מעבר לדלת

פרק 1
רחלי

השעה הייתה כמעט עשר בלילה. הדירה שלנו הייתה שקטה, אור הצהוב והחם של המנורה הישנה האיר את הסלון. הייתי באמצע ההתארגנות למשמרת לילה במד”א. עוד משמרת שתסגור יום מפרך של פיצול, כזה שמשאיר אותך עם עיניים צורבות ורצון עז פשוט לצלול לתוך המיטה ולהיעלם מהעולם. אבל הלו”ז שלי  לא מרחם, זה המקצוע שבחרתי. ידעתי מראש שזה הולך להיות מתיש.

כפתרתי את חולצת המדים, יישרתי את החצאית הכחולה־כהה כדי לוודא שהיא יושבת כמו שצריך, ואספתי את השיער לקוקו הדוק ומוקפד. הבטתי במראה, סורקת את סימני העייפות מתחת לעיניים שלי, מתפללת למשמרת שקטה. ואז, רעש מנוע מוכר ומרעיד קרע את השקט של הרחוב.

האופנוע של מיטל.

ניגשתי לחלון והסטתי את הווילון רק קצת, פותחת חריץ קטן של סקרנות. מתחת לפנס הרחוב המהבהב, ראיתי את האופנוע נבלם בחריקת בלמים חדה. מאחורי מיטל ישבה בחורה, צמודה אליה חזק, ידיה לפותות סביב המותניים של מיטל כאילו חייה תלויים בזה.

מיטל כיבתה את המנוע, ירדה מהכלי בקלילות של חתול רחוב, תפסה את הקסדה של הבחורה והורידה אותה לאט. ואז, בלי למצמץ ובלי להסס, היא רכנה אליה והדביקה לה נשיקה ארוכה, לוהטת, ממש באמצע הרחוב, מתחת לפנס.

עצמתי את העיניים והנדתי בראשי. ברצינות, מיטל? רק לפני יומיים ראיתי אותה יורדת מהאופנוע עם בחורה בלונדינית גבוהה. ועכשיו זאת? שחורת שיער עם ז’קט ג’ינס שגדול עליה בשתי מידות. הבחורה הזאת מחליפה אותן שאני מחליפה ככפות לטקס במשמרת

שחררתי את הווילון, יצאתי למטבח והתחלתי להכין לי קפה שחור. בוץ אמיתי בתוך כוס תרמית, כזה שיחזיק אותי ערנית לפחות עד שש בבוקר. השותפות שלי כבר פרשו לישון מוקדם, והבית היה שקט לחלוטין.

ואז זה התחיל.

הבס התחיל להרעיד את הרצפה. לא סתם מוזיקה, אלא ביטים קצביים, כבדים, שדפקו ישר בתוך הגולגולת שלי והרעידו את כוסות הזכוכית בארון המטבח.

דלת חדרה של תהילה נפתחה בטריקה. היא יצאה משם עם עיניים אדומות מרוב עייפות, אוחזת בראשה. “רחלי, בחייך…” היא צעקה מעל הרעש, קולה רועד מתסכול מתובל בייאוש. “אני חייבת לקום בשש בבוקר לעבודה. תגידי לה שתנמיך! את במילא כבר על מדים ויוצאת, תעשי טובה ותגידי לה משהו בדרך החוצה!”

“בסדר, תהילה. לכי לישון. אני אטפל בזה.” אמרתי את זה ברוגע מזויף שלמדתי לסגל לעצמי במצבי לחץ, למרות שהדם שלי כבר התחיל לבעבע.

לקחתי את תיק הציוד, תליתי אותו על הכתף, סגרתי אחריי את דלת הדירה ויצאתי למסדרון הצר. במקום לפנות שמאלה למעלית, הלכתי לכיוון דירה 14.

ככל שהתקרבתי, המוזיקה הלכה והתחזקה עד שהבס הורגש ממש דרך הרצפה. מיטל עברה לדירה ממול בערך שלושה שבועות קודם, ולא לקח הרבה זמן עד שהנוכחות שלה הורגשה בכל הקומה. האופנוע השחור מתחת לחלון, מוזיקה בשעות לא שעות, ריח סיגריות במסדרון ובחורות שהתחלפו אצלה בתדירות שגרמה לתהילה לגבש עליה דעה מוצקה עוד לפני שמישהי מאיתנו החליפה איתה מילה.

״היא צרה,״ תהילה קבעה כבר אחרי השבוע הראשון. ״אני אומרת לך, רחלי, מהבחורה הזאת עדיף לשמור מרחק.״

עד אותו ערב דווקא הצלחתי לעשות בדיוק את זה. מיטל ואני גרנו דלת מול דלת, ובכל זאת הסתפקנו בכמה מפגשים מקריים במסדרון. לפעמים היא יצאה בדיוק כשחזרתי, לפעמים שמעתי את האופנוע שלה מלמטה רגע לפני שראיתי אותה עולה במדרגות, ותמיד הייתה בה אותה נוכחות שקשה להתעלם ממנה  בגדים קצרים, קעקועים, סיגריה ביד וביטחון עצמי כאילו העולם כולו שייך לה.

אני, לעומתה, תמיד מצאתי פתאום עניין גדול מאוד במפתחות שלי, בטלפון או במספרים שמעל המעלית.

לא פחדתי ממנה. לפחות לא במובן הרגיל של המילה. היא פשוט גרמה לי להרגיש מודעת לעצמי בצורה שלא אהבתי  לאיך שאני לבושה, לאן אני מסתכלת, לכמה מהר אני ממהרת לעבור לידה.

ועד עכשיו היה קל לפתור את זה: פשוט להמשיך ללכת.

הערב כבר לא הייתה לי האפשרות הזאת.

