מה אני יכולה להגיד… שהייתה לי ילדות קשה? כמות האנשים שיכולים להגיד את זה בצורה הכי מוצדקת פשוט מורידה את מערך החוויה שהילדות שלי הייתה..
לפעמים רמת המצוקה שאני מרגישה למרות שעברו שנים היא פשוט בלתי יאומנת. כאב פיזי שמתחיל מהחזה , אפשר להרגיש איך אני לא מצליחה להכניס אוויר לריאות. התחושה שבית החזה נמשך פנימה ומוחץ את האיברים שלי עד שאני מקיאה. במשך שנים בבוקר כשרצתי לאוטובוס בשביל להגיע בזמן לעבודה הייתה לי עצירה של דקה שבה הקאתי בחניון כי לא הספקתי בבית. אם לא הייתי מספיקה להקיא בפינה בחניון הייתי יושבת במשך שעה וחצי באוטובוס, יורדת לגינה שנמצאת מאחורי העבודה ומקיאה שם את נשמתי. אחרי זה הייתי לוקחת שלוק מים ומסטיק וממשיכה את היום שלי כרגיל. כשהגעתי לעבודה אף אחד בחיים לא היה יכול לחשוב שזו המציאות שאני חווה. ולא כי הם חסרי רגישות ולא כי אני מחביאה אלא כי מה הטעם לספר.
דמיינו את התחושה שהייתה לי כשהייתי בת 9 ואבא שלי היה אוסר עליי להתקלח אחרי אימון או תחרות לא טובה. הייתי עושה מקלחת מגבונים בחדר והולכת לבית הספר בתחושה מגעילה. כל הזמן נהיו לי בעיות פיזיות בגלל זה. לעומתי הייתה ילדה בכיתה שלי שתמיד הגיעה לבית הספר עם שיער רטוב כך שזה ברור שהיא התקלחה בבוקר. באותם הרגעים חלמתי על הרגע שאני אגדל ואוכל להתקלח כל בוקר.
לעומת זאת היום אני בקושי מצליחה להכניס את עצמי למקלחת. כשאני נמצאת שם אני מרגישה כאילו אני גונבת משהו שלא שלי. וכשאני בתקופה נמוכה, זה חלק מהעונש שהמוח שלי נותן לי. ואם אני מצליחה להיכנס למקלחת המים מרגישים כאילו הם צורבים לי את העור ואין בי את היכולת להנות ממנה, או מתחושת הניקיון.
אני עדיין מרגישה מסריחה.
מעניין אם משהו בבית הספר שם לב. אם אחד הילדים או המורים אי פעם חשב על זה. בחיים לא שיתפתי את החברים בכיתה מה קורה בבית, פשוט היה לי ברור שלא תהיה להם יכולת להבין. זה מטורף לקרוא יומנים ישנים ולראות עד כמה הבנתי בתור ילדה את המצב המורכב שהייתי בו.
שנאתי את הקיום שלי אבל היה לי ברור שיש גם אופציה אחרת. אחי הקטן מעולם לא הבין למה אני מתווכחת עם אבא שלנו. אף פעם הוויכוחים שלנו לא הובילו למקומות טובים, אבל עבורי, זה שהייתי מתווכחת זה היה הדרך שבה אני מגנה על הידיעה שהוא טועה במה שהוא אומר. היום שבו הכל נגמר זה היה היום שבו לא הצלחתי יותר להתווכח בחזרה. היום שבו המוח שלי נשבר, שם נחתם הגורל שלי.
אפילו עם כל זה אני חושבת שאני בן אדם מאוד אופטימי. הצלחתי להנות בילדות שלי וזה שהיה סבל לא אמר שלא הצלחתי לראות גם את הרגעים הטובים. מה שמצחיק שאחר כך הזכרונות של הרגעים הטובים עם אבא שלי הם אלה שהכי פגעו בי.
יש בי אמונה שאני לנצח הולכת להילחם בשדים שהוא השאיר בי. זה לא יגמר, זה לא נחלש, אני רק הופכת ללוחמת מיומנת יותר. אבל זה מתיש.
מתיש שבמשך 19 וחצי שנים אני הולכת לישון בזמן שהמחשבה האחרונה שלי היא איך אני אסיים את חיי.
בתור ילדה ידעתי שזה יכאיב לאמא שלי ואחי אבל ידעתי שכל עוד אני חיה, כל עוד אני עוד יכולה לשמש את אבא שלי כולנו נסבול. הוא העביר את אמא שלי טרור, אחי היה עד לדברים שאני חושבת שלעולם אני לא אוכל להגיד בקול, ואני.. אני פשוט סבלתי בלי הפסקה. לא אמא שלי יכלה לעצור את הסבל שלי, המשטרה לא רצתה לעזור, העובדות הסוציאליות כל כך פחדו ממנו שהן היו אומרות לאמא שלי שאין מה לעשות הוא תמיד יקבל את מה שהוא רוצה והיא זאת שצריכה להתקפל. ובית המשפט שבדרך בלתי יאומנת אישר לו משמורת משותפת למרות שהייתה להם ידיעה מוחלטת שהוא ניסה לרצוח אות אמא שלי ובטעות לא צלח. במחשבה אחורה גם ניתן להבין למה אמא שלי חשבה אותו הדבר, היא נטשה אותי אצלו בשביל לנסות להציל את אחי.
כאב הנטישה לעולם לא יעלם.
אבל גם אז וגם היום אני חושבת שזה היה נכון. לא היה אפשר להציל אותי ממנו, וכל עוד אני שלו הוא לא ישחרר אף אחד מאיתנו.
וצדקתי.
המציאות הוכיחה שצדקתי. אפילו היום אמא שלי ואחי יכולים להגיד את זה עם כל הכאב. אין בי חרטה על מה שעשיתי.
אני רק שמחה שנשארתי בחיים.
אז לא הבנתי את כמות העצב שהייתי מביאה והבאתי על אמא שלי ואחי… היום אני לעולם לא הולכת להכאיב להם ככה שוב לא משנה כמה כואב לי.
היום אני יודעת שיש אנשים שבאמת אוהבים אותי, אנשים שיכאב להם אם הם היו יודעים עד כמה כואב לי.
הם סיבה מספיק טובה לנסות.
אז אני מנסה, באמת שאני עושה כמיטב יכולתי. אבל מיטב יכולתי כל כך עלוב שזה בלתי יאומן. פעם היה לי כל כך הרבה יותר כח. לאן הוא הלך? אני לא יודעת.. יכול להיות שפשוט התעייפתי, כי כרגע אני פשוט לא רוצה לקום. לפחות אני יכולה להגיד שעשיתי את מיטב יכולתי תמיד, אולי יום אחד זה יהיה מספיק.
