כשהייתי קטנה, ישנתי עם אחותי במיטת קומותיים. אני לא זוכרת ממש איך הוחלט מה, אבל יצא שאני ישנתי למעלה. הייתי, ועדיין, גדולה יותר מאחותי הקטנה שישנה למטה. יש איזו היררכיה לא ברורה שאני חושבת עליה: האם רציתי לישון למעלה? או שזה היה פחות ״מסוכן״ שאני זאת שאישן למעלה כי אני גדולה יותר?
זה מצחיק לענות על השאלה הזאת בחד־משמעיות. כי תמיד הייתי הילדה השברירית בבית, לפחות ככה כוניתי, ועל כן ככה גם ממש הרגשתי. הייתי חסרת תשומת לב, זאת ששוברת משהו, מועדת באיזה טיול משפחתי. תמיד מלאה במכות ולא זוכרת איך זה קרה.
אז אני ישנתי למעלה, ולמרות שהיה סולם ירידה למטה, תמיד הייתי מחזיקה וקופצת ממנו בחוסר סבלנות. עם זאת, מאוד אהבתי את השינה שם. הרגשתי במעין כוך סגור כזה. כאילו החלל מחבק אותי ושום דבר רע לא יוכל לקרות לי. אם נגיד ייכנס פורץ הביתה, אני האחרונה שהוא יגיע אליה. זה הרבה עבודה, זה לא נוח והוא יסכן את עצמו בלהעיר את כולם. אני תמיד יכולה להסתתר וכך הוא לא יוכל לראות אותי.
ובכללי, היו עוד יתרונות בסידורי השינה. לדוגמה, אני יכולתי לזרוק על אחותי בובות כשהיא הציקה לי. אז אם למשל אני רוצה לראות מה היא עושה — בשבילי זה היה כמעט בלי בעיה. בלי הרבה תזוזה. הייתי מתקרבת למעקה ומסתכלת למטה. היא, לעומת זאת, הייתה צריכה לקום, לעמוד על המיטה ולתפוס במעקה שלי בשביל להסתכל עליי – וכל זה בהינתן שאני הייתי מספיק מתוקה לתת לה לעשות את זה. בשנייה יכולתי לצבוט לה את היד והיא הייתה עוזבת את המעקה. עם פרצוף כועס ונוקב היא הייתה קופצת על הרצפה בלית ברירה.
היה בזה משהו סרט ילדים כזה, מרי פופינסי. השינה הזאת. מיטת הקומותיים. כשנבנו המיטות, שמן הסתם מלכתחילה נעשו פשוט כדי לחסוך מקום, התרגשתי. היה בזה משהו מיוחד. ואני ואחותי הרגשנו נוח יותר ויותר לדבר אחת עם השנייה לתוך הלילה בלי להסתכן. יכולתי לבכות, לחייך, לגלגל עיניים או לעשות פרצופים. זה היה נוח, משחרר.
כל ערב היינו יושבות בסלון עם ההורים וצופות באיזו תוכנית. זה היה ממכר, יותר מהתוכנית עצמה, התחושה הזאת שעוד מעט האושר הזה ייגמר. דווקא ברגעים האלה השעון התנהג בנמרצות, כמו בסרטים של טום וג׳רי. כל פעם שהסתכלתי על השעון ראיתי אותו מרמה אותי, מזיז את המחוגים במהירות. וכך נוצרה מלחמה קטנה, ביני לבין השעון ובין המבט של אמא שלי עליו.
לעיתים, אמא שלי הייתה כל כך שקועה בתוכנית שהיא לא הייתה שמה לב שעברו כבר כמה דקות מהשעה שבה היינו צריכות להיות במיטות. השעון היה עושה מבט מובס, ואני ואחותי היינו מחייכות, אבל חיוך קטן קטן כדי שלא תשים לב. מבט מהיר וחטוף וחזרה לטלוויזיה. לבסוף, אמא שלי הייתה שמה לב לזמן, השעון היה חוזר לחייך בערמומיות. ופתאום התוכנית הייתה נהיית מעניינת יותר והשינה מיותרת. אחרי ניסיונות שכנוע שלא צלחו היינו הולכות עם פרצופים מושפלים אל החדר.