נעצרתי מול דלת 14, נשמתי עמוק ודפקתי שלוש פעמים, חזק מספיק כדי שהנקישות יצליחו להתחרות במוזיקה.

כעבור כמה שניות נשמעו  מהצד השני והדלת נפתחה.

המוזיקה עדיין נשמעה מתוך הדירה, וריח של טבק התפשט אל המסדרון.

מיטל נשענה על המשקוף בחולצת ספורט קצרה ומכנסיים שחורים, סיגריה דלוקה בין האצבעות. לרגע היה על הפנים שלה מבט של מי שממש לא שמחה שהפריעו לה, אבל ברגע שקלטה אותי הוא התחלף בחיוך קטן וחצוף.

״כן? איך אפשר לעזור לך?״ זקפתי את הגב. “שלום, אני רחלי, מהדירה ממול. המוזיקה רועשת מאוד. השעה מאוחרת וזה מפריע לשותפות שלי לישון.”

מיטל לא ענתה מיד. היא לקחה שאיפה ארוכה מהסיגריה, הטתה את הראש והביטה בי כאילו הייתי חידה מעניינת שהיא הרגע מצאה בעיתון של שבת וחשבה איך לפתור. ואז היא הסתובבה פנימה וצעקה מעל הבסים: “מאמי! תנמיכי את המוזיקה. השכנה פה מתלוננת על הרעש .”

תוך שנייה המוזיקה השתתקה. “סגור, חיים שלי!” נשמע קול דק של בחורה מתוך הדירה.

מיטל חזרה להישען על המשקוף. “בקשתך התקבלה בברכה.”

“תודה.” כבר התכוונתי להסתובב ולהמשיך למעלית, כששמתי לב שהמבט שלה נדד מטה, נעצר בדיוק על סמל מד”א שעל הכתף שלי. “הופה. מה יש לנו כאן? חובשת במד”א?” היא שלחה יד ונגעה קלות בשולי השרוול שלי.

“כן,” זזתי אחורה באי־נוחות אינסטינקטיבית.

העיניים השחורות שלה חזרו לשלי. “יפה לך המדים.” היא התקרבה חצי צעד. “תגידי… חובשת, את עושה גם ביקורי בית?”

לפני שהספקתי לענות, היא הרימה מעט את השרוול שלה וחשפה סימן כחול־סגלגל, מכוער למדי, על הזרוע. “את יודעת, אני אופנוענית, ומדי פעם אני צריכה טיפול צמוד. הכבישים בארץ מלאים בשמן.”

“אני לא מטפלת בתאונות שנגרמות מחוסר זהירות,” אמרתי ביובש מוחלט. “אבל אם את כבר יודעת שהכבישים מלאים בשמן, אולי פשוט תנהגי בזהירות לשם שינוי.”

מיטל חייכה והתקרבה עוד קצת. קרוב מדי. “ומה זה שווה לרכוב על אופנוע בלי ריגוש? אני בחורה שחיה מריגושים.”

בלעתי רוק. הריח שלה, תערובת משכרת של עשן ובושם חזק, כמעט שיתק לי את חוט המחשבה. “ריגושים,” אמרתי, מנסה לייצב את הקול שלי ולשמור על פנים חתומות, “הם בדרך כלל הסיבה שאנשים מגיעים אליי למיון עם שברים פתוחים.” “אגב, אני לא רק חובשת,” הוספתי, ממהרת להחזיר לעצמי את השליטה בסיטואציה ונאחזת בעוגן המקצועי שלי כמו בגלגל הצלה. “אני סטודנטית לרפואה. שנה שלישית.”

החיוך שלה התרחב עד שהגיע לעיניים. “אה… אז יש לי ממש רופאה מעבר לדלת.”

“עדיין לא רופאה.”

“בינתיים.” היא נעצה בי מבט שגרם לי להתחרט שפתחתי את הפה. “אני מאמינה בך, דוקטור. את נראית לי בדיוק מסוג הבחורות שמצילות את העולם… ואני,” היא השתהתה לשנייה, “מבינה בבחורות.”

היא נשענה קצת יותר קדימה, העיניים שלה בוחנות אותי בעניין חדש. “בת כמה את בכלל, דוקטור?”

“עשרים וארבע,” עניתי אוטומטית.

הגבות של מיטל התרוממו בפליאה משועשעת. המבט שלה ירד לשנייה אל החצאית שלי וחזר אל הפנים שלי, קולט את התמונה המלאה. “עשרים וארבע? בחורה דתייה, יפה, בגיל כזה? איך לא חטפו אותך עדיין? במגזר שלכן כבר מזמן היו אמורים לנעול אותך עם איזו טבעת, לא?”

“זה… זה לא עניינך,” גמגמתי קלות.

“ברור שלא,” היא חייכה את החיוך החסר הבושה שלה, מתענגת על חוסר האונים שלי. “אבל אני חייבת להודות שזה חתיכת פספוס שלהם. ורווח נקי של השכנות ממול.”

המילים שלה נשארו באוויר. טעונות, מפורשות, מסחררות. הרגשתי איך גל של מבוכה וסומק עז מציף אותי עד לקצות האוזניים. הניסיון שלי לשמור על ענייניות וריחוק התרסק מול הישירות הזאת, וכל מה שרציתי באותו רגע היה פשוט להסתלק משם לפני שאאבד לגמרי את המילים. מיהרתי לסדר את הרצועה של התיק שלי בידיים שרעדו קלות.

“תודה שהנמכת, לילה טוב,” אמרתי במהירות, חותכת את השיחה. מיהרתי לאסוף את השרידים האחרונים של הפאסון שלי והסתובבתי מיד לכיוון המעלית.

מיטל לקחה עוד שאכטה איטית מהסיגריה, נשענה לאחור על המשקוף ושחררה ענן עשן דק למסדרון. “ביי, דוקטור.”

