עיר החטאים: הריאליטי האמיתי של סדום
מאת: שלמה אבן-זהר
ברוכים הבאים לסדום, עיר החטאים המקורית. המקום שבו הנדל”ן יקר, הנוף לבקעה עוצר נשימה, והמוסר האנושי זול יותר מירקות רקובים בשוק ביום שישי בחמש אחרי הצהריים. אם חשבתם שתל אביב או ניו יורק הן ערים ללא הפסקה, כנראה שפספסתם את הפרק על ככר הירדן.
סדום הייתה עיר שבה “ואהבת לרעך כמוך” לא הייתה סתם המלצה דתית תמימה, אלא עבירה פלילית חמורה מדרגה ראשונה, כזו שמזכה אותך בביקור של משטרת המחשבות וגזר דין של מוות בייסורים לעיני כל השכנים.
לוט, האחיין הספק שאפתן ספק אופורטוניסט של אברהם אבינו, לא הגיע לכאן בטעות. כשדוד אברהם אמר לו “היפרד נא מעלי, אם השמאל ואימינה ואם הימין ואשמאילה”, לוט לא התלבט יותר מדי. הוא הביט אל בקעת הירדן, ראה שכולה משקה, ירוקה ומשגשגת כמו גן אלוהים, ואמר לעצמו: כאן בדיוק אני קונה דירה על הנייר. מה שהוא שכח לבדוק בתשקיף של העירייה זה את חוקי העזר העירוניים.
בסדום לא סתם עשו דברים רעים מתוך עצלנות או חולשת הדעת. אנשי סדום היו אנשי מקצוע. הם הפכו את הרוע למדע שימושי מדויק, למערכת חוקים משומנת ששום בית משפט מודרני לא היה מתבייש בסדר ובמשמעת שלה.
קחו למשל את הסטארט-אפ המפורסם ביותר שלהם: “מיטת סדום”. הגיע לעיר אורח זר? העירייה מעמידה לרשותו מיטה ציבורית לפי תקן מחייב. היה האורח ארוך מדי עבור המיטה? לא מבזבזים תקציב על ריהוט חדש, פשוט קוצצים לו את הרגליים עד שהוא מתאים. היה האורח נמוך מדי? צוות מיומן של עובדי עירייה מותח את גפיו בכוח עד שהגידים נקרעים והוא ממלא את החלל במדויק. סדר זה סדר, ותקנים יש לכבד.
חסד ועזרה לנזקקים נחשבו שם לבגידה במולדת. המדרש מספר על נערה אמיצה, שהעזה לעשות את הבלתי ייסלח: היא הבריחה פת לחם לעני מורעב בתוך כד המים שלה. כשתושבי העיר גילו את המעשה הנפשע, הם לא הסתפקו בקנס כספי. הם הפשיטו אותה, מרחו את גופה בדבש מתוק, והניחו אותה בראש חומת העיר בחום הלוהט של הבקעה כדי שדבורים וצרעות יאכלו אותה חיה. זעקתה עלתה השמיימה, ושם למעלה נסגרה סופית ההחלטה על פרויקט פינוי בינוי מהסוג הקיצוני ביותר.
לתוך הגיהינום האזרחי המאורגן הזה, מחליט לוט לפתוח דלת לשני עוברי אורח. הוא יושב בשער סדום, רואה שני גברים זרים עם הליכה אצילית, הילה מוזרה וארשת פנים שאין בה שום זכר לגסות המקומית, ומשתחווה אפיים ארצה. לוט היה בטוח שהם תיירים מכובדים, אנשי עסקים מחו”ל שאפשר לארח יפה ולעשות עליהם רושם. הוא לא ידע שמדובר בצוות הריסה שמימי שנשלח לבדוק האם נשאר בעיר הזו צדיק אחד לרפואה לפני שלוחצים על כפתור ההשמדה.
