מסיכות
החטא הראשון שלי, ואולי היחיד שנשא חן בעיני האל, היה שלא השלמתי מעולם עם הפנים שקיבלתי בלידתי. הדמיון העקשני למשפחת אימי, שנטשה לארץ רחוקה עוד לפני שידעתי ללכת, אילץ את יודעי הדבר ללחוש באוזני סיפורים קורעי לב על הצד המנוכר של אימי ומשפחתה, או על העוול הגדול שנגרם לה, לאורך כל ימי התבגרותי, וכך נוצרה בהדרגה השנאה והתיעוב שחשתי כלפי הבבואה שהשתקפה אלי במראה. אבל העולם, כידוע, דורש מכל אדם מופע, אם אין ביכולתך להציג נשמה מלוטשת כיהלום, עליך לפחות לספק מסגרת מושלמת, או אולי להתחפש לאחת שכזאת, ותחפושות היו לי למכביר, הדמיון עבד ללא הפסק.
המסכה הראשונה שלי הייתה של הילד השמח. היו לי, גומות חן שובות לב שהוצמדו ללחיי כבדיחה אכזרית של הגורל, בדיחה שלא הבנתי מעולם, אך הקהל נשבה בקסמה והניח הנחות מרחיקות לכת. תשומת הלב הזו הייתה מתוקה עבורי כמו ממתק אסור, וכך למדתי לחייך את החיוך הזר הזה עד שנדמה היה שהוא חלק מבשרי. מה רבה הייתה השממה בפנים. רגע אחרי שהמסך ירד ונשארתי לבדי, טובע בתהומות של עצב זך וטהור, הייתי ממשש את פני ומחפש לשווא את הילד שהחיוך הזה אמור היה להיות שייך לו.
אחריה הגיעה המסכה השנייה, המורכבת פי כמה: מסכת המשפחה המאושרת. יצירת מופת בצבעי פסטל ומבטים מצטלבים, מעין תמונה ממוסגרת מבית טוב שנועדה להרגיע את השכנים ולשכך את ספקותיהם של אורחים מזדמנים. תחתיה, לפחות, יכולת לבכות בשקט. היא הסתירה אלימות מגוונת ויצירתית, אך יצרה גם כמיהה עצומה לחיבוק ולמגע, ויצרה עולם דמיון מפותח מאוד.
וכך, צעד אחר צעד, התקדמתי בסולם התחפושות:
ואז היא הגיעה, מסכת הכישרון המדומה, אותו ברק אינטלקטואלי מזויף שהיפנט שוחרי תרבות מדומים, למזלי, מומחים אמיתיים הם מצרך נדיר.
ואיתה מסכת אילן היוחסין המכובד, עמוסה בשורשים מדומיינים שצמחו באדמת חלומותיו של אדם בודד.
המהנה מכולם היתה מסכת ההצלחות עם בנות המין היפה, תחפושת כה מוצלחת, עד שהצליחה להפתיע אפילו אותי, ולעיתים שכנעה גם את העלמות, עד שיצרה בי עניין רגעי, כמו שחקן גרוע שמתחיל סוף סוף להאמין בתפקידו.
אך מה נורא היה המחיר. החרדה המתמדת שמא מישהו, במבט חטוף אחד, בפרץ של אמת נוקבת, יגלה שהכול, ממש הכול, הוא שקר ריק ומוחלט.
ועכשיו, בפרץ של חשבון נפש, אני מנסה לקלף מעלי את השכבות הללו אחת אחת. זה מאוחר מכדי להיפרד מהן בקלות, הן חיו את חיי במקומי יותר מידי שנים, גדלו עלי, וחלקן נדבקו בעצמה כה רבה אל העור החשוף, עד שהתקלפותן קורעת בשר.
והכאב? הכאב כבר גדול מאוד…