דוקטור. התואר הזה, כשיצא מהפה שלה, לא נשמע כמו מילת כבוד או הערכה מקצועית. הוא נשמע כמו הקנטה. כמו כינוי חדש שהיא בדיוק הדביקה לי בשביל השעשוע שלה, והולך להישאר.

הקול המחוספס שלה נישא אליי, מלווה בחיוך שאפילו לא הייתי צריכה להסתובב כדי לראות; פשוט הרגשתי אותו. העשן של הסיגריה שלה ריחף במסדרון. לא הסתובבתי. רק האצתי את ההליכה לעבר המעלית, אבל יכולתי להישבע שהרגשתי את המבט הבוחן שלה חורך לי את הגב כל הדרך, עד שדלתות המתכת סוף סוף נסגרו עליי.

מיטל

נשענתי על המשקוף וצפיתי ברחלי הולכת לכיוון המעלית. הצעדים שלה היו מהירים, כמעט נבהלים, והחצאית הכחולה הארוכה הזאת התנפנפה סביב קרסוליה לפי הקצב.

זאת הייתה הפעם הראשונה שבכלל יצא לנו להחליף מילה. מאז שהן עברו לדירה ממול לפני כמה חודשים, יצא לי לראות אותה פה ושם במדרגות עם שתי השותפות שלה. אחת מהן, תהילה הנאחסית, תמיד תוקעת בי מבט עקום של התנשאות. השנייה, הודיה, דווקא סבבה לגמרי  תמיד זורקת איזה “בוקר טוב” עם חיוך ביישני. אבל רחלי? היא תמיד הייתה בורחת. משפילה את העיניים לרצפה ומאיצה את ההליכה כאילו אני איזו מחלה מידבקת.

חיוך קטן ומרוצה נמרח לי על הפנים. דוקטור.

זה השם שהדבקתי לה בראש מהשנייה שפלטה שהיא לומדת רפואה. היא פשוט ריתקה אותי. משהו בשילוב ההזוי הזה בין המראה הצנוע, הכפתורים הרכוסים עד הסוף, והמבט הסטרייטי והנחוש שניסתה להפגין כשהיא עמדה מולי – פשוט עבד עליי. ראיתי איך היא נאבקת לא להסיט את המבט לקעקועים שלי, ואיך האצבעות שלה התעסקו בעצבנות ברצועה של התיק כשהקנטתי אותה. רוב הבנות שאני פוגשת נופלות לרגליים שלי תוך חמש דקות של פלרטוט קל בבר. אצל רחלי? החומות היו גבוהות כמו החומה הסינית. ובינינו, זה בדיוק מה שעשה לי חשק לטפס עליהן.

ניתקתי את המבט מדלתות המעלית שנסגרו אחריה וחזרתי לסלון. מאיה בדיוק יצאה מהמקלחת, עטופה במגבת קטנה מדי, והשיער השחור והרטוב שלה טפטף על הכתפיים.

חזרתי לסלון. מאיה בדיוק יצאה מהמקלחת, עטופה במגבת קטנה מדי, והשיער השחור והרטוב שלה טפטף על הכתפיים. “נו, אז בגלל מי הייתי צריכה להנמיך את המוזיקה, חיים שלי?” “השכנה ממול,” אמרתי והדלקתי עוד סיגריה. “אמרה שהרעש מפריע להן.” מאיה צחקה, משכה בכתפיים והביטה בי בשובבות. “מסכנות. הן עוד לא קולטות איזו שכנה מופרעת נפלה עליהן.” 

“אני מופרעת, מאמי?” חייכתי אליה והחזרתי את המצית לשולחן.

“לגמרי.” החיוך שלה התרחב. בתנועה אחת מהירה וחלקה היא שחררה את המגבת מהגוף שלה והעיפה אותה היישר אליי.

תפסתי את המגבת הלחה באוויר, בדיוק כשמאיה הסתובבה ונעלמה אל תוך החדר, משאירה אותי עם הנוף של הגב החשוף שלה. הלילה איתה היה בדיוק מה שאני אוהבת, ומה שאני תמיד מבהירה מראש: קליל, בלי מחויבויות, בלי שיחות ״יחסינו לאן״ ובלי שאלות מיותרות. זה תמיד היה ההסכם הלא-כתוב שלי עם נשים, וזה תמיד הדדי לגמרי. שום דרמות, שום אשליות ושום פגיעות. הן באות אליי כי טוב להן, כי הן יודעות בדיוק מה הן הולכות לקבל, וכי אני יודעת את העבודה. נשפתי החוצה את עשן הסיגריה, מעכתי אותה במאפרה, והלכתי אחריה לחדר.

כשהתעוררתי למחרת בבוקר, היד שלי גיששה אוטומטית לצד השני של המיטה ופגשה סדין ריק. לפני שהספקתי לתהות לאן היא נעלמה, ריח אלוהי של קפה הגיע אליי.

“קומי, יא בטלנית, הכנתי לך הפוך.”

פתחתי עין אחת. מאיה עמדה ליד המיטה והושיטה לי ספל. היא לבשה חולצת טי שחורה שלי, שגדולה עליה בארבע מידות לפחות והגיעה לה כמעט עד אמצע הירך. מעבר לזה כלום.

לקחתי ממנה את הכוס והתיישבתי. “מאיפה הבאת חלב?” ידעתי בוודאות שאין לי אפילו טיפת חלב במקרר. אני בדרך כלל שותה בחוץ.

מאיה הסתובבה לכיסא, הרימה ממנו את הג’ינס שלה והשחילה רגל אחת פנימה. “ביקשתי מהשכנה ממול.”

התרוממתי קצת מהמיטה, פתאום עירנית לחלוטין. “איזו שכנה?”