אחרי המשחק הנכון, הכניסה למיטה, סגירת האורות, צעקת ״לילה טוב״, היינו הולכות אל המסדרון. עכשיו פה זה היה נהיה טריקי. המסדרון היה בצד הסלון, אז מצד אחד, אם עושים את האופרציה נכון, היה אפשר להגיע עד הקצה, לשבת בשקט ולצפות בתוכנית. איפה זה נהיה קצת מסוכן? אם היו שמים לב. אם היינו עושות רעש או צעד לא נכון. ואם לא היינו שמות לב שהם מתכוונים לקום — הסוף.
ו… הייתה עוד בעיה אחת. אחותי תמיד הייתה הולכת אחריי ויושבת מאחוריי. והסיכון שלה היה קטן יותר, הרי היא ישנה במיטה התחתונה וההגעה אליה די מהירה. היא נכנסת מתחת לשמיכה, פנים אל הקיר, ועושה את עצמה ישנה בלי בעיה. אני? עומדת מעליה כמו דחליל, מסתכלת על המצב ומקבלת את גורלי — הרי, מה עוד יכולתי לעשות? לבייש את עצמי ולקפוץ במהירות על הסולם? לא יכולתי להביך את עצמי ברמה כזאת והעדפתי לקבל על עצמי את המעשה בגבורה.
אמא שלי הייתה נכנסת לחדר, פניה אדומות, ותמיד תמיד צועקת. אני לא זוכרת מה המילים המדויקות שנאמרו, בעיקר כי הייתי עסוקה בלדמיין את פניה של אחותי, איך החצופה מחייכת מתחת לשמיכה. ואם ממש התאמצתי להתרכז, הייתי שומעת את הגיחוכים שלה. אז בעודי עומדת מול אימי, ואחרי התאמצות ממש מבורכת, פי היה נפתח בצורה בלתי נשלטת, ומפה מחוזות הצחוק היו ממלאים לי את הבטן. כאב בטן של צחוק בלתי נשלט. Guilty pleasure. דבר שהיה מתניע את אמא שלי עוד יותר. איך היא שנאה שהיינו מתפקעות מצחוק כשהיא הייתה צועקת.
מעניין למה. האם היא הרגישה שזה מזלזל בה? האם זה היה רגע שבו היא סוף סוף יכלה להוציא מועקה ותסכול, ועצם הצחוק שלנו הרס לה את זה? או שפשוט היא לא אהבה ״שמחה״ באותו רגע? אני יכולה להבין אותה. כשאני כועסת אני רוצה שיכעסו איתי. אני רוצה שיבינו את הכעס שלי. זה פחות כיף לסבול לבד.
מה שכן, אני חושבת שעיוורון הכעס גרם לאמא שלי לא לשים לב למשהו. כשהיא הלכה מהחדר, הביחד היחיד שנשאר הוא ביני לבין אחותי. יש בזה משהו עצוב ובודד. אמא שלי גדלה בלי אחים, בת יחידה. כל הילדות היא הייתה מזכירה לנו שזה שיש לנו אחת את השנייה זה דבר מבורך ולא מובן מאליו. לא נתתי לזה יותר מדי משמעות כשהייתי קטנה. הייתי שומעת את זה וזה היה יוצא מהאוזן השנייה. הייתי חושבת על כל הרגעים שאחותי הייתה מוציאה אותי מדעתי, ושרציתי חדר לעצמי. שיהיה לי מקום לדברים שלי, ושכל הצעצועים יהיו רק שלי. בחישוב מהיר זה כפול שתיים.
אתמול חשבתי על זה אחרי שאחותי חייגה אליי. הייתי קצת עצובה בלי סיבה. דיברתי רגיל. הדבר הראשון ששמעתי מהצד השני היה: ״מה יש? מה קרה? את עצובה.״
היום, כשאמא כועסת, אנחנו עדיין מחייכות ולפעמים צוחקות עליה. אבל איתה.
