ולדי יושב בבוטקה ומסתכל בפרצופים המתחלפים על המסך. המכוניות עוברות מימינו – סקודה, פז׳ו, אפילו טסלה אחת – חלון נפתח, יד מושטת עם תג מצהיב, ונפתח המחסום. פעם הוא נופף להם, אחר כך היה ניד ראש, ועכשיו הוא רק מקווה שהם יסעו משם. התל אביבים המסריחים האלה , עם החיוכים העקומים שלהם, מתחלפים על המסך המקרטע. השמש מציקה לו בגב, המזגן שוב לא עובד, ואלכס התפטר לפני שבועיים, הצטרף לעסק של אחיו. עכשיו ולדי לבד בהפסקות צהריים.
ולדי יושב בבוטקה ומסתכל בפרצופים המתחלפים על המסך. המכוניות עוברות משמאלו – הונדה, יונדאי, סובארו משפחתית, אפשר לראות את העור החדש על הריפוד אפילו שהשמש השוקעת מסנוורת. ולדי נוסג שוב למוחו, לפנטזיה, איך ייקח את הרובה שנתן לו המנהל ביום שהגיע לכאן, ייכנס ללובי, ייקח את התל אביבי הקטן הראשון שהוא מוצא, זה עם העור צלופן, או האישה ההיא עם המשקפיים, ויאיים על כולם שאם לא יעבירו לו את המשכורת החודשית שלהם עכשיו הוא יירה לה בול בראש. הפנטזיה הזאת נהרסה, כמובן, כמו הרבה דברים, בגלל השביעי באוקטובר. עכשיו לכל אחד יש אקדח או תרסיס מדמיע או סתם תושייה, וולדי נשאר בבוטקה, מסתכל על המכוניות היקרות, מריר ועצבני, מרוויח 6000 גלובלי.
