שמחה וצהלה היו בבית משפחת מילר שבמטולה. באותו ערב התכנסו חברים וקרובי משפחה רבים בביתם של רויטל ואבנר על מנת לחגוג את יום הולדתה השישה עשר של ביתם רננה. ממבט ראשון זה אולי נראה מעט מוגזם, אך האמת היא שאין זה סתם עוד יום הולדת. שנה שלמה חלפה מאז חלתה רננה בסרטן, ומאז כולם במשפחה מבינים היטב שכל יום בחיים הוא כמו מתנה ושהחיים אינם מובנים מאליהם. אך מעל הכל, היה הרצון לשמח את רננה בראש מעייניהם של רויטל ושל אבנר, שאף קיבל חופשה קצרה משירות המילואים שלו בשביל לארגן את האירוע ולהשתתף בו.
לאחר סדרה של ברכות מזל טוב ורפואה שלמה לרננה, טעימות מהכיבוד הרב וחיבוקים הדדיים בין כולם, הגיע שלב השיא של העוגה המיוחדת וחלוקת המתנות. הוריה של רננה העניקו לה את שמלת האירועים המהממת שהיא תמיד חלמה עליה. היא הודתה להם, חיבקה ונישקה אותם. אחר כך החברות מבית הספר ומהשכונה העניקו לה את מתנותיהן. אחרון ניגש יונתן, חברה הקרוב ללימודים של רננה, העניק לה את מתנתו, תליון כסוף קטן בצורת שמה. היא הסמיקה מעט ונשקה ללחיו. הוא הסמיק אף יותר, חייך חיוך מאוהב וכמעט שהתעלף. כולם מסביב הריעו ומחאו כפיים.
בינתיים רויטל ניגשה אל המטבח להביא את העוגה המיוחדת שלה. היא ניגשה אל השולחן במרכז החדר והניחה עליו את העוגה שעוררה תאבון והתלהבות רבה בקרב האורחים הרבים. ופתאום, בלי הודעה מוקדמת, כאשר ניגשה רויטל לפרוס את העוגה, רננה החלה לרעוד ומבטה קפא. כולם סביבה נבהלו וחשו מיד לעזרתה. רויטל ניסתה לקרוא בשמה כמה פעמים ולעורר אותה, אך ללא הועיל. רננה חדלה לרעוד ומיד התעלפה. הוריה הזעיקו מיד אמבולנס ונסעו לבית החולים הקרוב…
השהות במיון הייתה ארוכה והרגישה כמו נצח ממש. רויטל ואבנר שהו ללא ליאות לצד ביתם המחוברת לחמצן ולאינפוזיה, דרוכים ומצפים לתשובות לגבי העתיד לבוא. לאחר כמה שעות של שהייה במיון ולאחר בדיקת הרופאים, הוחלט לאשפזה. “המצב כרגע מורכב”, אמר ד”ר נוימן להורים המודאגים שכעת מפלס החרדה אצלם הרקיע שחקים. עיניהם של רויטל ושל אבנר נפערו לרווחה והאדימו מרוב עייפות ומתח.
“הבת שלכם תזדקק לניתוח”, המשיך הרופא. “ככל שתקדימו לעשות את הניתוח, כך הסיכויים של רננה לנצח את המחלה יהיו גבוהים יותר”.
