פרק 13: שעון חול
(ענר)
ארבעים ושמונה שעות.
זה כל מה שהפריד בין תכלת לבין היעלמות מוחלטת של אמא שלה ושאר הילדים לתוך מתחם מבוצר שאף אחד לא ימצא לעולם. המילים של נמרוד הדהדו לי בראש כמו קצב ירי.
נכנסנו חזרה מהמרפסת אל תוך הסלון של מיה. מיה כבר ישבה מול שלושה מסכים שונים, האור הכחלחל מאיר את פניה הדרוכות, כוס קפה רביעית בידה.
“הצלחת לחלץ משהו על המבנה?“ שאלתי, ניגש לשולחן ונשען על שתי ידיי.
“כן,“ מיה הקלידה ברצף, ומפת תלת-ממד של חווה מגודרת עמוק בתוך יער מבודד בצפון עלתה על המסך. “מבנה ישן ומוקף עצים צפופים, זה המתחם המרכזי של אבא שלה. שערים חשמליים, מצלמות היקפיות, וארבעה שומרים חמושים שמפטרלים מסביב לשעון. לפי היומן המוצפן שהיה בדיסק, הפינוי מתוכנן למחר באחת בלילה. שיירה של שלושה רכבים סגורים.“
“אנחנו לא נותנים לשיירה הזו לצאת,“ נמרוד אמר, פורש מפה טקטית מודפסת ליד המחשב. “אם נפעל כשהם בתנועה, זה סיכון עצום לחיי אדם. המטרה היא פשיטה שקטה חצי שעה לפני שעת האפס – נטרול מערכת האבטחה, כניסה מהאגף המערבי שבו מוחזקים האמא והילדים, וחילוץ מהיר.“
“והמשטרה?“ שאלתי, מביט בו בחדות. “אם התחנה המקומית שם מושחתת, הם יקפצו ברגע שתישמע ירייה אחת.“
“אני מארגן כוח מיוחד מיחידה חיצונית, אנשים מחוץ למחוז,“ נמרוד ענה בביטחון. “אבל הפריצה הראשונית תהיה שלנו. ענר, אתה ואני מובילים את הכניסה הרגלית. מיה מנטרלת את המצלמות והאזעקות מרחוק.“
שתקתי לרגע, והמבט שלי נדד אוטומטית לעבר המזרן בקצה הסלון. תכלת ישבה שם, עטופה בשמיכה, עיניה הכחולות פעורות ומביטות בנו. היא שמעה הכל. הפחד בפנים שלה היה מוחשי, אבל מתחתיו בער משהו חזק יותר – ייאוש שנלחם על החיים.
“תנו לי כמה דקות,“ מלמלתי לשניהם.
התרחקתי משולחן התכנון וצעדתי לעברה. הנמכתי את קומתי והתיישבתי על קצות האצבעות מול המזרן שלה, שומר על מרחק מכבד כדי לא להלחיץ אותה, אבל מספיק קרוב כדי שתרגיש שאני שם.
“את לא אמורה לדאוג מזה, תכלת,“ לחשתי, קולי היה רך מאי פעם לעומת הטון הקשוח שלי עם נמרוד. “יש לנו תוכנית מסודרת. נמרוד יודע מה הוא עושה, ואני לא אעזוב את אמא שלך שם.“
היא הביטה בי ארוכות. העיניים שלה חיפשו את שלי, כאילו ניסתה לקרוא כל צלקת וכל סדק בפנים שלי. הידיים הקטנות שלה הידקו את השמיכה סביב כתפיה.
“אני יודעת שתשמור עליה,“ היא אמרה בשקט, והקול שלה היה צלול כמו מים. “אתה לא רואה את זה בעצמך, ענר… אבל אתה כמו שריון. אתה מגן על כולם מסביבך, אפילו כשאתה שוכח להגן על עצמך.“
משהו בחזה שלי נצבט. חיוך קטן, כמעט נבוך, עלה בזווית שפתיי. “שריון, הא?“
“שריון חם,“ היא לחשה, והצל של חיוך מתוק עלה על פניה לראשונה מזה ימים. “איש מחוספס עם ריח של בצק ומלח… אבל עם הלב הכי טוב שפגשתי.“
בלעתי את הרוק, מביט בה. תכלת ראתה בי משהו ששנים של שירות צבאי ואובדן קברו עמוק באדמה. היא ראתה בי בן אדם, לא רק כלי נשק.
“תנוחי עכשיו,“ אמרתי ברכות, מתאפק בכל כוחי לא להושיט יד ולגעת בשיער שלה. “מחר הלילה הגדול שלנו. ואני מבטיח לך, השריון הזה לא ייסדק.“
היא הנהנה קלות, עצמה את עיניה ונשמה עמוק.
קמתי על רגליי, הסתובבתי חזרה אל השולחן שבו נמרוד ומיה בחנו את התוכניות, והמבט שלי הפך לפלדה יצוקה.
יש לנו פחות מארבעים ושמונה שעות. ואף אחד – לא אבא שלה, לא הכת שלו ולא שום צבא של שוטרים מושחתים – לא ימנע ממני להביא את אמא שלה לחוף מבטחים.
כל הזכויות שמורות לRotemNash © 2026. אין להעתיק, לשכפל או להשתמש בתוכן זה ללא אישור בכתב מהסופרת.
*הערת המחברת:
הכת המוזכרת בסיפור ‘שומרי הטוהר’, מנהגיה, חבריה וכלל האירועים סביבה הם פרי דמיונה של הסופרת בלבד ונועדו לצורכי העלילה. אין קשר בין המתואר בסיפור לבין קבוצה או קהילה קיימת במציאות.
