פרק 4 מתוך 5 · בכתיבה · עוד לא יודעתלתוכן הענייניםנ.מ חיים
חזרתי הביתה אחרי יום ארוך. זה התחיל מהתקרית בבוקר, שהחזירה אותי לפעם שהכול היה טוב, והמשיך כשהגעתי לישיבה. כבר שבוע אני פה ואני מרגיש לא שייך. לפחות מרדכי נמצא פה – דווקא הוא היחיד ששמרתי איתו על קשר כל השנים האלו. וזה לא כאילו חונקים אותנו או משהו כזה, דווקא זו ישיבה ממש פתוחה, מותר להחזיק פה טלפון… לא קשור, אבל כשחושבים על זה, איך אמא של מרדכי הסכימה לו ללמוד פה? אני צריך לברר, אבל לא עכשיו. עכשיו סוף סוף הביתה, לשכוח מכל הצרות.
כן, ועוד פרט קטן ששכחתי – צרה קטנה שעברנו לבניין של פאקינג תמר. אבל מי אנחנו שנילחץ? החלטתי לעשות עוד סיבוב קצר לפני שאני עולה, להכיר את המקום. הסיבוב דווקא עשה לי טוב, לקחתי נשימה עמוקה כי אני יודע שאני צריך את זה, ועליתי עליז לדירה. שנים לא הרגשתי ככה, אולי זה האווירה ואולי ז…
מה לעזאזל היא עושה פה?
אמרתי שלום כאילו לא קלטתי שהיא נמצאת שם, וראיתי אותה קופאת במקום. “בוא כפרה עליך, תראה מי פה – תמר אלבז, אתה זוכר אותה?” אמא קראה לי מהמטבח. “בוא כבר, היא הכינה עוגה, בוא תטעם!” היא עדיין מכינה עוגות יפה. נכנסתי למטבח בחוסר חשק, רואה אותה מביטה במרצפות, לא מעיזה להסתכל עלי כמו היום בצהריים. מה יש לה? למה אני מרגיש שאני צריך להתנצל? “כן,” עניתי בכעס עצור. כעסתי עכשיו על כל העולם ובעיקר עליה… ראיתי שהיא לכסנה עלי מבט, היא היחידה שיודעת מה עובר עלי וכמה אני טעון על אמא שלי.
“אתה זוכר כמה שיחקתם פעם ביחד? בגלל זה עברנו לפה אחרי ש…” “כן אמא, אני זוכר,” אמרתי הכי רגוע, מנסה לשלוט בעצמי. היא האחרונה שצריכה לדעת למה עברנו לפה. האווירה במטבח הייתה טעונה, היתה שתיקה מביכה. אמא גירדה לכלוך בקיר – היא עושה את זה תמיד שהיא מרגישה לא בסדר. איך שוב גרמתי לה להרגיש ככה? ותמר עדין מסתכלת על הרצפה כאילו העיניים שלה נדבקו לשם.
“זה בסדר,” היא אמרה פתאום, “בכל מקרה התכוונתי ללכת. בהצלחה בדירה החדשה.” “בסדר כפרה עליך,” אמא ענתה והלכה לחבק אותה. “תמרי, בואי לבקר! לא כמו פעם, עכשיו יש הזדמנות.” משום מה זה הצחיק אותי – פעם ראשונה שאמא שלי עוקצת ואני נהנה מזה. ראיתי את תמר מסמיקה ממבוכה, ופתאום הרגשתי גל של חמלה עליה. כשהעיניים שלנו נפגשו, חיכיתי עליה שתדע שלמרות הכל אני איתה. היא מלמלה שלום ויצאה מהבית.
אמא, שתהיי בריאה, אנחנו לא צריכים לספר לכל מי שאנחנו פוגשים את כל קורות החיים! “אבל תמר לא סתם מישהי, היא מישהי מיוחדת, לפחות בשבילי,” אמא אמרה בתמימות. לא יודעת מה זה עושה לי; תמר היתה כמו הבת שלה. אני מבין מה היא הרגישה שהיא עברה בלי להגיד לה, כי גם אני עברתי את זה. ובדבר אחד היא צודקת – תמר מיוחדת. מיוחדת מאוד, בשבילי שזה כואב. אמא שקעה בכתבות. כמה שאני מרחם לפעמים על האישה השברירית הזאת, כמה שהיא עברה – זה מה שמחזיק אותי כשאני מת לכעס עליה אבל אני לא יכול.
