פרק 1 מתוך 1 · בכתיבה · מיומנו של דורמן (שומר הבר)לתוכן הענייניםפרק תשעה עשר: בין אורות הבמה לגשם של אלנבי – חלומות, חורף וסנדוויצ’ים
יום שני הגיע, ואיתו המוזיקה שמרגישה הכי בבית – ערב של רוק ישראלי. יש משהו בשירים האלה, בעברית, שגורם לאנשים בפאב להיפתח קצת יותר, לשיר בקול רם יותר ולהרגיש פחות זרים אחד לשני. המילים של שלמה ארצי, ברי סחרוף ומשינה מתערבבות באדים של האלכוהול ויוצרות חמימות שאין לה תחליף. אבל לפני שאני צולל לתוך המשמרת הזו וההמולה של אלנבי, אני חייב לשתף אתכם במשהו אישי שגרם ללב שלי לדפוק חזק יותר מכל בס של הבי-מטאל.
פתחתי את המייל שלי בבוקר, והעיניים שלי נתקעו על הודעה שחיכיתי לה הרבה זמן. זה נוסח ההודעה:
“שלום, כפי שהודענו לך, עברת את האודישן הראשון ל’כוכב נולד’! האודישן הבא שלך ייערך בסוף פברואר-תחילת מרץ. במהלך השבועות הקרובים נודיע על מועד מדויק. בינתיים מומלץ לחשוב על שירים, להתלבש חם ולשתות תה עם לימון ודבש. להתראות בקרוב, צוות ‘כוכב נולד’.”
אני יודע, חלקכם בטח מופתעים. הדורמן הקשוח מרחוב אלנבי, זה שסופג רוחות, מתמודד עם טיפוסים מפוקפקים ושומר על הסדר ביד רמה, הולך לעמוד מול השופטים והמצלמות. אבל מי שמכיר אותי באמת יודע שהמוזיקה היא לא סתם תחביב עבורי – היא חלק מהנשמה שלי. רק לפני כמה ימים הוצאתי שני קליפים חדשים בביצוע מחודש שלי: קליפ אחד לשיר “סיוון” של יגאל בשן ז”ל, וקליפ שני לשיר “בתשובה לתפילתי” של אבנר גדסי. יש משהו קסום בכניסה לאולפן הקלטות, בשקט המוחלט הזה לפני שהמוזיקה מתחילה לזרום באוזניות, שנותן לי כוח אדיר. זה פשוט כיף לשיר, וזה מזכיר לי שיש חיים שלמים, מלאי יצירה וחלומות, מעבר למחסומי הסלקציה והשגרה הקשוחה של הלילה.
הקור של אלנבי והשכבות של המאבטח
הערב של יום שני התחיל באווירה נעימה ומזמינה בפנים, אבל בחוץ? בחוץ השתולל חורף תל אביבי מהסוג האכזרי ביותר, כזה שחודר דרך העור וישר לעצמות. אני בדרך כלל טיפוס של חולצות קצרות, לא סובל מקור ומורגל בעבודה בחוץ, אבל הלילה הזה היה יוצא דופן בכל קנה מידה. מאז שהתחלתי לעבוד בפאב, אני לא זוכר כזה קור מקפיא. נאלצתי להתחמש: לבשתי ארבע שכבות של בגדים מתחת לג’קט הכבד שלי, הוספתי כפפות עבות, ועדיין הרגשתי את משבי הרוח מצליפים בי בכל פעם שנפתחה הדלת.
במהלך הלילה הגשם לא הפסיק לרגע. זה לא היה סתם גשם, אלא מבול ששטף את המדרכות של אלנבי וגרם לאנשים להצטופף בייאוש מתחת לגגונים של החנויות הסמוכות. למעשה, כל השבוע האחרון היה רטוב מאוד, והתנועה ברחוב הייתה דלילה מהרגיל. אנשים לא מיהרו לצאת מהבית בחום של המזגן, ומי שכבר העז לצאת חיפש בעיקר מקומות סגורים, חמים ומוגנים. למרות מזג האוויר המרתיע, לאט לאט הפאב התחיל להתמלא באורחים שחיפשו מקלט מהסערה. יש שילוב מושלם בין הצלילים של רוק ישראלי, כוס בירה והגשם שדופק על החלונות בחוץ – זה יוצר אינטימיות שאין בשום לילה אחר.