לוט מפציר בהם, מכין להם מצות ומשתה, והאורחים נכנסים. אלא שבסדום, רשת המודיעין השכונתית פעלה מהר יותר מכל קבוצת ווטסאפ שכונתית מודרנית. ריח של לחם טרי וקולות של זרים בבית הספיקו כדי להקפיץ את כל העיר. הפסוק המקראי אינו מעגל פינות: “ואנשי העיר אנשי סדום נסבו על הבית, מנער ועד זקן, כל העם מקצה”. איש לא נשאר בבית לראות טלוויזיה. הזקנים על מקלותיהם, הנערים שטופי ההורמונים, הפקידים, השופטים והסוחרים. כולם התייצבו מחוץ לדלת של לוט, לא כדי להביא עוגת שכבות לברכת ברוכים הבאים, אלא כדי לדרוש בקול שואג: “איה האנשים אשר באו אליך הלילה? הוציאם אלינו ונדעה אותם!”.
בסדום, השורש י-ד-ע לא שימש להיכרות חברתית שטחית על כוס קפה. זו הייתה דרישה מפורשת, אלימה וגלויה לבצע בהם לינץ’ מיני פומבי, אונס קבוצתי שיבהיר לזרים הללו בדיוק מי בעל הבית בעמק הזה, ושלאף אחד לא יהיה ספק מה קורה למי שנכנס לעיר בלי אישור מעבר.
לוט נלכד במלכודת שרק איש שחי בין שני עולמות מסוגל לייצר. מצד אחד, חינוך הברזל שקיבל בבית דודו אברהם על קדושת הכנסת אורחים. אצלו הכנסת אורחים היא ערך עליון ששווה למות למענו. מצד שני, הוא ספג במשך שנים את האווירה המעוותת של סדום. הוא יוצא אל הדלת, סוגר אותה מאחוריו כדי להגן על הזרים, והמוח הלחוץ שלו מנפק את ההצעה המפלצתית ביותר בתולדות ההורות האנושית:
“הנה נא לי שתי בנות אשר לא ידעו איש, אוציאה נא אתהן אליכם ועשו להן כטוב בעיניכם, רק לאנשים האלה אל תעשו דבר, כי על כן באו בצל קורתי”.
בזמן שלוט עומד שם ומציע את בנותיו הבתולות להמון המוסת והמוטרף כאילו היו מגש מתאבנים בכנס מקצועי, אשתו עומדת מאחורי החרכים. האישה הזו, שמעולם לא זכתה לשם פרטי בתנ”ך ומכונה רק “אשת לוט”, מביטה במתרחש והדם שלה קופא. המדרשים אוהבים לצייר אותה כסדומית מלידה, אישה רעה וקמצנית שהתלוננה על כל גרגיר מלח שלוט נתן לאורחים. אבל באותו הרגע, כל אדם שעיניו בראשו מבין מה באמת קרה שם. היא ראתה את בעלה, האיש שהתיימר להיות איש מוסר נשגב ונאור, מקריב את בשר מבשרו, את שתי בנותיהם הצעירות, כדי להגן על כבודם של שני גברים זרים שפגש לפני חצי שעה בשער העיר.
היא הביטה החוצה מבעד לחרכים וראתה את השכנים שלה, האנשים שאיתם נפגשה בבוקר בשוק וקנתה מהם צמר, הופכים לחיות טרף צמאות דם. אחר כך היא הביטה בגבו של בעלה, וראתה אדם שאיבד את המצפן, את השכל הישר ואת שארית האנושיות שלו.
למזלן של הבנות, אנשי סדום היו בררנים מדי ברוע שלהם. הם לא רצו נשים. הם רצו להשפיל את האורחים, ובמיוחד לא סבלו תוכחות מוסר ממהגר שהגיע לעיר אתמול בבוקר. “גש הלאה!”, הם צועקים לעברו בבוז, “האחד בא לגור וישפוט שפוט? עתה נרע לך מהם!”. ההמון מתנפל לשבור את הדלת. ברגע האחרון, שני האורחים מפסיקים לשחק את תפקיד התיירים המבוהלים. הם שולחים יד החוצה, מושכים את לוט פנימה אל הבית, נועלים את הדלת, ומכים את כל ההמון שבחוץ בסנוורים. עיוורון מוחלט הכה באנשי העיר, מקטן ועד גדול, עד שהם נלאו למצוא את הפתח. אפילו כשהם עיוורים ומגששים בחשכה, הם עדיין חיפשו את הדלת כדי להמשיך באונס. זה היה החותם הסופי.
