאה של מאור תקפיץ לה את הלב. וכשתקלף בהלמות לב דופק את השמיכה ותגלה אותו, לא ברור למי יותר תתגעגע: למי שישנה כאן פעם, או למי שישן כאן עכשיו וריח הבגדים שלו ממלא את כל החדר באוויר חנוק ודחוס. 

והוא יקום אחרי שעות ארוכות ויצא. טרמפים חזור לחווה. שוב הוא ידחוק את הנפש ואת הגוף, שוב עבודה סיזיפית ומחשבות עוד יותר. 

שוב הוא חוזר לסליחות והידיים שלו מאליהן מקלידות למאור את הרעש של הקהל.

[י”ג מידות של רחמים]

א-ל מלך יושב על כסא רחמים, תראה אותי שבור שרוט. אמרו אתה מוחל עוונות, מקווה שזה נכון. השנה דפקת לי את החיים, יש את מי להאשים. אמרו לי שאתה מקשיב, גם למי שממלמל. א-ל, הורתנו לומר מידות שלוש עשרה, זכור לנו היום ברית שלוש עשרה. כמו שהודעת לענו מקדם. 

שלא יהיה לה פומו למאור, הייתה שנה קשה. ומילא רק השנה הייתה קשה אבל גם הלב שלו התקשה. התפילות, שפעם היו פשוטות לו וקלות, נהפכו לו שפה זרה ומנוכרת, אותה כבר אינו מרבה לדבר. אלוקים והוא בכאסח רציני- רואי לא מדבר אליו, ואת הדיבורים של אלוקים הוא לא מצליח לשמוע. 

איך שבא לו לחזור להיות פשוט. להיות סתם איש עם בית. עם חבר’ה. עם אחות. עם אלוקים. עם לב פתוח ולא אטום כאילו רוג’ום כבד חוסם אותו. 

אבל איך, איך אפשר לפתוח מחדש? איך ישוב אל הקשר עם אלוקיו כשבעצם עוד לא סלח לו על כל הפגיעות שהרס בו השנה?

[אדון הסליחות]

אדון הסליחות, למה לקחת לי אחות. אין לי בקשות מופרכות, רק תן חיים קשוחים פחות. חטאנו לפניך, רחם עלינו. ריבונו של עולם היקר, נמאס לי מהשנת אבל הזאת כבר. תאמין לי שהלב שלי נשבר. נגמרו החרוזים המוח כבר נגמר. חטאנו לפניך, לפחות ככה אמרו לנו.

אין לו מושג כמה זמן כבר הוא בוהה בארון הקודש כשרעש מאות המתפללים מדגדג לו מסביב לאוזניים. 

שופר הוא רוצה לשמוע. שופר עמוק שיהדהד לו אל תוך חדרי הלב, עד שאולי הוא ואלוקים ישלימו קצת. שיסכים להרגיש את החיבוק שלו. לקבל את הכאב בלי להלחם. 

רואי מרים עיניים לתקרה החדשה של המערה. אטומה-שקופה כזאת, חצי מראה מטושטשת דרכה הוא מצליח לראות מלמעלה את מאות הראשים של העם שלו שעומדים צפופים עם סידורי הסליחות. עם הלבבות השבורים שלהם. בין כל הראשים הוא מצליח לזהות את גם את עצמו. נותן מבט לבבואה שלו. מדמיין שגם ה’ רואה אותם ככה, שמאור לידו והיא לוחשת לו באוזן, תבין אותו. לא קל לו. וה’ באור הרחום שלו עונה לה בלי מילים, בלי פנים, בלי גוף, שהוא מבין. וככה הוא אוהב אותו. כועס וכאוב ושבור ורוצה. אני דואגת לו אבל, מאור והקול הדק שלה עונים בחזרה. וה’ מרגיע. גם אני דואג לו נשמה. דואג לו לשנה מתוקה. שנה של רפואה. שילמד לסלוח לעצמו ולאחרים. ולאהוב.