יוסי והבשורה מבית החולים
בין כל הנכנסים, פתאום ראיתי את יוסי. יוסי הוא לקוח קבוע, כמעט כל ערב בשלוש השנים האחרונות הוא מגיע לבקר אותי בעמדה שלי. הוא הפך ליותר מלקוח; הוא חלק בלתי נפרד מהנוף האנושי שלי, אדם שאני תמיד שמח לראות.
“מה נשמע יוסי?” שאלתי כשהוא התקרב, נראה קצת שפוף תחת המטרייה שלו ומנסה להתחמם קצת לידי בעמדה. “הכל בסדר,” הוא ענה, אבל הטון שלו היה כבוי והעיניים שלו סיפרו סיפור של דאגה. “מאיפה אתה מגיע עכשיו?” שאלתי, מרגיש שמשהו עובר עליו. “אני מגיע עכשיו ישר מבית החולים,” הוא אמר בשקט, “אחי מאושפז שם. גילו אצלו מחלה לא נעימה, משהו שהפתיע את כולנו. הוא צריך לעשות סדרה ארוכה של בדיקות דם וטיפולים, אז אני דואג לו ומנסה להיות שם כמה שיותר”. הלב שלי נחמץ. בעבודה באלנבי אתה שומע הכל – מהרגעים הכי שמחים של אנשים שחוגגים ועד הבשורות הכי קשות שנאמרות בלחישה על המדרכה. “אני מאחל לו החלמה מהירה מכל הלב, יוסי. תהיה חזק בשבילו,” עניתי לו בכנות. “תודה, Guy. אני חייב לזוז,” הוא אמר במבט עייף והמשיך לפאב השכן. באזור שלנו יש ריכוז גבוה של מקומות בילוי, ואנשים נוהגים “לדלג” ממקום למקום, מחפשים את האנרגיה המדויקת שתשכיח מהם קצת את צרות היום-יום.
מועדון הסנדוויצ’ים והלילה שנחתם
השינויים ברחוב אלנבי הם תמידיים ובלתי פוסקים. לאחרונה פתחו ממש מולנו, מעבר לכביש, מועדון חדש עם קונספט קצת שונה. במועדון הזה, כל מי שרוצה להיכנס יכול לקנות סנדוויץ’ מושקע כבר בכניסה. כן, יש היום גם מועדונים כאלה – מקום שבו אתה יכול לקנות כריך רציני, להיכנס פנימה, לשבת על הבר עם כוס אלכוהול ולסגור את הפינה של הרעב והבילוי במכה אחת. זה נראה אולי מוזר מהצד, אבל זה כל הקסם של אלנבי; זה רחוב שבו כל שילוב הוא לגיטימי, וכל רעיון עסקי, מוזר ככל שיהיה, מוצא לעצמו את הקהל הנכון.
סיימתי את המשמרת כשאני קפוא לגמרי, הרגליים שלי קצת כואבות (התוצאה של חמשת הכדורים שחטפתי פעם, הקור תמיד מזכיר לי אותם), אבל עם חיוך פנימי בלב. המחשבות על האודישן של “כוכב נולד” והתה עם הלימון והדבש שחיכו לי בבית ליוו אותי כל הדרך חזרה לנתניה. בין הגשם השוטף ששטף את החטאים של אלנבי, לבין הדאגות של יוסי והאנשים שאוכלים סנדוויצ’ים במועדונים – אני מוצא את הקול שלי, תרתי משמע.
עוד לילה ארוך נרשם ביומן שלי. לילה של חלומות על אורות הבמה, דאגה כנה לחברים והרבה רוק ישראלי בנשמה. ככה עבר עוד לילה אצלנו בפאב.
