פרק 18 מתוך 18 · בכתיבה · ניחוח של מלח וסוכרלתוכן הענייניםפרק 17: שריון סדוק(ענר)
הכאב לא היה רק תחושה – הוא היה ישות חיה שפלטה אש נוזלית בתוך הצלעות שלי בכל פעם שהלב שלי פעם.
הייתי לכוד בתוך ענן סמיך של חצי-הכרה. שמעתי את הנשימות של תכלת קרוב אליי, הרגשתי את היד הקטנה שלה נחה בעדינות על החזה שלי,והריח שלה – עדין, נקי – החזיק אותי מחובר לקרקע. רציתי להישאר שם, בתוך החושך המנחם הזה.
ואז זה בא.
בום. בום. בום.
הצליל חתך את השקט של הדירה. פקחתי את העיניים בבת אחת. תכלת קפאה במקומה, היד שלה התהדקה על החזה שלי כמו מלחצת, והפנים שלה הפכו חיוורות כמו סיד. מהחדר השני, מיה הופיעה במסדרון, רועדת כולה.
זה לא היה הקוד של נמרוד. נמרוד לא היה דופק ככה בחיים.
“ענר…“ תכלת לחשה, קולה רעד בפאניקה טהורה.
הגוף שלי, שהיה משותק מכאב רק לפני רגע, הגיב לאינסטינקט החייתי ביותר שיש.
“לחדר הפנימי,“ נחרתי בלחישה צרודה, בקושי מזהה את עצמי. “עכשיו.“
“אתה לא יכול לזוז, הפצע שלך–“ תכלת התחילה לומר, דמעות בעיניה.
“לחדר!“ פקדתי.
הכאב היה מעוור כשגלגלתי את עצמי הצידה. הרגשתי את התחבושת שנמרוד שם לי נמתחת, ונוזל חם התחיל לטפטף מחדש על העור שלי.התעלמתי מזה. שלחתי יד רועדת אל עבר האקדח שלי שמונח על הרצפה. האצבעות שלי נסגרו על קת הפולימר הקרה.
מיה תפסה את ידה של תכלת ומשכה אותה לחדר הפנימי, סוגרת את הדלת כמעט עד הסוף.
משכתי את עצמי למעלה בעזרת הקיר. כל נשימה הייתה כמו זכוכית שבורה בריאות. נצמדתי למשקוף דלת הכניסה, האקדח מוסתר מאחורי הגב שלי.
בום. בום.
הדפיקות חזרו, הפעם חסרות סבלנות.
נשמתי עמוק, סידרתי את הפנים שלי למסכה אדישה, ופתחתי את הדלת כדי סדק קטן, חוסם את זווית הראייה לתוך הסלון בגופי.
מולי עמד גבר מבוגר בטרנינג אפור ומשקפי קריאה שמוטים על קצה אפו. הוא נראה קצת מפוחד, אבל בעיקר מוטרד.
“סליחה על השעה,“ הוא אמר בקול צרוד של מעשנים, מכווץ את עיניו בניסיון להציץ מעבר לכתף שלי. “אני גר ממול. שמעתי קודם טריקות של דלתות, ריצות במסדרון… הכל בסדר פה? אני יודע שמיה גרה פה לבד, פתאום אני שומע קולות של גברים. רציתי להזמין משטרה.“
משטרה. המילה הזו הקפיאה לי את הדם.
בלעתי את הרוק, מתאמץ לשמור על הקול שלי יציב למרות שהברכיים שלי רעדו. הזיעה הקרה נטפה על המצח שלי.
“הכל בסדר, אדוני, סליחה על הרעש,“ הצלחתי להפיק חיוך מתנצל, נשען בכבדות על המשקוף כדי לא לקרוס. “אני בן דוד של מיה. עזרתי לה להעביר איזו ספה כבדה מוקדם יותר והיא החליקה לנו מהידיים. סליחה שהערנו אותך.“
הוא בחן את הפנים המיוזעות שלי בחשדנות, ואז המבט שלו ירד למטה. התפללתי שהוא לא יראה את טיפות הדם שאולי זלגו לי על הנעליים.
“ספה, אה?“ הוא רטן. “טוב. תעשו טובה, אנשים מנסים לישון פה.“
“ברור. לילה טוב.“
סגרתי את הדלת ונעלתי אותה בשלושה סיבובים. ברגע שהבריח האחרון נכנס למקום, שארית הכוח עזבה אותי.
החלקתי במורד הדלת עד לרצפה, האקדח נשמט מידי, ועצמתי עיניים.
דלת החדר הפנימי נפתחה בטריקה. תכלת זינקה אליי, נופלת על הברכיים לצידי, מניחה את הידיים שלה על הפנים המיוזעות שלי. “ענר! אלוהים, תראה כמה אתה מדמם, פתחת את הפצע שוב!“
“זה היה… רק שכן,“ מלמלתי, מנסה לחייך אליה למרות הכאב שקרע אותי מבפנים. “אבל אמרתי לך… השריון עדיין עובד.“
“משוגע אחד,“ היא בכתה, הקול שלה קרוע בין כעס עצום להקלה מטורפת. היא לחצה את הידיים שלה חזרה על הבטן שלי בניסיון נואש לעצור את הדימום החדש. “איפה נמרוד כבר?“
כאילו בתגובה לשאלה שלה, נשמע רעש במנעול. אבל הפעם, זו הייתה הנקישה החרישית והמוכרת. הקוד.
הדלת נדחפה מבחוץ, ונמרוד נדחק פנימה. מאחוריו נכנס גבר מבוגר וגבוה, מחזיק תיק עור שחור של רופאים. העיניים של נמרוד סרקו מיד את סביבת הדלת, קולטות אותי שרוע על הרצפה, מתבוסס בדם, ואת תכלת שרוכנת מעליי בהיסטריה.
“מה קרה פה לעזאזל?“ נמרוד סינן, זורק את המעיל שלו.
“שכן,“ הצלחתי לומר בנשימה כבדה. “רצה… להזמין משטרה.“
“אין לנו זמן,“ הרופא חתך את הדיבורים. הוא כרע ברך לצידי, פותח את התיק השחור שלו בחדות. “תעזרו לי להרים אותו למזרן. אם אני לא סוגר את הקרע הזה בשלוש הדקות הקרובות, הוא ייכנס להלם תת-נפחי.“
תכלת לא זזה ממני. היא תפסה את היד שלי חזק כל כך שהאצבעות שלה הלבינו.
“אני לא עוזבת אותו,“ היא אמרה לרופא, הקול שלה רועד אבל מלא בפלדה שמעולם לא שמעתי אצלה. “תגיד לי מה לעשות.
כל הזכויות שמורות לRotemNash © 2026. אין להעתיק, לשכפל או להשתמש בתוכן זה ללא אישור בכתב מהסופרת.
-הכת המוזכרת בסיפור ‘שומרי הטוהר’, מנהגיה, חבריה וכלל האירועים סביבה הם פרי דמיונה של הסופרת בלבד ונועדו לצורכי העלילה. אין קשר בין המתואר בסיפור לבין קבוצה או קהילה קיימת במציאות.-
- 💬 2 תגובות
- ✍️ 1 מתוך 1 קיבלו תשובה מRotemNash