“בואי אמא, ניקח אותך למיטה.” הקמתי אותה מהספא, עזרתי לה ללכת לכיוון החדר, כיסיתי אותה בשמיכה ונשקתי לה במצח ללילה טוב. לא יכול שלא לחשוב שזה צריך להיות הפוך, אבל ישר גירשתי את המחשבה הזאת. התארגנתי במהירות לשינה ונשכבתי במיטה, מנסה להירדם. בעיקרון הבחורים ישנים בפנימייה בישיבה, רק אני ומרדכי הולכים לישון כל יום בבית. אני מבין למה, אבל למה מרדכי? משהו ממש מוזר קורה איתו, ואני חייב לברר.
היינו חברים טובים פעם, אפילו שהם עברו שמרנו על קשר, עכשיו הגיעה הזמן להחזיר את זה. ולא יכול שלא לחשוב על תמר וכמה היא משפיעה על החיים שלי. אני יכול להמציא לי אלף תירוצים למה אני מאושר פתאום, וחייכתי היום חיוך אמיתי שלא חייכתי שנים. אז כן, היא משפיעה לי על החיים, וזה כואב לי פיזית כי כמה שהיא חשובה לי ככה הכעס מתעצם. וכל פעם שאנחנו נפגשים בשמחות, במפגשים, או היום – היא תמיד גורמת לי להרגיש אשמה.
קמתי בבוקר מותש, כמעט ולא ישנתי. מלמלתי “מודה אני” וקמתי ליטול ידיים בכיור שליד החדר, כששמעתי מישהו נמצא במטבח. מוזר, אמא לא אמורה להיות ערה עכשיו. גמרתי לצחצח שיניים והלכתי לכיוון המטבח. ראיתי את אמא מזמזת שיר ומכינה אוכל. לי. “מכינה אוכל…” ניסיתי להיזכר מתי פעם אחרונה לאמא היה כוח למטלות הבית בבוקר ולעשות לי אוכל. “בוקר טוב,” אמרתי ונשקתי לה במצח. “בוקר טוב צדיק,” היא אמרה והחזירה נשיקה. “מה תרצה לאכול?” “אמא, הכל טוב? את בריאה? לבדוק לך חום?” הסתכלתי עליה בחיוך גאה, כנראה גם לה המקום עושה טוב. “כן, מה, אסור לי לפנק את הבן שלי? בוא תיקח צלחות ונשב לאכול, יש לך זמן נכון?” הנהנתי והמשכתי ללכת לכיוון המקרר. “הכנתי פנקייקים כמו שאתה אוהב.” “תודה אמא,” אמרתי לה מהמקרר, “לא היית צריכה.” פתאום ראיתי את העוגה – כמה שהיא נראית טעימה. נזכרתי בכל העוגות שהיא היתה עושה. רציתי לראות אם היא השתפרה, לקחתי חתיכה ואכלתי. “וואו, איזה טעים!” אמרתי ואמא חיכתה. הרגשתי ממש כמו פעם. הכנתי צלחות ואכלנו וממש צחקנו. מתי זה קרה פעם אחרונה? מתי זה קרה בכלל שישבנו שתינו לאכול בלי לדאוג מה יהיה? כנראה המקום הזה באמת עושה לנו טוב.
סידרתי את המטבח ויצאתי לישיבה. ואיך לא, נגד כל הסיכויים – בקומה השנייה, מי נכנסת? כן. הרגשתי כאילו הגורל רודף אותי. דווקא היא. היא ראתה אותי, חשבה רגע מה לעשות, נכנסה ונעמדה בגב אלי. הבנתי אותה, לשנינו לא היה נעים. היא לא היתה נכנסת, זה מוזר אם היא נכנסת, זה מביך – למה הגורל מפגיש אותנו ככה??
נ.מ תמר
קמתי רעננה לסמינר בהבטחה שזה יהיה יום טוב. אמרתי “מודה אני”, צחצחתי שיניים, עשיתי קוקו גבוה מתוח כמו שאני אוהבת ויצאתי מהבית. חיכיתי למעלית ודמיינו מה יהיה שאני וחיים ניפגש במעלית – כמה קיטשית אני נשמעת, אבל שנפתחת המעלית הוא מופיע בפנים, מסתכל על המראה. נעמדתי בגב אליו במבוכה, עדיין לא מעיזה להביט לו בעיניים כי אני יודעת שברגע שאסתכל אני אשבע בקסם של העיניים האלה.
