פרק 5 מתוך 5 · בכתיבה · עוד לא יודעתלתוכן הענייניםנ.מ תמר
קמתי קצת מאוחר יחסית, אבל התארגנתי והספקתי לצאת בזמן. מתפללת שלא יהיו עוד תקריות מעלית, וירדתי ליתר ביטחון במדרגות.
נפגשתי עם נוגה בנקודת המפגש הקבועה שלנו והתחלנו ללכת לסמינר. “את לא מבינה מה היה לי אתמול!”
“מה היה לך אתמול?” עניתי בחיוך, כי אני מכירה את נוגה והדרמה שלה יכולה להיות על זה שעקפו אותה בתור.
“הלכתי אתמול לסופר.”
“עד פה סבבה,” עניתי לה והיא רק חבטה בי.
“את שמת לב שנהיית אלימה?”
“אמרתי די, תני לי לספר. ואת מי אני רואה שם?”
“את מי?” שאלתי בייאוש. “שימי לב, את מרדכי עם חיים, אם חיים שלך הוא לא… זה לא מה שחשוב,” נוגה נפנפה אותי.
“אז מה כן חשוב?”
“מה שהם דיברו. פתח ציטוט: מרדכי שאל את חיים: ‘מה עם הדייט מחר? אתה מוכן?’ אז חיים עונה לו: ‘תאמין לי, אין לי כוח לזה, זה רק בשביל אמא שלי’. ומרדכי עונה לו: ‘למה? אולי זאת המיועדת?’ וחיים גיחך. אז מרדכי שאל אותו: ‘למה אתה מגחך?’ אז חיים עונה לו: ‘כי אין סיכוי’. אז מרדכי שאל…”
“טוב, די!” עצרתי אותה. איך היא אוהבת לעשות את זה! “תגיעי לנקודה, למה את מספרת לי את זה?” אמרתי לה בייאוש, ושמתי לב שהגענו לשער ואנחנו סתם חולמות ובכיוון להתחיל לאחר, אז סימנתי לה להיכנס והלכנו לכיוון הסמינר.
“אם תהי קצת יותר סבלנית אולי תביני לבד, ולא לקטוע את חוט המחשבה,” ברור, היא אמרה בדרמטיות והמשיכה. “פתח ציטוט ביניים: כי יש מישהי לא סבלנית שלא יכולה לחכות,” אמרה בעובר דרמטיות, ואני רק גלגלתי את העיניים. “בקיצור, איפה אחזתי? שמרדכי שאל למה אין סיכוי,” עניתי מדי מהר. נוגה הסתכלה עלי בערכה: “מישהי הקשיבה,” והתיישבה בספסל הקבוע שלנו. מה שזה לא יהיה, זה יותר חשוב.
“אוקיי, אז מרדכי שאל: ‘מאיפה אתה כל כך בטוח?’ אז חיים רק שתק ועשה פרצוף שכנראה גרם למרדכי לחשוד במשהו, אז הוא שאל בחשש: ‘חיים, יש לך מישהי בראש?’ אז הוא רק הסמיק והמשיך ללכת לכיוון הקופה, שאני עוקבת אחריו כי אין סיכוי שאני מפסידה ג’וס כזה,” והיא סימנה לי לסתום כי היא ראתה שיש לי משהו לומר והמשיכה: “מרדכי הלך אחריו ועצר אותו: ‘חיים, תאכלס, יש לך מישהי בראש ובגלל זה אתה לא רוצה להיפגש?’ הוא שאל, ואני הרגשתי כאילו יש שם משהו מעבר, את מבינה?” נוגה אמרה, והאמתי לה – לנוגה יש חוש להרגיש אנשים. “אז חיים ניסה להתחמק ואמר: ‘גם אם יש לי מישהי בראש…’ את מבינה, הוא לא הכחיש!” היא הביטה בי במבט מלא משמעות.
“נו, תגיעי כבר לנקודה, גמרת עלי!”
“זה לא בגלל זה, אמרתי לך, אחי, אני שבע כבר מכל הלאוים שקיבלתי”. ומרדכי עונה לו: “לא סיימנו את השיחה הזאת”. וחיים רק נשם לרווחה, ואז מרדכי הסתובב וראה אותי, הוא הנהן לי שלום ואמר: “דש לתמר”. אז דש. וסגור ציטוט.