“הדתייה.” מאיה הכניסה את הרגל השנייה ומשכה את הג’ינס למעלה, חולצת הטי שלי עדיין עליה, צועקת ‘הרגע קמתי מהמיטה של השכנה’. “חמודה דווקא, ממש נחמדה. ביקשתי קצת חלב, הביאה לי קרטון חצי מלא.”

לקחתי שלוק מההפוך בניסיון להסתיר את החיוך. “אמרה משהו על הרעש מאתמול?”

“לא.” מאיה רכסה את הג’ינס והעיפה אליי מבט מהיר. “אבל הפרצוף שלה אמר מספיק.”

חייכתי לתוך הכוס. “מה היה הפרצוף שלה?”

“לא יודעת,” מאיה משכה בכתפיים והתחילה לאסוף את התיק שלה. “קצת בהלם. אולי כי עמדתי לה בדלת בשמונה בבוקר נראית ככה, רק עם החולצה שלך.”

החיוך שלי כבר התרחב מאוזן לאוזן בלי שהתכוונתי.

מאיה התקרבה, לקחה ממני את הכוס, שתתה שלוק והחזירה לי. “טעים?”

“היית צריכה לשים עוד סוכר.”

“אז פעם הבאה תבקשי מהשכנה הדוסית שלך שתכין לך קפה,” היא ירתה בחזרה עם חיוך עוקצני, נותנת לי מכה קלה בכתף. “תגידי תודה שהכנתי לך בכלל, חצופה.”

הנחתי את ספל הקפה על השידה, תפסתי אותה בשולי החולצה ומשכתי אותה בחזרה אליי למיטה. היא צנחה עליי בצעקה קטנה ופרצה בצחוק משוחרר.

“מה, את מקנאה, מאמי?” שאלתי עם חיוך ממזרי, מעבירה יד על המותן החשופה שלה.

“פחח, חיה בסרט,” היא גלגלה עיניים בצחוק, דחפה אותי קלות והשתחררה מהאחיזה שלי. “נראה לך שאני אקנא בדתייה שכמעט חטפה שבץ רק מלראות אותי בטי-שירט שלך בבוקר? חוץ מזה…” היא עצרה, סידרה את החולצה וזרקה אליי מבט משועשע. “רדי מזה, מיטל. חבל לך על הזמן, אין לך אפילו קצה של סיכוי איתה. היא חסודה מדי, אטומה מדי, ומה-זה לא בליגה שלך.”

“אין לי סיכוי?” חזרתי אחריה לאט. החיוך שלי רק הפך לרחב יותר.

המשפט הזה היה הדבר הכי גרוע שמאיה יכלה להגיד אם היא באמת רצתה שאני ארד מהנושא. להגיד לי “אין לך סיכוי” זה כמו לשפוך דלק למדורה ולתת לי את הגפרור ביד.

העפתי מעליי את השמיכה וקמתי מהמיטה. התמתחתי קלות, נהנית מתחושת הקרירות של הבוקר על העור החשוף שלי. התכופפתי, הרמתי את התחתונים שלי מהרצפה והשחלתי אותם עליי בתנועה איטית וחלקה, יודעת בוודאות שהעיניים של מאיה עוקבות אחרי כל תנועה.

מאיה לא נשארה במקום. היא צמצמה את המרחק בינינו, עטפה את העורף שלי ביד אחת ומשכה אותי לנשיקה עמוקה, תובענית, כזו שמזכירה לי בדיוק מה הלך פה בלילה.

היא התנתקה ממני לאט, השפתיים שלה עדיין קרובות לשלי, וחייכה חיוך מתגרה. “נראה לך באמת שהשכנה החסודה שלך יכולה לתת לך את מה שאני מביאה למיטה?”  היא לחשה לי לאוזן והיד השנייה שלה ירדה למטה, נדחקת אל מתחת לגומי של התחתונים שרק עכשיו לבשתי, מושכת אותם קלות למטה.

תפסתי לה את היד, עצרתי אותה, והחזרתי לה חיוך ממזרי משלי. “פיתוי יפה, מאמי, אבל אני באמת מאחרת למוסך. יש איזה מנוע שמחכה שאני אתלכלך עליו.”

השתחררתי ממנה בעדינות, ניגשתי לשידה ושלפתי שטר מהארנק. דחפתי לה אותו ליד. “קחי, למונית. דברי איתי, כן?”

מאיה עשתה פרצוף חצי-מאוכזב חצי-משועשע, קיפלה את השטר לכיס של הג’ינס ואספה את התיק שלה. “ביי, נשמה. תהני במוסך.”

הדלת נסגרה אחריה בנקישה, והדירה חזרה לשקט הרגיל שלה.

השארתי את ספל הקפה על השידה ונכנסתי למקלחת. פתחתי את הברז ונתנתי למים החמים לשטוף ממני את שאריות הלילה. המילים של מאיה נשארו לי בראש, אבל היא לגמרי פספסה את הנקודה. היא מתרגמת הכל למונחים של מיטה.

עצמתי עיניים מול הזרם ונזכרתי ברגע ההוא מאתמול בלילה, כשפתחתי את הדלת ורחלי עמדה שם. מאיה צודקת במשהו אחד  רחלי שונה מכל מה שאני מכירה. אבל זה בדיוק מה שתפס אותי.

נזכרתי איך היא עמדה שם במסדרון, מנסה לשמור על מרחק בטוח. היא רק ביקשה שאנמיך את המוזיקה, אבל היה בה משהו אחר. איזו עדינות שקטה. טוהר כזה שכבר שכחתי שקיים בעולם שלי, עולם שעשוי מאופנועים רועשים, בירות זולות, וקשרים קלילים של לילה אחד. הכל אצלי תמיד חזק, מהיר ומחוספס. ופתאום עמדה מולי מישהי שקטה, נקייה, שלא מנסה לשחק שום משחק. משהו בעדינות הזאת שלה, בניגוד המוחלט אליי, פשוט משך אותי פנימה.