הרגשתי שעבר נצח עד ששמעתי אותו אומר: “את לא חושבת שאנחנו צריכים לדבר?” הקול שלו היה טעון, כאילו עשר משקולות עומדות לו על הגרון. הבטתי בו בהלם, פעם ראשונה שאני מביטה לו בעיניים וראיתי שם דמעה שרוצה לצאת כבר הרבה זמן אבל הוא לא נותן לה, כי ברור – זה חיים. אז עניתי לו ב”כאילו” אדישות, שבתוך הלב שלי תופים: “על מה כבר יש לנו לדבר?” עניתי וסובבתי לו בחזרה את הגב שלא יראה את הדמעות. אני לא יכולה להתקרב אליו, במיוחד לא עכשיו. אני לא יכולה להיפגע מאותו בן אדם פעמיים.
“את שוכחת שאני מכיר אותך,” הוא אמר, ובדיוק הדלת נפתחה והוא יצא בלי להגיד יותר כלום. אבל הוא אמר מספיק. חשבתי שמה שהיה אתמול דמיון, אבל לא, והרגשתי עד לפה את הפגיעות שלו. יכול להיות שהוא לא יודע כמה הוא פגע בי? נכון, לא אמרתי שאני עוברת כי היה לי קשה, אבל מה עם כל שיחות הטלפון והמכתבים שכתבתי לו? ומה לעזאזל הוא התכוון ב”את יודעת שאני מכיר אותך”? מה מכיר? מה הקשר להגיד את המשפט הזה? אוף, רציתי יום טוב וזה הולך להיות יותר קשה ממה שחשבתי.
נ.מ חיים
למה אמרתי את זה לעזאזל? אבל הרגשתי שאני לא יכול להמשיך עם המצב המעפן הזה, במיוחד שעכשיו אנחנו גרים ליד. ולמה שוב אני מרגיש כאילו היא פגועה ממני?
ראיתי את מרדכי מרחוק, רצתי כדי להשיג אותו וטפחתי לו על הגב. “מה קורה?” “הכל טוב,” הוא אמר בחיוך. “איך עבר היום הראשון?” “אתה יודע שתמר שאלה עליך אתמול?” הוא אמר, מנסה לראות את התגובה שלי. בטוח הוא יודע משהו, אז החלטתי לשאול אותו ישירות: “מרדכי, מה אתה יודע?” “באיזה עניין?” הוא שאל עם חיוך. “אתה יודע. ומרדכי, אני אוהב אותך, אבל אל תעצבן אותי, ראיתי אתכם באותו יום.” “איזה יום?” הרגשתי זיעה קרה. מה הוא כבר יודע? “ביום ש… ביום ש… ומרדכי, אני נשבע לך, אם אתה לא אומר לי אני הורג אותך.” “בסדר, תירגע אחי, תירגע. ביום הזה, אתה זוכר שהמשפחה שלנו ושלך נסעו…” רגע, דבר אחד לא ברור לי – איפה אבא שלך? לא ראיתי אותו. אני באמת נלחם עם עצמי לא להרביץ, אבל החלטתי שאין עניין להסתיר ממרדכי: “הם התגרשו שנה שעברה.” “מה? איך לא אמרת לי?” “אל תעביר נושא, מה אתה יודע?” “אוקיי, בסדר,” הכי הטלת פצצה. “בוא נרגע שניה, אוקיי? אל תרצח אותי עם המבט. קיצור, נסענו לצפון, אז אתם הלכתם לרכיבת סוסים נכון? נו, ואחרי זה נעצרתם שם, אז ראיתי אתכם וזה סבבה בעיניי. אבל כנראה שלמאמא שלי זה לא היה סבבה.” “רגע, מה? אמא… אמא שלך ראתה אותנו?” “כן. למה נראה לך עברנו מחיפה?” “ורגע, תמר יודעת מזה? ולמה לא אמרת לי עד עכשיו?” שאלתי, מנסה לעכל את מה ששמעתי. “לא נראה לך. ו… לא יודע אחי, אני באמת לא יודע, אולי חשבתי שככה זה יהיה טוב לכולם.” “ומה אתה חושב על זה?” שאלתי מהוסס, מפחד מהתשובה שתגיע. “אני אגיד לך את