נוגה הביטה בי ממתינה. “וואו, מה יש לך? הורדת לעצי שנה מהחיים! זה ממש לא אירוע, ולא כל פעם שיש משהו קשור לאחי צריך לספר לי,” אמרתי את זה מדי בוטה, כי ראיתי את נוגה מתחילה להיעלב.
“לא, לא התכוונתי לזה ככה, סליחה, אני פשוט לא מבינה למה סיפרת לי את זה?”
“כי את פאקינג בראש שלו! אם אני הבנתי, איך את לא מבינה?”
“אחותי, מה את ממציאה?” התחלתי להסמיק.
“תמר, לפי מה שסיפרת לי עליו, הוא בן אדם חשוב בחיים שלך וכנראה את לו, ועכשיו שהוא עבר לגור פה הכל נפתח מחדש.”
ממש לא הכחשתי, ובתוך הלב ידעתי שהיא צודקת, אבל לא נתתי למחשבות לצוף, עדיין לא. אני עדיין לא יודעת למה אני מסתירה את זה מנוגה, אבל כנראה אני שקופה לידה כי היא מתחילה לגלות.
“טוב, איך שאת רוצה לחשוב,” נוגה סתיימה והתחילת ללכת לכיתה שהצלצול נשמע ברקע.
“רגע, נוגה!” עצרתי אותה עם היד.
“מה יש לך?”
“כלום, פשוט לא רוצה לאחר,” אבל הרגשתי שזה יותר מזה, כנראה היא מרגישה שאני משקרת לה. אנחנו חייבות שיחה דחוף כי אני מרגישה שזה הולך להתפוצץ, וגם המוח שלי מכל המידע שנחת עליו, אבל עוד לא חייבת לשבת למה המחשבות שלי מאיימות להטריף אותי.
התיישבתי במקום שלי ליד נוגה, אבל היא רק חייכה עלי והמשיכה לדבר עם נעמה. אנחנו ממש חייבות לעשות שיחה, רשמתי לי במוח שעמד להתפוצץ. מאיפה להתחיל? מזה שהוא נכנס לחיים שלי שוב, או מזה שבאמת נכנס לי טעם לחיים ואין מה להכחיש שזה בגללו, או לזה ששמעתי שהוא יוצא לדייט, או לזה שמרדכי חשד בנו ואני אף פעם לא מבינה אם הוא בעד או לו, ולמה אני חושבת בעד? די, הוא יוצא לדייט, יתחתן ויעזוב אותנו בשקט.
“את שוכחת שאני מכיר אותך,” פתאום צף לי המשפט המוזר שהוא אמר לי אז, והוא גם רצה לדבר, נזכרתי. מעניין על מה הוא רצה שנדבר? טוב, זה לא חשוב, הוא יוצא לדייט. שלוש מילים שצפו לי במוח, שלוש מילים שניסיתי להחדיר טוב טוב לתודעה, אבל במקום זה צף לי הפרצוף שלו. למה הוא חייב להיות חתיך? די, כמעט נטרפתי ממחשבות.
נוגה דפקה עלי: “את בסדר? את נראית לא טוב.”
“כן, אני בסדר, רק צריכה להתענן.”
“אוקיי, תצאי,” היא אמרה בדאגה.
יצאתי לשטוף פנים, אבל זה לא עזר. הרגשתי בחילה, וגל של חום וקור עבר לי בכל הגוף. חזרתי לכיתה, אמרתי לנוגה שקפצתי הביתה כי אני לא מרגישה טוב, היא רק הנהנה בדאגה ואמרה: “תדברי איתי”.
אמרתי למורה שאני הולכת הביתה כי אני לא מרגישה טוב. יצאתי לאוויר הקר, מנסה להירגע, לא להישאב לזכרונות העבר. התיישבתי על ספסל קרוב. ולמה זה נראה שמרדכי יודע משהו? אני באמת צריכה לדבר איתו. אוף, אין לי כוח לחיים האלה, למה הכל מסובך? נזכרתי שההורים שלי הפרידו בינינו, זה לא היה סתם מעבר רגיל, אנחנו פשוט ברחנו מהם. חיים לא יודע את זה, וכנראה שאף אחד, אבל אני שמעתי את אבא ואמא באותו יום, כנראה הם ראו אותי ואת חיים, כי אמא נשמעה מזועזעת ואמרה בתוקף שזה לא יכול להימשך ככה, והאשימה אותי כמובן, כי חיים ילד טוב ירושלים ואני עושה בעיות. חשבתי במרירות, מנסה להירגע, לא לתת לכעס להשתלט עלי, עברתי את זה כבר.