הלב של רויטל דפק בקצב משוגע. היא שאלה, “ובמה זה כרוך דוקטור?” “ובכן”, ענה ד”ר נוימן, “כפי שציינתי קודם, חשוב לבצע את הניתוח כמה שיותר מוקדם. הבעיה היא שאין מספיק תורים זמינים לניתוח כזה בחודשים הקרובים ואין אפשרות לבצע אותו כאן בצפת. אך אם תעשו זאת באופן פרטי תוכלו לקבל תור כבר בשבועיים הקרובים. יש רופא מומחה בתל השומר שמבצע ניתוחים מן הסוג הזה, אך זה כרוך בעלות לא קטנה”. “מה פירוש עלות לא קטנה?” שאל אבנר. ד”ר נוימן משך בכתפיו, לקח נשימה ואמר, “מדובר בסכום לא מבוטל של כ-20 אלף דולר”. רויטל ואבנר נדהמו למשמע הסכום האסטרונומי. “ואין שום אפשרות ללכת לקראתנו? אנחנו גרים רחוק ומצבנו הכלכלי אינו מזהיר” קבל אבנר. “אני מבין ואני אשתדל מאוד לעזור ככל האפשר”, השיב ד”ר נוימן. “בינתיים אני כאן בשבילכם לכל מה שתצטרכו”. “תודה לך דוקטור”, השיבה רויטל וליוותה את ד”ר נוימן החוצה בדרכו אל המסדרון…
שבועיים חלפו מאז אותו יום. מצבה של רננה לא הראה סימני שיפור, אך גם לא התדרדרות קשה. מפלס הדאגה של רויטל ואבנר עלה מדרגה והיה עליהם להחליט מהר מה לעשות, שכן חייה של ביתם עומדים על כף המאזניים. אבנר נקרא לשוב לשירות המילואים, חרף המצב הקשה של רננה וחרף תחינותיו הרבות להישאר עם משפחתו. רויטל נאלצה לשאת כעת בנטל הכפול של מחלת ביתה והיעדרות בעלה. לאחר מחשבה רבה הם החליטו למכור את הרכב החדש בעזרת חברים משותפים על מנת להשיג את המימון הנדרש לניתוח. כעבור עוד כמה ימים נוספים, אושפזה רננה במחלקה האונקולוגית בתל השומר להמשך טיפול ולצורך הניתוח של הרופא המומחה. רויטל החליטה שבמשך ימי האשפוז הקרובים היא תשהה מרבית מהזמן בבית החולים לצד ביתה על מנת שלא תצטרך לנסוע ממטולה עד בית החולים ובחזרה כל פעם, היות שרכב כבר אין וזאת משימה קשה שבעתיים.
כבר בלילה הראשון לאשפוז החליטה רויטל להעביר את הלילה לצד מיטתה של רננה. חוץ מרננה ועוד איזה זקן אחד עם זונדה ששכב שם, לא היו עוד מאושפזים בחדר, שהיה שקט מאוד. השעה כבר הייתה מאוחרת, מבקרים כבר לא הגיעו ורוב הצוות הרפואי כבר הלך הביתה והייתה שם רק משמרת הלילה. רננה שכבה במיטה כשהיא רדומה, עדיין מחוברת לחמצן ולאינפוזיה. רויטל ישבה לצידה ונשאה בשקט תפילה למען רפואתה. אחר כך היא הוציאה מתוך התיק הגדול שהביאה איתה שמיכה שבה כיסתה את עצמה ונשענה לאחור על הכיסא. כעבור כמה רגעים נכנסה לחדר האחות הראשית במשמרת הלילה. היא הייתה אישה גדולת ממדים, מבוגרת ולא נאה במיוחד, בלשון המעטה. פניה היו רציניות וחמוצות וניתן היה להבין בקלות שהיא לא במצב רוח טוב…
האחות נכנסה אל החדר לאט, בצעדים גרוטסקיים של פיל, נעמדה מול רויטל שישבה על הכיסא והביטה בה, הניחה את אגרופיה על מותניה והזעיפה את מבטה. רויטל הביטה בעיניה ותחושת חוסר נוחות מילאה את כולה. “סליחה, זה לא שעת ביקור עכשיו, בבקשה ללכת!” אמרה האחות במבטא רוסי כבד ובקול נמוך ורטנוני.