סגרתי את הברז בחטף, ניגבתי את עצמי ויצאתי להתארגן. מאיה יכולה להגיד עד מחר שאין לי סיכוי. הדוקטור הזאת מסקרנת אותי, ויש לי תחושה שהשקט שלה הולך להיות הרבה יותר מעניין מכל רעש אחר שהכרתי.

 

רחלי

חזרתי ממשמרת הלילה קצת אחרי שבע וחצי בבוקר. המדים עדיין היו עליי, השיער כבר התחיל להשתחרר מהקוקו, וכל הגוף שלי הרגיש את השעות האחרונות. הדלקתי את הדוד, הנחתי את תיק מד״א ליד הדלת ונכנסתי למטבח להכין קפה בזמן שאני מחכה למים שיתחממו.

כל מה שרציתי היה מקלחת ומיטה.

לא בהכרח בסדר הזה.

מזגתי מים רותחים לכוס, התיישבתי ליד השולחן הקטן במטבח ואחזתי בה בשתי ידיים. הייתי עייפה מספיק כדי לבהות באדים שעולים מהקפה ולמצוא בזה פעילות אינטלקטואלית מספקת.

אבל הראש שלי, משום מה, החליט לחזור דווקא לרבע שעה קודם.

עוד לא הספקתי להוריד את תיק הציוד מהכתף כשנשמעה דפיקה בדלת. כשפתחתי, עמדה מולי בחורה שלא הכרתי. שיער שחור מבולגן, רגליים יחפות וטי־שירט שחורה ענקית שהגיעה לה עד אמצע הירך.

רק טי־שירט.

לקח לי שנייה להבין מאיפה היא הגיעה.

דירה 14.

״סליחה על השעה,״ היא אמרה בחיוך נבוך. ״יש מצב לקצת חלב?״

המבט שלי ירד לרגע אל החולצה שלבשה ומיד חזר לפנים שלה. לא היה קשה לנחש למי היא שייכת. ראיתי את מיטל מספיק פעמים במסדרון כדי לזהות את המלתחה השחורה שלה גם בלי תווית שם.

״כן, בטח.״

הלכתי למקרר, הוצאתי קרטון חלב שהיה בו בערך חצי והושטתי לה אותו.

״קחי.״

״את מצילה אותי. אין לה כלום במקרר, ואני רוצה שיהיה לה הפוך כשהיא תקום. היא אוהבת אותו ככה.״

הדרך שבה אמרה את זה הייתה כל כך טבעית, כמעט ביתית, שלא היה צורך לשאול מי זאת היא.

״תודה,״ הוסיפה בחיוך, והסתובבה בחזרה לעבר הדירה ממול.

עכשיו, במטבח, לקחתי עוד שלוק מהקפה והבטתי בלי סיבה מיוחדת בקיר שהפריד בין שתי הדירות.

ערב קודם הייתה הפעם הראשונה שבאמת דיברתי עם מיטל מאז שעברתי לגור כאן. עד אז הכרתי אותה בעיקר דרך הדברים שהגיעו לפניה  נהמת האופנוע שעלתה מהרחוב, מוזיקה שחדרה דרך הקירות, ריח של סיגריות במסדרון, ובחורות שהיו מופיעות אצלה בשעות לא שעות ונעלמות שוב בבוקר או באמצע הלילה.

לא שעקבתי. פשוט קשה לא לשים לב כשדלת 14 נמצאת בדיוק מול שלך.

עד אתמול היא הייתה מבחינתי השכנה הרועשת ממול. עכשיו כבר היו לה פנים מקרוב, קול, חיוך  ובעיקר מבט שלא ממש הצלחתי להוציא מהראש.

נזכרתי איך פתחה לי את הדלת בחולצת הספורט הקצרה, הסיגריה בין האצבעות והזרוע המקועקעת שלה חשופה כמעט כולה. איך המבט שלה ירד אל סמל מד״א שעל השרוול שלי, ואיך החיוך התרחב ברגע שסיפרתי לה שאני לומדת רפואה.

דוקטור.

גלגלתי עיניים לעצמי ושתיתי עוד מהקפה.

באמת, רחלי? זאת השכנה שלך. ביקשת ממנה להנמיך מוזיקה. היא פלרטטה איתך כי כנראה ככה היא מדברת עם אנשים, ואת נתת לזה הרבה יותר מחשבה ממה שזה ראוי לקבל.

סוף הסיפור.

אז למה אני עדיין חושבת על זה?

רעש קל מהמסדרון קטע את המחשבה. תהילה יצאה מהחדר בנעלי בית, עדיין בפיג׳מה, וניגשה ישר לכיור. היא מילאה את הנטלה, נטלה ידיים לסירוגין ומלמלה את הברכה כמעט מתוך הרגל. אחר כך חזרה לחדר, וכעבור כמה דקות שמעתי אותה מסיימת בשקט את ברכות השחר.

אהבתי את הדברים הקבועים האלה. פעולות קטנות שחוזרות על עצמן בכל בוקר, לא משנה מה קרה בלילה קודם. אולי בגלל זה היה בהן משהו מרגיע.

תהילה חזרה למטבח והדליקה את הקומקום.

״בוקר טוב.״

״בוקר.״

היא העיפה בי מבט. ״את רק עכשיו חזרת?״

״לפני רבע שעה בערך.״

״קשוח.״ היא פתחה את הארון והוציאה כוס. ״תגידי, דמיינתי או שמישהו דפק אצלנו בדלת קודם?״

הורדתי את המבט לקפה.

״לא דמיינת. חברה של השכנה ממול באה לבקש חלב.״

תהילה נעצרה עם כפית ביד.

