“בוקר טוב, יוקארי,יום הולדת שמח, השעה 8:13 בבוקר, התאריך, ה30 בינואר 2500, מה באוכל היום-חביתה וכריך גבינה לבנה, תרצי עוד משהו בנוסף?”
. שגרת החיים של הרובוט 6ES19 הייתה כמו כל בוקר ביום ההוא. בעתיד הרחוק, בו הרובוטים כבר מנהלים אורך חיים אנושי,החוצנים כבר לקחו פיקוד על הכוכב, ובני האדם כבר לא קיימים יותר, הדרוייד 6ES19 ממשיך לבצע את המטרה שלשמה הוא נברא. הוא אינו זוכר את ימיו הראשונים, אם כי במעורפל מאוד. הוא עדיין זוכר בבירור את האדם שבנה אותו 16 שנה קודם לכן, האדם שהיה המאסטר עבורו. אבל למרות שעברו בסך הכל 3 חודשים, המילים הללו עדיין הדהדו במוחו:
“תשמור על בתי יוקארי, היא עוד תתקשר, אני בטוח בכך”. להשגיח על בת האנוש האחרונה בעולם זו עוד משימה שקטן עליו לבצע, אבל כזו שאינה מדברת, או מביאה יכולת תקשורת אנושית כלשהי יהיה לו קל? הוא עוד זוכר את היום שבו יוקארי באה לעולם 16 שנים קודם לכן, וכבר בלידתה אמה, שלא יכלה לשאת את ההשלכות של לגדל ילדה אוטיסטית ואילמת עזבה את בעלה הפרופסור וניתקה כל קשר עמם. הוא עוד זוכר כיצד אשתו השנייה של המאסטר שלו, ששנאה את יוקארי עד ימיה האחרונים איחלה עוד לפני האפוקליפסה שבתה החורגת תמות קודם. אבל יוקארי בת 16 היום, רחוקה מהטראומה והניכור. אפילו אביה, האדם היחיד שהיה אכפתי ודואג אליה היה עסוק יומם ולילה בעבודתו. הוא ידע שיוקארי כנראה לא תתקשר ותדבר לעולם, אבל הרגיש שלמען עתידה ולמען בטחונה, היה חייב לתת לה חברה כלשהי, יותר נכון, אדם שמבין איך היא מרגישה, אדם מלאכותי, אדם **חסר רגש**.
וכך 6ES19 הגיח לעולם. במקור מתנת יום הולדת לבת הפרופסור כשהייתה ילדה, אך במהרה הפך לאיש סודה היקר ביותר, והאיש שיגן עליה בסוף העולם.
“היום יום שבת, החייזרים נחים בבתיהם, רוצה לבוא איתי לקנות אוכל?”. יוקארי הנהנה בחיוב. “אז תיצמדי אליי כל הזמן, מסוכן לך בחוץ”. היא התעקשה לבוא בכל זאת בעזרת הבעות פנים עיקשות, הדרוייד הבין את שפתה במהרה. “שימי ת’מעיל עלייך, לעולם אל תורידי אותו כשאת יוצאת החוצה”.
6ES19 היה כבר רגיל לצאת עם יוקארי למטלות סודיות מבחוץ לביתם, אבל הפעם זה היה שונה. באותו יום, השמועות על קיומה של בת האדם האחרונה על פני כדור הארץ כבר התפשטו בקרב החייזרים והדרואידים כאחד. לאביה של יוקארי למרות הקשיים הייתה תקווה, ליוקארי הייעוד להמשיך את האנושות בכדור הארץ. “את יודעת….יוקארי, התסמינים אומרים שאביך עדיין חיי, אבל כנראה שלעולם לא נגיע לשם, אז עד אז, תשבעי, שמהיום והלאה את תתנהגי כמו דרוייד”. יוקארי מעולם לא הבינה את מילותיו של מורה, ולא הבינה מה זה בדיוק אומר להתנהג כמו דרוייד, למרות שמבלי יודיעין כבר עושה זאת מצויין. היא אולי לא מתבטאת במילים, אך יודעת להגיד הייטב בדרכה שלה מה בדיוק בא לה לעשות עכשיו. היא סימנה ל6ES19 בסימניה שבא לה לקנות בסופר תפוח ולשתות שוקו זאת בצורה שאף דרוייד או חוצן לא העלה בדעתו שהיא למעשה בת אדם. כמובן ש6ES19 לא שכח גם את יום הולדתה ה16, וקנה לה עוגת יום הולדת טעימה ומשביעה, זאת מבלי שהסביר לה מה משמעות העוגה והיום ההוא. כעבור כמה שעות השניים שבו לביתם. יוקארי הייתה עייפה והלכה לישון יחסית מוקדם. כעת ל6ES19 היה זמן פנוי לעניינים שלו. הוא יצא לכמה דקות אל הבחוץ כדי לבדוק דבר שתהה לגביו במשך מלא זמן. “האם ייתכנו בכל זאת ניצולים נוספים?”. הוא הרגיש שבא לו קצת זמן פנוי לעצמו בבר, להיפגש עם חבריו האחרים, שלא מודעים לסודו, להרגיש קצת כמו הבוס שלו שלא ראה שנים.