רויטל הביטה בה בחוסר נוחות וניסתה להסביר לה שזאת הבת שלה כאן, שהיא במצב קשה ושהיא גרה רחוק. האחות לא הראתה כל סימן של התעניינות ואמרה לה בטון צונן, “גברת, אין ביקורים עכשיו, הביתה!” מבטה היה מאיים… רויטל ניסתה שוב להסביר לה את המצב ואמרה לה, “אבל אין לי איך לחזור הביתה, אני גרה במטולה, אין לי איך לנסוע! אני מתחננת אליך, תני לי…” המבט הזועף לא מש לרגע מפניה של האחות. היא שילחה ברויטל את מבטה החודר ויצאה מהחדר אל המסדרון בצעדים גסים…
“טיפת חמלה ורגש אין לאישה הרעה הזאת”, הרהרה לעצמה רויטל בעודה מנסה לעכל את מה שכרגע היה שם. בסופו של דבר היא החליטה שהיא נשארת שם ליד ביתה ולא משנה מה יהיה.
“אמא”, נשמע רחש עדין בחדר לפתע פתאום… רויטל עברה מיד לדום והשיבה, “רננה מותק, אני פה. אמא פה על ידך”, אך פרט לכך לא הוסיפה עוד רננה לדבר והמשיכה לישון. רויטל ליטפה בעדינות את תלתליה הקצרים והזהובים, הזילה דמעה ולחשה לה, “ילדה שלי, אמא פה ולא תעזוב אותך אף פעם בחיים. אני מבטיחה לך ילדה שלי, אני אשאר איתך כאן עד שתבריאי ותחזרי להיות נערה בריאה ומאושרת. אני, את ואבא, כולנו ביחד עד הסוף”… דמעותיה של רויטל המשיכו לרדת על פניה כמו גשמי ברכה.
השעה כבר הייתה מאוחרת מאוד ורויטל שהייתה עייפה למדי, נרדמה במהירות על הכיסא לצד מיטתה של רננה. לא חלף הרבה זמן ורויטל שוב התעוררה, לא בשל סיוט לילה, ולא בגלל רננה שנותרה מחוסרת הכרה. זאת הייתה שוב האחות הראשית ההיא. הפעם היא הייתה כועסת במיוחד… בידה העבה היא טלטלה את רויטל בחוזקה וקראה אליה “לקום, לקום! מיד!” רויטל התעוררה מיד בבהלה. מבטה של האחות לא הותיר אצלה מקום לספק בכך שהיא בצרות… “אני, אני מצטערת, אני הייתי עייפה ונרדמתי ולא שמתי לב”, גמגמה רויטל בניסיון להסביר את עצמה ולזכות אולי בשמץ של הבנה. אך האחות נותרה בשלה ואף אמרה “אם את עכשיו לא הולכת, אני קוראת לביטחון. הביתה!”
רויטל קמה לאט מהכיסא והבינה שאין שום סיכוי לסיג ושיח עם האחות המרשעת הזאת. האחות מיהרה לצאת מהחדר ורויטל בעקבותיה. האחות נעמדה במסדרון בעודה צופה על רויטל שהתרחקה בהמשך המסדרון. רויטל המסכנה הלכה לאט, בצעדים מהוססים, שולחת מדי פעם מבט חטוף לאחור על מנת לבדוק אם האחות עדיין רואה אותה. אחוזת אימה היא הביטה לאחור שוב והאחות עדיין הייתה שם… כל מה שרויטל רצתה באותם רגעים זה לשוב להיות עם רננה. היא פנתה שמאלה לכיוון היציאה ונעמדה במקומה. אחר כך היא הציצה בזהירות מאחורי הקיר אל המסדרון בכדי לראות האם האחות עדיין שם ולאן היא מתכוונת ללכת. לבסוף האחות פנתה אל הקצה השני של המסדרון ונעלמה. רויטל ניצלה את המצב והתגנבה בחזרה אל החדר של רננה. היא שבה להתיישב על ידה, נשמה עמוק ונשארה שם עד סוף הלילה…
בבוקר למחרת ירדה רויטל אל בית הקפה הקטן בקומת הקרקע של בית החולים והזמינה קפה וארוחת בוקר. עיניה היו אדומות מרוב עייפות ודאגה ומבטה היה נפול. בזמן שהיא ממתינה, צלצל הטלפון הנייד שלה. על הקו היה אבנר שהתקשר מהמילואים. “מה שלומך?” הוא פתח. “בסדר, אני יודעת…” השיבה רויטל בקול נמוך וישנוני.