״נו, מה עכשיו? התחלנו לממן לה ולחברות שלה את הקפה של הבוקר?״

״היא ביקשה קצת חלב, תהילה. לא משכנתא.״

״בסדר, בסדר.״ היא גיחכה ושפכה מים לכוס. ״למרות שלא נראה לי שחברה זאת בדיוק ההגדרה.״

הרמתי אליה מבט. ״למה?״

״רחלי, נו. מאז שהיא עברה לפה ראיתי אצלה כבר כמה בחורות. אחת מגיעה בלילה, אחרת יוצאת בבוקר. לפני כמה ימים הייתה בלונדינית, עכשיו זאת.״ תהילה ערבבה את הקפה ונשענה על השיש. ״היא נראית לי אחת שאף אחת לא נשארת אצלה מספיק זמן כדי להיקרא חברה.״

משהו במשפט הזה צרם לי.

״את בכלל לא מכירה אותה.״

תהילה הרימה אליי גבה. ״וגם את לא.״

נכון.

עד אתמול בקושי החלפנו מילה.

ובכל זאת, התמונה שלה חזרה אליי מיד. הביטחון הזה שלה. הדרך שבה עמדה מולי כאילו לא היה בה שום דבר שצריך להתנצל עליו, להסתיר או לרכך. היא פשוט הייתה שם, לגמרי בתוך עצמה, בלי לבדוק לרגע מה אני חושבת עליה.

זה היה כמעט ההפך ממני.

לא שחייתי בתוך בועה. החיים שלי היו מלאים באנשים שלא חיו כמוני. באוניברסיטה, במד״א, במשמרות עם סטודנטים, פרמדיקים ורופאים רובם חילונים, חלקם פלרטטנים לא קטנים. היו גם בחורים שניסו את מזלם איתי יותר מפעם אחת.

אף פעם לא התקשיתי להציב גבול.

אני בחורה דתייה. גדלתי בבית שבו שבת, כשרות, תפילה, צניעות ושמירת נגיעה לא היו רשימת חוקים שמישהו תלה לי מול העיניים. אלה פשוט היו החיים. הם נשארו חלק ממני גם כשעזבתי את הבית, גם כשהתחלתי ללמוד רפואה וגם כשהתרגלתי להעביר לילות שלמים באמבולנס לצד אנשים שהעולם שלהם נראה אחרת לגמרי משלי.

אף פעם לא הרגשתי צורך להתנצל על זה, וגם לא להסביר את עצמי יותר מדי. בדרך כלל לא היה צורך. החצאית, החולצה הסגורה והדרך שבה התנהלתי אמרו מספיק. מי שהכיר אותי ידע איפה הגבולות שלי, ואני ידעתי אפילו טוב יותר.

גברים יכלו לחייך, לנסות, לזרוק מילה פה ושם. זה אף פעם לא בלבל אותי.

אז למה, ריבונו של עולם, דווקא מיטל הצליחה להוציא אותי משיווי משקל בתוך חמש דקות?

ולמה עכשיו, כשתהילה דיברה עליה כאילו היא כבר יודעת בדיוק מי היא רק לפי מספר הבחורות שנכנסות לדירה שלה, כל כך צרם לי?

״היא לפחות הנמיכה את המוזיקה אתמול ברגע שביקשתי,״ אמרתי.

תהילה הסתכלה עליי מעל הכוס.

״וואי, באמת מגיעה לה מדליה.״ היא צמצמה עיניים. ״רגע, את מגינה עליה עכשיו?״

״אני לא מגינה עליה.״

״זה נשמע קצת כמו הגנה.״

״אמרתי עובדה. ביקשתי ממנה להנמיך והיא הנמיכה. היא לא עשתה מזה סיפור.״

״אחרי שהרעידה לנו את הבית בחצות. צדיקה נסתרת ממש.״

״בנות, לשון הרע על הבוקר? ועוד בראש חודש? יפה לכן.״

שתינו הסתובבנו.

הודיה עמדה בפתח המטבח, כבר לבושה ומאורגנת לעבודה. התיק היה תלוי על כתף אחת, הטלפון ביד, והשיער שלה מסודר כאילו השעה כבר אמצע היום ולא שמונה בבוקר. בניגוד אלינו, שנראינו כאילו הבוקר תפס אותנו לא מוכנות, הודיה כבר הייתה מלאה באנרגיה.

תהילה גלגלה עיניים. ״בוקר טוב גם לך, הרבנית.״

״בוקר אור.״ הודיה נכנסה למטבח. ״ואני רצינית. תנו לבחורה לחיות.״

״אני דווקא לא אמרתי כלום,״ אמרתי.

תהילה הסתכלה עליי. ״את ממש עורכת הדין שלה הבוקר.״

״אני לא עורכת הדין של אף אחת.״

הודיה חייכה. ״מעולה, כי יש לך מקצוע אחר לסיים קודם.״

הצבעתי עליה עם הספל. ״תודה. לפחות מישהי פה זוכרת שאני לומדת רפואה.״

״אני זוכרת גם שיש לנו סעודת ראש חודש הערב,״ אמרה והעיפה מבט בשעון. ״ואל תגידי לי ששכחת.״

״לא שכחתי. אני הולכת להתקלח ולישון כמה שעות, אחר כך יש לי הרצאה אחת באוניברסיטה, וכשאני חוזרת אני נכנסת ישר למטבח.״

״מה בתפריט?״

״שניצלים ופסטה.״

הודיה חייכה ומיד כרכה סביבי את הידיים. כזאת היא הייתה  חבקנית, חמה, מלאה באנרגיה גם בשעות שבהן שאר האנושות עוד ניסתה להבין איזה יום היום.

״ידעתי למה בחרתי לגור איתך.״

״בגלל האישיות שלי?״

היא התרחקה ממני והעמידה פנים שהיא חושבת על זה.

