אלו הם חיי

פרק ראשון- הבית

הבית זה המקום שאמור להיות בטוח אבל מה קורה שהוא לא כזה? פה בעצם מתחיל הסיפור שלי.

גדלתי לשני הורים אחד, אבא טוב אדם חם ואכפתי, והשנייה אמא שאותה לצערי תפסה מחלה נפשית במקרה או שלא דווקא בלידה שלי.

הילדות שלי לוותה בהרבה. מצד אחד הייתי הילדה הכי קטנה הפרינססה של הבית, חמודה עם תלתלים.

מצד שני גדלתי לקול צעקות ומריבות ולמדתי כבר לסנן רעשים. פיתחתי מעין מקומות שהפכו להיות האטמי אוזניים שלי.

מצאתי לעצמי בתים אחרים, חלקם פיזיים, ובינהם אנשים שהפכו להיות הכול בשבילי. המשפחה הנוספת שלי, בית טוב וחם.

למדתי שמשפחה לא בוחרים אבל אפשר לבחור אנשים להיות משפחה.

איך זה לגדול בבית כזה זה שאלה יפה, שאת התשובה אליה כנראה אני לעולם לא ידע.

כרגע יש בי כמה צלקות קטנות ופגמים אבל גם הרבה חוזקות ודברים שהבטחתי לעצמי לא לעשות.

בבית הזה צחקתי ונהנתי. קיבלתי הרבה חום ואהבה וגם עטיפה כזאת אבל לפעמים העטיפה הייתה חזקה מידי, קצת חונקת כזאת שלא נקרעת ואי אפשר לפתוח.

למדתי שהנפש חשופה להרבה והיא עדינה ושברירית, למדתי שלרגע בן אדם יכול להיות בסדר ובשניה הוא לא. למדתי כמה החיים יכולים להיות יפים ומיוחדים אבל גם ברגע שברירים.

למדתי שבית הוא לא רק קירות הוא האנשים.

למדתי להתמודד, להתרגל למצב ולקבל את החיים שלי, למצוא נקודות אור קטנות.

למדתי לא לפחד לבכות ולעמוד על שלי. למדתי שמילים זה דבר חזק שיכול לפגוע ולהיות חד כמו סכין.

בניתי קירות חדשים בתוך עצמי בצורה של הסתרה ובדידות .החזקתי את הכול מאוד חזק עד שלא יכולתי לנשום ושם מתחיל ונגמר התקף חרדה.