“את בסדר?”
-“כן, אני פשוט עייפה קצת, הייתי איתה כל הלילה בבית החולים”.
-“ומה שלומה?”
-“אין שינוי. היא עדיין חסרת הכרה. הניתוח צריך להיות בעוד ארבעה ימים, אתה חושב שתוכל לבוא?”
-“אני מקווה שכן”.
-“מה פירוש מקווה? אתה מודע לזה שמדובר פה על החיים של הבת שלך?”
-“רויטל, עשי לי טובה, גם ככה קשה לי מספיק. אני מבקש ממך, תחסכי ממני הטפות מוסר עכשיו. תאמיני לי שאני אוכל את עצמי פה יום ולילה בגלל זה ואין דבר שהייתי רוצה יותר מאשר להיות עכשיו איתך ועם רננה, אבל לצערי זה לא תלוי בי. יש כוננות עכשיו וכולם נשארים בקו”.
רויטל השתתקה לרגע, לקחה נשימה ואמרה לאבנר בטון שקט, על סף דמעות: “אני מצטערת, אני פשוט הרוסה… אבנר, חשוב לי שלפחות תהיה כאן ביום של הניתוח. אני יודעת שאתה במילואים ושזה בעייתי, אבל בבקשה ממך, עשה מאמץ לפחות להיות פה בניתוח. אני ממש צריכה אותך”. אבנר לקח נשימה והשיב: “אל תדאגי רויטל, הכל יהיה בסדר. אני מבין טוב מה עובר עלייך ואני אעשה מאמץ להיות כאן, אני מבטיח. בינתיים תשתדלי לשמור על עצמך, אני אמנם רחוק אבל בלב איתך כל הזמן. אני גם אהיה איתך ועם תל השומר בקשר כל הזמן”…
“תודה, שמור גם אתה על עצמך”, סיכמה רויטל את השיחה. בינתיים הגיעו ארוחת הבוקר והקפה. רויטל לגמה לאט מן הקפה ודמעות החלו להציף את עיניה. החרדות והמתח לא עזבו אותה לרגע ולא נתנו מנוח לנפשה הסוערת…
לאחר שסיימה לאכול, עלתה רויטל בחזרה אל המחלקה. השעה הייתה תשע בבוקר והמסדרונות היו הומי אדם; אחים ואחיות שהתרוצצו מפה לשם, רופאים שעשו ביקורי חולים, מבקרים ומאושפזים שיצאו לחלץ עצמות. רויטל נכנסה לחדר של רננה, התיישבה על הכיסא לצד המיטה והביטה בה בעיניים דומעות. אור הפלורסנטים הקר נחת על עורה הצח כשלג של רננה שנראתה ממש כמו היפהפייה הנרדמת. באותו החדר היו עוד אנשים. הם היו משפחה דתית של זוג הורים ושלושה זאטוטים שהתרוצצו להם בחדר. ההורים נראו שפופים והתיישבו לצד מיטתו של האיש הזקן עם הזונדה ששכב שם מחוסר הכרה.
