מְפֻיֶּסֶת (שִׁיר שֶׁלֶג נְיוּ יוֹרְקִי)

פְּתִיתִית שֶׁלֶג נִתְלְתָה עַל

הָרִיסִים שֶׁלִּי וְעָצַמְתִּי עַיִן

שֶׁלֹּא אַבְהִיל אוֹתָהּ. עַל כֵּן

הִיא אָהֲבָה אוֹתִי וַאֲנִי אוֹתָהּ

וְנָשַׁקְתִּי לָהּ וְהִיא הָיְתָה

מְאֻשֶּׁרֶת. הַשַּׁלְגֹּנֶת קָרְאָה

לָאֲחָיוֹת שֶׁלָּהּ וְלִבְנוֹת

דּוֹדוֹתֶיהָ וּלְחַבְרוֹתֶיהָ. כֻּלָּן בָּאוּ

וְעָטְפוּ אוֹתִי בְּרֶשֶׁת

לְבָנָה וְלָמַדְתִּי לֶאֱהֹב אֶת

כֻּלָּן וְאָגַרְתִּי אוֹתָן בִּשְׁתֵּי

קַעֲרוֹת יָדַי עַד שֶׁהָיוּ

לְגֶשֶׁם אֲבִיבִי וְעָמַדְתִּי

בִּדְמָמָה, לְלֹא נִיעַ

וְהָיִיתִי פֶּרַח.