האמת, בהתחלה כעסתי על זה. אחרי זה הבנתי שאם גם לי היתה מישהי כזאת בחיים שלי, הייתי עושה את אותו הדבר אם לא יותר. ולהגיד לך ששמחתי שזאת אחותי? לא, לא שמחתי שעברתם, אבל אף אחד לא שאל אותי.” “אני ממש מעריך אותך, שתדע לך. הייתי רוצח את עצמי במקומך. ואגב, אם אנחנו מדברים על שידוכים – מה איתך?” שאלתי והבטתי בו. “מה איתי? יש בחורה שאני יוצא איתה, מחר כבר דייט חמישי. עזוב, יאללה, נמשיך לדבר אחרי זה, התעקבנו מספיק והחברותא מחכה לי.” “מרדכי, אני יודע שכל השנים האחרונות התרחקתי, אבל אתה יודע שאתה יכול לשתף אותי בהכול, נכון?” משום מה היה חשוב לי להגיד לו את זה, אולי כי הרגשתי כמעט בוודאות שהוא מסתיר משהו. “תודה אחי, אני מה זה שמח שעברתם לגור פה. וכנ”ל אתה,” הוא הבזיק לי חיוך והלך לתוך הישיבה. מה יהיה עם המשפחה הזאת?
“עמרני! עמרני!” מישהו צעק לי מאחורה. הסתובבתי וראיתי בחור משיעור מתחתי, לא זוכר בדיוק את השם שלו. נעצרתי לראות מה הוא רוצה. “כן, משה?” הוא אמר: “כן, משה, מה אתה רוצה?” חייכתי אליו חיוך וסקרתי אותו במבט. הוא היה קצת נמוך, ג’ינג’י, ונמשים כתומות ניקדו את פניו. הוא היה עם חולצה חצי בחוץ, הציצית מתנפנפת מעל החולצה, וחליפה שחורה פתוחה. הוא נהיה נבוך לשנייה ואמר בחשיבות: “הראש ישיבה קורא לך,” והלך, משאיר אותי עם המחשבות – למה שיקרא לי?
“אתה יכול להיכנס,” הראש ישיבה אמר לפני שנקשתי בדלת. איך הוא יודע? “כן, קראת לי?” “כן, רציתי לדעת איך הולך לך בינתיים?” “בסדר, אני מאוד נהנה פה ואני שוב מודה על זה שמתחשבים בי פה מאוד בגלל המצב שלנו.” “יופי, יופי, אני שמח לשמוע. רציתי להציע לך הצעה, ואתה לא חייב להסכים. ראיתי שאתה מאוד חכם ויש לנו בחור שמתקשה, ואני רוצה לשאול אם תוכל ללמוד איתו פעם בשבוע.” “בטח, בשמחה,” אמרתי, כי באמת לא היה לי אכפת. הוא שמח מאוד וחזר להתעסק במחשב, הבנתי שזה אומר שאני צריך לצאת. יצאתי עם הרגשה טובה.
אמא התקשרה אלי באמצע ההפסקה. מיהרתי לצאת למרפסת כדי לענות, היה שם רק בחור אחד שחיפש קליטה טובה. עניתי לאמא, והיא כרגיל זורקת את מה שיש לה להגיד בלי שלום מוקדם: “חיים, אתה שומע? עליזה השדכנית התקשרה אלי אחרי שיצאת, ויש לה שידוך להציע לך והיא רוצה לקבוע פגישה כבר מחר. אתה רוצה לשמוע פרטים?” נאנחתי. נמאס לי מהבחורות שעליזה שולחת לי. עד שהיא מוצאת מישהי נחמדה, היא בורחת כשהיא שומעות או רואה את אמא שלי – וזה שהם התגרשו עכשיו בכלל… ואני רק בן 19 וכבר יצאתי לפגישות יותר מכל אדם בגיל שלי, רק כי אמא שלי רצתה ולא יכולתי לאכזב אותה. קיוوיתי שאצליח להוריד אותה מזה, אז אמרתי לה שאחשוב על זה בבית.
את ההמשך היום העברתי בלימוד וקצת שכחתי מהכל. סוף סוף נגמר היום והלכתי לכיוון הבית, מתפלל שלא יהיו עוד תקריות.