האימא ניסתה להרגיע את שלושת ילדיה באומרה להם “ילדים, שקט! אתם עושים יותר מדי רעש!” אותה אישה ניגשה אל רויטל שנשענה על מיטת ביתה, חייכה ואמרה לה, “אני מתנצלת על הבלגן והרעש, אבל את יודעת איך זה ילדים”… רויטל הסתובבה לאט לכיוונה, שפשפה את שתי עיניה האדומות, חייכה חיוך קטן והשיבה לה בקול שקט, “הכל בסדר, זה לא מפריע לי”. האישה הדתייה שלפה מתוך תיק היד שלה בקבוק מים קטן והושיטה אותו לרויטל. “קחי, תשתי קצת, זה יעשה לך טוב”, היא אמרה. “תודה רבה, אבל באמת שאין צורך. יש מים בקולר בחוץ”, סירבה רויטל בנימוס עמוס מבוכה. האישה הדתייה חייכה, הניחה את הבקבוק ליד המיטה ואמרה, “הכל בסדר. אני מלכה”. “אני רויטל”, השיבה רויטל בחיוך. “זאת הבת שלך?” שאלה מלכה. “כן”, השיבה רויטל, יש לה סרטן קשה והיא צריכה לעבור ניתוח בעוד ארבעה ימים”. מלכה התיישבה לידה ואמרה לה, “רפואה שלמה, שהשם ישמור עליכם ויברך אתכם”. פניה של מלכה היו אמנם מחויכות, אך עם זאת ניתן היה להבחין בעצב העמוק המשתקף בעיניה.
רויטל היססה מעט ושאלה אותה מדוע הם כאן ומלכה החלה לספר: “אנחנו פה בגלל אבא של נתנאל בעלי ששוכב כאן במיטה ליד. לפני שבוע הרופאים בישרו לנו שלמרבה הצער כבר לא ניתן להצילו. נתנאל ואני חשבנו מה לעשות, התייעצנו עם רבנים ובסוף החלטנו לתרום את איבריו”. “אני ממש משתתפת בצערכם”, אמרה רויטל בשקט. “תודה”, השיבה מלכה, “כמו שנאמר: השם נתן, השם לקח, יהי שם השם מבורך. הכל בידי שמיים”… רויטל החלה לדמוע שוב והביטה ברננה ששכבה שם קפואה ללא כל תזוזה. “מאיפה אתם?” שאלה לפתע מלכה. “ממטולה”, ענתה רויטל. “ממטולה?” שאלה מלכה בפליאה, “וואו זה ממש רחוק. אנחנו מירושלים”. מלכה קמה מכיסאה ופנתה אל בעלה נתנאל שבינתיים העסיק את שלושת הזאטוטים ושיחק איתם. היא לחשה לו משהו ותכף ומיד הם כולם התייצבו כאיש אחד ונעמדו ליד מיטתה של רננה. הם הוציאו ספרי תפילה קטנים והחלו להתפלל בשקט. רויטל הבינה די מהר משמעות המעשים, על אף שהיא עצמה לא ממש האמינה בתפילות. היא נעמדה לצידם ועצמה את עיניה, ובליבה נשאה גם היא תפילה משלה.
לבסוף הודתה רויטל בדמעות למשפחה ההיא וחיבקה את מלכה בחמימות. לאחר מכן פינו את הזקן מהחדר והמשפחה כבר הייתה מוכנה לבאות. “תודה על הכל והיו שלום”, אמרה להם רויטל. הם נופפו אליה שלום בחזרה והלכו. הערב אט אט הגיע ורויטל הזמינה לעצמה קפה מהמכונה בחוץ. צוות הרופאים ביצע ביקור שגרתי, האחיות לקחו מדדים, אמרו לרויטל כמה מילים בנאליות להרגעה ויצאו. מבעד לחלונות החדר החושך עטף בהדרגה את רחובות העיר. המחלקה החלה לאט להתרוקן ושקט מנוכר החל לשרור במקום… רויטל כבר הייתה עייפה למדי והתכוננה לקראת הלילה הקשה שמחכה לה. לפתע פתאום, נכנס בשקט אל החדר נער צעיר עם זר פרחים קטן בידיו.