באתי לקום ששמעתי קול קורא לי: “תמר, מה את עושה כאן? את לא בסמינר?” מרדכי עמד מולי ושאל בתמיהה.
“ומה איתך? למה אתה לא בלימודים?” שאלתי בחזרה. באמת התכוונתי לזה, בזמן האחרון אני מרגישה שעובר עליו משהו, אני באמת צריכה לשים לב לזה, אולי זה הזמן עכשיו.
“אני סתם יצאתי לקנות משהו שהמשגיח ביקש ממני,” הוא ענה מתחמק והתיישב על הספסל. “ומה איתך? למה את פה?”
“אני לא מרגישה טוב,” עניתי תוך כדי נעיצת מבט.
“אז למה לא הלכת לבית?” הוא שאל.
“זה לא חשוב עכשיו, אני חושבת שאנחנו צריכים לדבר,” עניתי והוא רק הנהן. “אז דבר ראשון, מה עובר עליך לאחרונה? ולא, אל תסבן אותי,” עצרתי אותו כשהוא ניסה להשחיל מילה. “אתה שוכח שזאת אני, תמר, שהבטחנו אחד לשתים שנספר הכל, גם שיהיה קשה”.
“את הראשונה שהפרה את ההבטחה,” הוא אמר פתאום בכאב.
“מה? מתי?” שאלתי בתמיהה.
“תמר, ביום ההוא, אני ראיתי אותכם ושאלתי איפה היית, את שיקרת לי! אחרי שהבטחנו שיש לנו רק אחד את השני בעולם הזה.”
“מה, איזה יום?” שאלתי בחרדה.
“הנה, את שוב מנסה לשקר לי! את בעצמך לא יכולה להגיד לי את האמת ואת מצפה שאני אשתף אותך?” הוא אמר בכאב שגרם לי סוף סוף להרגיש מה הוא באמת מרגיש. הייתי בהלם, לא חשבתי שמשהו ראה אותנו באותו יום.
“זה לא ככה מרדכי,” אמרתי, שוקלת מילים, כי הוא באמת צודק – יש לנו רק אחד את השני בעולם, ואני לאחרונה לא יודעת מה קורה איתו. “אני פשוט לא חשבתי שאף אחד ראו אותנו ביום הזה, ואני יודעת שזה לא תירוץ, אבל רציתי להוציא את היום הזה מהמחשבות שלי, להמשיך הלאה והתחלתי להאמין שהיום הזה לא קרה, ואז אתה שאלת איפה היית, אז בחרדה המצאתי לך משהו, ותאמין לי שאף פעם לא הצלחתי להוציא את היום הזה מהמחשבות שלי, והיום אני בכלל לא בטוחה שאני רוצה. אז אני מאוד מתנצלת שהרגשת ככה כל החיים. ולמה לא סיפרת לי עד עכשיו שאתה יודע?”
“כי פחדתי שיהיה פיצוץ, פחדתי ממה שתגיבי שאני יודע.”
תפסתי לו את היד והבטתי עמוק בעיניים שלו ואמרתי לו: “אני אחותך היחידה ואני יותר מרוצה שנדבר אחד עם השני, אז תתאפס על עצמך עכשיו ושתף אותי במה שעובר עליך.” ניערתי אותו ניעור רציני, כי באמת הייתי צריכה עכשיו אח גדול שיקח בשבילי את המושכות וינהל אותי, לא אני אותו, והוא באמת התאפס על עצמו.
“אני יודע שזה לא היה הכי חכם מצדי, וגלל זה לא סיפרתי לך שעברנו רק בגלל אמא,” הוא אמר בחשש, כאילו בודק אם אני יודעת.
“גם אתה ידעת את זה?” שאלתי בתמיהה. אבל הוא אמר שזה לא חשוב עכשיו.
“אז מה כן חשוב?” שאלתי ברעד, מחכה לתשובה שלו. “רצית לדעת מה עובר עלי לאחרונה? אז הנה, אני אגיד לך…”