״ממש לא. בגלל השניצלים.״

צחקתי, ותהילה סוף־סוף חייכה גם היא.

הודיה כבר הייתה בדרך לדלת כשנעצרה והסתובבה אלינו.

״ואני מבקשת מכן, לפחות היום  בלי לשון הרע, בלי מלחמות עם השכנים ובלי דרמות. ראש חודש. קצת אור.״

״לכי לעבודה, הודיה,״ תהילה קראה אחריה.

״אוהבת אותך!״ נשמע הקול שלה מהמסדרון, ושנייה אחר כך הדלת נסגרה.

נשארתי במטבח עם תהילה ועם הקפה שכבר הספיק להתקרר.

חשבתי שוב על הבחורה שעמדה אצלי בדלת קודם. על החולצה של מיטל שלבשה, על ה״הפוך כמו שהיא אוהבת״ ועל הטבעיות שבה חזרה לדירה 14 כאילו בילתה שם כבר עשרות בקרים כאלה.

ואז שוב על מיטל.

זה היה מגוחך.

עד אתמול היא הייתה בסך הכול השכנה הרועשת ממול, זאת עם האופנוע, הסיגריות והבחורות שמתחלפות בשעות לא שעות. היא בכלל לא הייתה אמורה לעניין אותי.

בטח שלא מספיק כדי שאשים לב מי נכנסת אליה.

מיטל

חזרתי הביתה קצת אחרי שמונה בערב, גמורה מעייפות ורעבה ברמה שהייתי מסוגלת לאכול פגוש של מאזדה אם מישהו היה מטגן אותו מספיק טוב. הקסדה הייתה תחובה מתחת לזרוע, ועל גב כף היד נשאר כתם עקשן של גריז שסירב לרדת גם אחרי שקרצפתי אותו במוסך.

ברגע שדלתות המעלית נפתחו בקומה השלישית, ריח של שניצלים מטוגנים ופסטה ברוטב עגבניות פגע בי ישר בבטן וגרם לה לקרקר בקול מביך.

נעצרתי במסדרון.

הריח הגיע מהדירה ממול. יחד איתו נשמעו קולות של הבנות, שירה שלא זיהיתי, מחיאות כפיים וצחוק. כבר התכוונתי להמשיך לדירה שלי כשקלטתי את הקול של רחלי ביניהן.

האטתי בלי סיבה מוצדקת.

הקשבתי עוד רגע, ואז ניערתי את עצמי. מה נהיה ממני, מצותתת לשירי ראש חודש במסדרון?

פתחתי את הדירה, זרקתי את הקסדה על הספה וניגשתי ישר למקרר. הייתי חייבת למצוא משהו לאכול לפני שהריח מהדירה של הדוקטור יגרום לי לעשות דברים לא מכובדים.

פתחתי את הדלת המקרר

עצוב.

שתי בירות, שלוש פחיות זירו וגביע קוטג׳ שפג תוקפו

״פאק, אני חייבת לעשות קניות.״

אם אימא שלי הייתה רואה את המקרר הזה, היא הייתה מנשלת אותי מהצוואה. אצל אימא שלי, מקרר שלא צריך להפעיל כוח כדי לסגור אותו נחשב תקלה במערכת. סירים, סלטים, קופסאות, עוגות, אוכל שהיא הכינה ״רק שיהיה״ ועוד שלושה דברים שאסור לגעת בהם כי הם רק לשבת.

בכל זאת, אישה מרוקאית גידלה אותי. מקרר ריק מבחינתה הוא כישלון חינוכי.

אצלי, לעומת זאת, היה קוטג׳ שמפתח אישיות

העברתי עוד מבט חסר תקווה בין המדפים, ואז ראיתי את קרטון החלב שמאיה הביאה בבוקר.

החלב של הדוקטור.

הרמתי אותו וגיליתי שהוא ריק לחלוטין.

עמדתי מול המקרר עם הקרטון ביד והסתכלתי עליו כמה שניות. אחר כך העברתי מבט אל הקיר המשותף עם דירה 13.

לאט־לאט עלה לי חיוך.

טכנית, הייתי צריכה להחזיר אותו.

נכון שהוא ריק, ונכון שכל בן אדם נורמלי היה זורק אותו לפח וקונה למחרת חדש, אבל מעולם לא טענתי שאני בן אדם נורמלי.

סגרתי את המקרר ויצאתי בחזרה למסדרון.

השירה מהדירה ממול כבר התחלפה בצחוקים וברעש של סכו״ם וצלחות. דפקתי על הדלת וחיכיתי.

רחלי פתחה.

הפעם היא לא הייתה במדים. היא לבשה חולצה מכופתרת חגיגית וחצאית ארוכה, והשיער שלה היה אסוף לאחור. אם אתמול היא נראתה כמו חובשת שבאה לעשות לי סדר בחיים, עכשיו היא נראתה כמו הילדה שאימא שלך הייתה רוצה שתביאי הביתה.

לא אימא שלי, כמובן.

אימא שלי כבר התייאשה ממני מזמן.

״היי, דוקטור.״ הושטתי לה את הקרטון.

היא הסתכלה קודם עליי, אחר כך עליו, ולקחה אותו מהיד שלי.

שקלה אותו.

הרימה גבה.

״הוא ריק.״

לקחתי ממנה את הקרטון וטלטלתי אותו ליד האוזן. משהו זעיר השמיע קול מבפנים.

״לא נכון.״ החזרתי לה אותו. ״יש שם לפחות שתי טיפות. אל תהיי קטנונית.״

היא הסתכלה עליי במבט שאמר שהיא באמת מנסה להבין אם יצאתי מהדירה במיוחד בשביל השטות הזאת.

התשובה הייתה כן.