“שלום, אני… אני יונתן, אני לומד עם רננה בכיתה”, הנער החל למלמל במבוכה. רויטל הביטה בו במבט מופתע במקצת. “כן, אני יודעת מי אתה. תודה שבאת”. יונתן ניגש והושיט לרויטל את הפרחים. הוא הביט ברננה שכובה במיטה כאילו היה מהופנט. “אז אתה חבר של רננה?” שאלה רויטל. “אה, כן, אפשר להגיד”, השיב יונתן במבוכה. “אתה רוצה להגיד לי שבאת במיוחד ממטולה עד לפה בשביל לבקר את רננה?” שאלה רויטל בפליאה. “כן, זה היה חשוב לי לבוא ולראות מה איתה, אם היא בסדר”, השיב יונתן. רויטל חייכה חיוך קטן ואמרה לו, “אתה מתוק. סליחה רגע, אני קופצת רגע לשירותים ותכף חוזרת”, ומיהרה לצאת.
היא יצאה אל המסדרון לכיוון השירותים ובזווית העין קלטה פתאום את האחות הראשית צועדת לכיוון החדר של ביתה. גם הפעם האחות נראתה זועפת ומרושעת, כאילו היא מחפשת לעצמה קורבן מזדמן להתעלל בו. רויטל נבהלה וחמקה בזמן אל תוך תא השירותים. האחות מיהרה אל החדר בצעדיה הגסים והמהירים, נכנסה אל החדר וראתה שם את יונתן יושב לצד המיטה ומביט על רננה במבט מאוהב וחומל. היא ניגשה אליו מיד ואמרה לו בקולה הגס והנוזף, “ילד, זה לא זמן ביקור עכשיו, בבקשה ללכת הביתה!” יונתן נבהל וניסה להסביר את עצמו: סליחה, לא ידעתי, אבל באתי מרחוק עד לפה ורק הגעתי לא מזמן”… האחות נעשתה עצבנית אף יותר, תפסה בחוזקה את ידו הדקה של יונתן וניסתה לגרור אותו החוצה, תוך כדי שהיא אומרת ברוגז “אמרתי ללכת עכשיו! הביתה!” יונתן המסכן ניסה להתנגד ולהשתחרר מאחיזתה, אך לשווא.
לפתע נכנסה רויטל שוב אל החדר ומיד ניסתה להפריד בין השניים. היא שלחה מבט זועם אל האחות ואמרה לה בכעס, “עזבי אותו! מה את רוצה ממנו?” האחות שחררה את הנער, התנשפה כמו סוסה והשיבה ברוגז, “שוב את פה? אני אומרת לך בפעם האחרונה, ללכת הביתה מיד!” “בסדר”, אמרה רויטל, הוא רק אומר שלום והולך”. האחות מלמלה משהו ברוסית ויצאה. רויטל חיבקה את יונתן הנסער ואמרה לו, “תודה שבאת, אני ממש מצטערת על מה שקרה”. “זה בסדר”, השיב יונתן בשקט. “כדאי שתיסע בחזרה הביתה, כבר מאוחר ויש לך דרך ארוכה”, אמרה רויטל וליוותה אותו אל היציאה.
מאוחר יותר אבנר התקשר ובישר לרויטל שהוא יגיע למחרת ויישאר עד הניתוח. היא נשמה עמוק ותחושת הקלה מילאה אותה לרגע. את שארית הלילה העבירה רויטל לצד ביתה ובמקביל ניסתה כל הזמן לחמוק מעיניה של האחות הראשית שארבה לה בכל פינה.