המלאכים פונים ללוט בבהילות: “קום קח את אשתך ואת שתי בנותיך הנמצאות פן תספה בעוון העיר”. לוט מהסס, מתמהמה, אולי חושב על הרהיטים, על השדות, על ההון שצבר. המלאכים לא ממתינים לפקודות מובילים, תופסים אותם בידיהם, מוציאים אותם אל מחוץ לעיר ונותנים פקודת מילוט קצרה, חדה וחד משמעית: “הימלט על נפשך, אל תביט אחריך ואל תעמוד בכל הכיכר, ההרה הימלט פן תספה!”.
השחר עולה מעל הבקעה. השמיים מעל סדום ועמורה אינם מורידים גשמי ברכה אלא סופה של אש, גופרית ומלח לוהט שנשפכים כמו לבה בוערת על הווילות המפוארות, הבריכות והבוסתנים.
לוט רץ קדימה בפאניקה, הבנות רצות בעקבותיו בבכי, ואשת לוט נשרכת מאחור. ואז מגיע הרגע המפורסם ביותר. היא נעצרת. למרות האזהרה המפורשת, למרות הפקודה השמיימית, “ותבט אשתו מאחריו, ותהי נציב מלח”.
הפרשנים המסורתיים מיהרו להסביר שמדובר בעונש של מידה כנגד מידה: היא חטאה במלח כשהלכה לשכנים לבקש מלח כדי להסגיר שיש אורחים בבית, ולכן נענשה במלח. אבל אם מסתכלים על הסיפור בלי הנחות, המבט שלה לא היה בהכרח חטא קטנוני של סקרנות נשית על תכשיטים שנשרפים. זה היה מבט של אישה שכל עולמה התנפץ ברגע אחד. הבית שלה, החיים שלה, החברות שלה, הכל נמחק באש תופת. אולי היא פשוט לא יכלה לשאת את המחשבה שהיא רצה קדימה לצד בעל שהיה מוכן למסור את בנותיהם ללינץ’, כאילו אפשר פשוט לרוץ הלאה ולהקים משפחה חדשה כאילו שום דבר לא קרה. היא הביטה לאחור, וקפאה לעד. אנדרטה של הלם, שתיקה ומלח, המשקיפה עד היום על המקום הנמוך ביותר בעולם.
אבל מי שחשב שכאן נגמרת הטרגדיה המשפחתית, פשוט לא מכיר את ספר בראשית. החלק הבא של העלילה מעפיל על כל מה שקדם לו.
לוט ובנותיו לא נשארים בעיר המקלט צוער. לוט פחד פחד מוות להישאר שם, שמא גם היא תימחק, והוא גורר את שתי בנותיו ההמומות אל ההרים, אל תוך מערה אפלה ומבודדת.
תארו לעצמכם את התפאורה: עשן שחור וריח חריף של גופרית מיתמרים מכל עבר. הבקעה כולה הפכה לשממה חרוכה. אמא איננה, הבית איננו, החברה איננה. הבנות יושבות בתוך המערה הקרה, שומעות את הרוח שורקת בסלעים, ומגיעות למסקנה אפוקליפטית: העולם הושמד. כמו בסיפור נח והמבול, הן משוכנעות שאין עוד גבר חי על פני כל כדור הארץ, ושההישרדות של המין האנושי כולו מונחת עכשיו על הכתפיים הצעירות שלהן.