אבל לא ראיתי סיבה להודות בזה.

״נו, את יודעת מה אומרים.״ נשענתי על המשקוף. ״לא בוכים על חלב שנשפך. מחר אביא לך חדש.״

״יכולת פשוט לזרוק אותו לפח.״

״ויכולתי גם לא לבוא להגיד לך ערב טוב.״

היא שתקה, ואני חייכתי אליה. ״ידעתי שתתרגשי.״

״אני פשוט יוצאת מגדרי מרוב התרגשות,״ היא מלמלה.

הרמתי גבה. יפה. הדוקטור יודעת גם להיות צינית. כבר התחלתי לחבב את זה.

היא עמדה לסגור את הדלת, אבל בדיוק אז שוב הגיע אליי הריח של האוכל. שניצל חם ופסטה ברוטב עגבניות אחרי יום שלם במוסך זה הרגיש לי כמעט כמו התגלות אלוהית.

הצצתי מעבר לכתף שלה.

על השולחן היו צלחות עמוסות בפסטה אדומה ושניצלים זהובים, והבטן שלי שוב השמיעה את דעתה בנושא.

״וואו.״

רחלי עקבה אחרי המבט שלי. ״מה?״

״שניצל ופסטה.״ העברתי את העיניים מהשולחן בחזרה אליה. ״שתדעי לך, זה הדבר שהכי מדליק אותי בעולם.״

שלחתי לה מבט חודר ״זה ונשים יפות.״

הצבע עלה לה ללחיים כמעט מיד . אלוהים, זה היה קל מדי.

״סליחה,״ נשמע קול מתוך הדירה.

הצצתי פנימה וזיהיתי את תהילה. השותפה הנאחסית שלה . לפי הפרצוף שלה, האהבה בינינו עדיין לא פרחה.

״אנחנו בדיוק באמצע סעודת ראש חודש,״ אמרה בקול קריר. ״את קצת מפריעה לנו.״

חייכתי אליה. ״חבל. דווקא תמיד חשבתי שראש חודש זה אחלה זמן למצוות הכנסת אורחים. כנראה שזה תלוי מי המארחת.״

העיניים של תהילה הצטמצמו.

של רחלי נסגרו לרגע.

כנראה עשתה תפילה קצרה.

השותפה השלישית, זאת עם המשקפיים העגולים, דווקא קמה מהכיסא בחיוך.

״מה פתאום מפריעה? בואי, קחי צלחת.״

אהבתי אותה מיד.

״הודיה…״ רחלי אמרה, והטון שלה נשמע כמו ניסיון אחרון למנוע אסון.

הודיה התעלמה ממנה באלגנטיות, לקחה צלחת והעמיסה עליה פסטה ושניצל גדול.

״תודה, נשמה.״ לקחתי ממנה את הצלחת. ״תגידי, מי הכינה את כל הטוב הזה?״

״רחלי.״ היא הצביעה עליה בגאווה. ״היא אלופה. האמת שהיא טובה בהכל.״

לאט־לאט סובבתי את הראש אל הדוקטור.

״טובה בהכל, אה?״ העברתי עליה מבט, בכוונה לא ממהרת לשום מקום. ״מעניין מאוד.״

״מיטל.״

״מה? הודיה אמרה.״

״החוצה.״

היא הניחה שתי אצבעות על הכתף שלי והתחילה לדחוף אותי לכיוון המסדרון. בעדינות, כי זאת בכל זאת רחלי, אבל בנחישות שלא השאירה יותר מדי מקום למשא ומתן.

קטנה, הדוקטור.

אבל יש כוח.

הלכתי אחורה עם הצלחת ביד, נהנית מכל שנייה, וכבר הייתי כמעט מחוץ לדירה כשעלה לי רעיון.

נעצתי את המזלג בחתיכת שניצל, הרמתי אותה קצת וזקפתי את הגב.

״ברוך אתה ה׳, אלוהינו מלך העולם, שהכל נהיה בדברו.״

היד של רחלי קפאה על הכתף שלי.

המבט שלה קפץ מהשניצל אליי, והעיניים נפתחו כאילו הרגע התחלתי לרחף מעל הרצפה.

אחרי שנייה יצא ממנה, כמעט אוטומטית, ״אמן.״

הכנסתי את הביס לפה ולעסתי.

האמת?

וואו.

הרמתי אליה גבה. ״טעים אש, דוקטור.״

היא עדיין בהתה בי.

בלעתי והוספתי, ״אז יש לך ידיים טובות גם במטבח.״

עוד קצת צבע עלה לה ללחיים.

לא התאפקתי.

״רק פעם הבאה שימי פחות מלח.״

המצח שלה התקמט. ״מה?״

״שלא יחשבו שאת מאוהבת.״

זהו. שם איבדתי אותה.

״בתיאבון!״ היא ירתה לעברי. ״תאכלי, ותחזירי אחר כך את הצלחת. שטופה!״

הדלת נטרקה לי בפרצוף.

נשארתי לעמוד במסדרון עם הצלחת ביד והסתכלתי על הדלת הסגורה.

לקחתי עוד ביס מהשניצל ואז עוד ביס גדול מהפסטה

לעזאזל, הדוקטור באמת יודעת לבשל.

חזרתי לדירה שלי והתיישבתי על הספה עם הצלחת. הטלוויזיה נדלקה, אבל לא באמת הסתכלתי עליה. הראש שלי חזר שוב ושוב לפרצוף של רחלי ברגע שאמרתי את הברכה.

ההלם בעיניים שלה היה שווה את כל האירוע.

חייכתי לעצמי והעמסתי עוד פסטה על המזלג.

יכולתי לסיים לאכול, לשטוף את הצלחת ולהחזיר לה אותה למחרת כמו בן אדם מתורבת. אבל מה לי ולתרבות.