“אתה נראה קצת מוטרד הא?” שאל אחד מחבריו. “אל תדאג, בני האנוש כולם מתו, אף אחד לא ייפגע בנו”. “היי היי קלטו את זה, אני שמעתי שיש מחנה פליטים של בני אדם 20 קילומטר מכאן, רוצים לצוד כמה מהם ולהביא לחוצנים ובתמורה נקבל שלל טוב?”. 6ES19 רצה להחוויר, אבל הוא לא אנושי, אז לא יכל לעשות זאת. הוא ידע שמדובר כנראה במשפחתה של יוקארי, מקום שאליו הייתה אמורה להיות שייכת ממזמן. “אם אביא אותה לשם…” חשב לעצמו בלב. “היא תהיה בטוחה סוף סוף, היא תהיה מוגנת”.אבל האם זה באמת היה בטוח לדעתו להביא את יוקארי הא-תקשורתית אל חברה שזנחה והתרחקה ממנה כל השנים? אולי בכל זאת כדאי לה להישאר בחברתו עם הדרואידים? אבל כך או כך, היא לא תהיה שייכת לאף מחנה.
“אני חוזר הביתה, יש לי עניינים” אמר הדרוייד איזה סיפור כיסוי והלך. “זה היה קצר, בוא שתה איתנו עוד קצת, אין מה להילחץ, אלא אם…..”. “אין בביתי דבר, אני מבקש אל תכנסו לשם, כל מה שתמצאו זה מזכרות וראיות מבוראי המנוח, אנא הניחו לי”. הוא ברח מהר אל הבית כדי למצוא את יוקארי ולחלץ אותה לפני שחבריו ישיגו אותה. הוא פתח בזהירות את הדלת…..
יוקארי לא הייתה שם.
“לא!!!!!!!!”
“מה? חשבת שלא נשים לב?? כל לילה היא בכתה שהיא רוצה את אבא, היה לנו קל להעלות על זה, היא בדרך אל החוצנים שיישמחו להקריב את דמה! אתה סוף סוף חופשי מהנטל של המפגרת הזאת!”. “איך אתם……..” 6ES19 השתתק באמצע משפטו, אין לו טעם להילחם בהם. הוא ידע שיוקארי מעל הכל, הסיבה שלמענה הגיע אל העולם.
הוא התפרץ בטירוף אל מפקדת החוצנים. הוא ראה את יוקארי קשורה אל המזבח, בדרכה להיות טרף לחוצנים הפולשים. “אל תפחדי! אני כאן!” 6ES19 ניסה כל דרך אפשרית לשחרר אותה מהמזבח ולברח עימה, ללא הועיל. אבל הוא התעקש בכל זאת לשחרר אותה. אסור לו להמרות את הבטחתו למאסטר שלו. “תשמור על יוקארי, היא עוד תתקשר”. הוא פחד מלחשוף את כוחותיו ההרסניים מולה, אבל הפעם לא הייתה לו ברירה. הוא מהר מאוד שלף את אגרוף הלייזר שלו ושרף את החוצנים אחד אחד. “יוקארי! כבי את עינייך!” הוא זעק. אבל היא לא הקשיבה, כך מבט ומבט כזה, פתאום נתן לה כוח. לבסוף הצליח 6ES19 לשחררה מכבלים והתחילו לברוח יחד לכיוון צפון, 20 ק”מ לכיוון המחנה שדיברו עליו. מעתה משימתם ברורה, להביא את יוקארי הביתה.
“יהיה בסדר! תכף תראי את אבא אני מבטיח!”. החוצנים שנותרו עדיין רדפו אחריהם, ובני בריתם הדרואידים בטח בדרכם להרוג את יתר בני האדם במחנה. השניים הגיעו אל גשר צר, יהיה עליהם לחצות אותו בזהירות. הם התחילו לחצות אותו אט אט, אסור להם להביט לאחור. המחנה היה במרחק מטרים ספורים. כשכמעט סיימו לחצות אותו, החוצנים שלפו קרן לייזר שהבעירה ת’איזור, והגשר התחיל להתמוטט אט אט. “יוקארי! רוצי ישר עכשיו!”. יוקארי פחדה לרוץ בלעדיו, לנטוש אותו ככה, מה היא תגיד לו? מה היא תגיד לאבא שלה אם בכלל? היא יכולה להגיד דברים כאלה? היא בכלל יודעת מה זה רגש? היא הצליחה לטפס אל הקצה השני, אבל המחשבות על רובוטה הנאמן חלחלו אצלה. “לא להביט לאחור” היא נזכרה. הגשר נפל. והדרואיד והחוצנים שעלו אליו עמו נפלו גם. באותו רגע, זעקה אדירה נשמעה ביבשה.
“6ES19!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!”
זו הייתה הזעקה של יוקארי, הראשונה שאי פעם פצחה בפיה, היא פתאום הרגישה את עיניה נרטבות לאט לאט, היא הרגישה את לבה פועם במרץ ואת פניה לראשונה חווים משהו.
בכי. עצב. פרידה. התבגרות.
מאותו רגע, היא כבר לא הייתה אותה יוקארי. היא התחילה לבכות בכל רם, היא הייתה שבורה כלכך, מזה שלא יכלה להציל אותו, היא לא זכתה להיפרד ממנו כראוי. אבל היא נזכרה במילותיו האחרונות שלו, שנתנו לה את הכוח בפעם הראשונה. “אל תסתכלי לאחור”. היא המשיכה קדימה, אל המחנה. אביה לא היה שם, הוא מסתבר נפטר ממחלה 2 שבועות קודם לכן, אך עדיין אחז בתקווה שיוקארי תבוא ותגאל ת’אנושות. היא פתאום החלה לתקשר עם אותם בני אדם, אותם אלה שניכרו אחריה לפני שנים. היא התבגרה איתם במשך חודשים ושנים רבות. היא התאהבה, היא ילדה צאצאים שהבינו אותה, וסוף סוף גילתה את מה שלא ידעה קודם על עצמה.
היא מתקשרת, היא מרגישה, היא חיה, לא כמו כולם, אבל כן בדרך שלה.