הבכורה פונה אל הצעירה בשיחה פרגמטית ומצמררת: “אבינו זקן, ואיש אין בארץ לבוא עלינו כדרך כל הארץ. לכה נשקה את אבינו יין ונשכבה עמו, ונחיה מאבינו זרע”.
הן לא התאבלו, הן לא חיכו, והן בעיקר לא סמכו על אבא שלהן שימצא פתרון. אחרי הכל, הן זכרו היטב איזה פתרונות יצירתיים היו לאבא כשהיה צריך לפתור משברים בסדום. אם הוא היה מוכן להפקיר אותן להמון זר, הן לא ראו שום סיבה להסס כעת כשהמטרה היא הצלת האנושות. המוסר הסדומי שבו גדלו, המבוסס על הישרדות חסרת פשרות ומעשים קיצוניים, פעל אצלן בדיוק מרבי.
התוכנית יצאה לפועל בדיוק גרמני. לוט, שמצא נחמה במציאות החדשה שלו בתוך כדי היין שהביא עמו, שתה לשוכרה. הוא שתה עד שלא ידע בין ימינו לשמאלו. בלילה הראשון נכנסת הבכורה ושוכבת עם אביה. בלילה השני משקות אותו שוב, והצעירה נכנסת ושוכבת עמו. המקרא מציין פעמיים, בבוטות מנומסת ויבשה במיוחד: “ולא ידע בשכבה ובקומה”.
לוט השיכור, הפטריארך הגדול, האיש שבחר בבקעה הפורחת ורצה להיות אציל מקומי, הפך בתוך ימים ספורים לפליט מחוסר הכרה במערה, שאינו יודע אפילו מי שוכבת במיטתו. הוא הפך באבחה אחת לאב ולסב של צאצאיו.
הבנות נכנסו להריון, והן לא חשו שום צורך להסתיר את מקור הזרע או להתנצל עליו. לא הייתה שם שום בושה, אלא תחושת ניצחון והשלמת משימה של מי שהצילו את העולם מכליה.
הבכורה יולדת בן וקוראת לו בלי שום עכבות ובלי משחקי מילים מעודנים: “מואב” כלומר, היישר מאב. הבן שלי הוא מאבא שלי.
הצעירה יולדת אף היא בן, וקוראת לו בשם שרומז לאותו הדבר בדיוק אך בלשון מעט מרוככת יותר: “בן עמי”, כלומר, בן של המשפחה שלי, בשר מבשרי.
וכך, מתוך מערה חשוכה ומלאת אדי יין, הונחה התשתית לשני עמים שלמים: עמון ומואב. שני עמים שיהפכו ברבות הימים לשכנים המרים, הלוחמניים והעוינים ביותר של צאצאי אברהם. מואב יוליד את בלעם, את מלחמות ישראל במדבר, אבל באירוניה היסטורית שמציגה את חוש ההומור המקראי המורכב ביותר, מאותו מואב עצמו תצא בסופו של דבר רות המואבייה, וממנה ייוולד דוד המלך, וממנו יצמח המשיח.
הסיפור של משפחת לוט מסתיים בשתיקה צורבת. לוט נעלם מעל דפי ההיסטוריה מיד לאחר מכן, נבלע בערפילי המערה. אשתו עומדת עד היום מעל ים המלח, עשויה מלח וצופה אל העמק הדומם, שותקת לנצח ומרוחקת מכל הטירוף. היא לא צריכה לשמוע עוד את הדילמות המוסריות העקומות של בעלה, ולא לראות את הפתרונות המזעזעים של בנותיה.
זהו הסיפור של סדום: עיר שהצליחה לפתח תרבות משפטית מזהירה בלי טיפת חמלה, לייצר עושר חומרי עצום בלי טיפת צדק, ולהסתיים באש, מלח, וכד יין שנלגם עמוק בתוך מערה אפלה בהרים. אפשר היה להוציא את משפחת לוט מתוך סדום ברגע אחד של חסד, אבל להוציא את סדום מתוך משפחת לוט, התברר כמשימה שאפילו מלאכי השרת לא היו מסוגלים לבצע.