לאחר המתנה דרוכה, יום הניתוח הגיע. השעה הייתה שלוש בצהריים, רויטל ואבנר המתינו מחוץ לחדר במתח ובקוצר רוח. הם נשאו בליבם תפילה וקיוו לטוב. לאחר שעתיים מורטות עצבים, יצא אליהם הרופא ובישר להם את הבשורה: “משפחת מילר, אני מצטער, עשינו כל מה שיכולנו, אבל לצערנו הרב רננה כבר לא איתנו”… פניו של הרופא היו קפואות ודיבורו נשמע קלישאתי כיאה לאדם שמוסר הודעות כאלה לאנשים כמעט מדי יום ביומו. רויטל פרצה בבכי מר והתרפקה על כתפו של אבנר, שניסה בשארית כוחו לנחמה. הם לא היו מסוגלים לומר מילה והתקשו לעכל את הבשורה הקשה…
הם ישבו שם במסדרון, שבורים, כואבים ומיוסרים, ממתינים לטפסים ולמנגנון הביורוקרטי הפורמלי שנכנס לפעולה. מבעד לחלונות הפינתיים של המחלקה ניבט יום יפהפה, בהיר ושטוף שמש. בחוץ השמיים היו כחולים ונקיים, ואנשים צעדו ברחוב למטה בדרכם לשגרת יומם, אדישים לחלוטין לחורבן הפרטי שנפער ברגע זה ממש בקומה השלישית. הפער הזה, בין העולם שממשיך לנוע כרגיל לבין הלב שלהם שעצר מלכת, רק הפך את השקט שבמסדרון לכבד ונורא עוד יותר…
לפתע פתאום, צעדה לכיוונם לא אחרת מאשר האחות הראשית המרשעת. מבטה היה ממורמר כרגיל. רויטל קמה מיד ונדרכה למצב כוננות. אבנר קם מיד אחריה. היא חשה שכבר אין לה מה להפסיד יותר ושהפעם אין לה בעיה להתעמת איתה אם יהיה צורך. האחות פסעה במהירות לכיוונם והביטה בהם במבטה החודר. רויטל נעמדה מולה והחלה לצעוק: “תגידי לי, חתיכת כלבה מרושעת, מה את רוצה ממני? מה עשיתי לך?! תרדי מאתנו כבר!” והניפה את אגרופה. האחות נבהלה, השתתקה ופניה הזועפות הפכו ברגע אחד לפנים מבוהלות ומבולבלות. רויטל התנשפה והחלה לומר תוך כדי בכי מר: הבת שלי מתה היום, את יודעת? אכפת לך בכלל?” “די רויטל, תירגעי”, ניסה אבנר להרגיע את הרוחות. פניה של האחות הפכו לפתע לפנים עצובות. היא התקרבה אל רויטל לאט ולפני שהאחרונה הספיקה להגיב, היא חיבקה את רויטל חיבוק גדול בידיה העבות ולחשה, “אני מצטערת, אני מבקשת סליחה”. דמעות החלו לרדת מעיניה של האחות. היא ביקשה מהם לבוא איתה אל חדר האשפוז שכעת נותר ריק וביקשה אותם לשבת.
בשפתה הקלוקלת החלה האחות לספר: “אני גלינה. אין לי משפחה. אבא שלי עזב אותי ואת אימא שלי ברוסיה כשהייתי בת שנה. בגיל 15 אימא שלי מתה ממחלה קשה ושלחו אותי לבית יתומים. היה לי קשה שם, לא היה לי אף אחד. אחר כך כשעליתי לארץ, הייתי בודדה, בלי שפה ובלי פרנסה, ועם הרבה געגועים לאימא שלי. כל כך הייתי רוצה שהיא תהיה איתי שתתן לי יד ושתלווה אותי. היא הייתה המשפחה היחידה שלי. אני חיה לבד ואין לי ילדים, כי אני גם לא יכולה ללדת. אני נורא מצטערת על מה שהיה, זה פשוט היה לי קשה כשראיתי אותך עם הילדה שלך, זה שבר אותי. אני מבקשת סליחה ומשתתפת בצערכם”. כך אמרה האחות גלינה והחלה לדמוע לאיטה… רויטל ואבנר חיבקו אותה, הודו לה על מילותיה ועל שסיפרה להם אודותיה.
רויטל אמרה לגלינה, “מהיום את לא לבד. אנחנו כולנו יחד, עד הסוף”…
