פרק 2 מתוך 3 · בכתיבה · הטעם של האהבה המסוכנתלתוכן העניינים“לא, לא, תעזוב אותי, לא!” צרחתי וברחתי ממנו — מהבן אדם שעשה לי הכי רע בעולם.
“תשחרר אותי, אבא, בבקשה!” התחננתי, אבל הוא רק חייך חיוך עם שיניים רקובות והתקרב עוד יותר. הריח של האלכוהול שהדף מפיו גרם לי לבחילה. ניסיתי להיצמד יותר לקיר, אבל הוא התקרב, השפתיים שלו היו על האוזניים שלי והוא לחש לי: “את בדיוק כמוה, גם היא אף פעם לא הצליחה לברוח ממני. אתן שתיכן כל כך חסרות אונים.” הוא התרחק וצחק צחוק משוגע.
ניסיתי לעמוד ולברוח, אבל הוא תפס לי את היד, החזיר אותי לישיבה, הצמיד אותי לקיר ולא נתן לי לזוז. “בואי נראה אותך עכשיו,” הוא אמר והסתובב לקחת את החבל שהיה מאחוריו.
“לא, אבא, בבקשה לא! אל תעשה את זה!”
“מורגן, מורגן, קומי, הכל בסדר. אני איתך, לא קרה כלום.”
פקחתי את עייני בבהלה, וראיתי שתי עיניים ירוקות מביטות בי בדאגה — עיניים שאפשר לטבוע בהן, עיניים ששייכות לבן אדם שאני הכי שונאת בעולם.
קמתי לישיבה וניסיתי להסדיר את הנשימה, מנסה להשכיח את הסיוט שחלמתי עכשיו. עברו כבר שנתיים, אבל עדיין כל לילה אני חולמת על זה שוב.
פתאום הרגשתי יד חמימה לוחצת לי את היד, ואת היד השנייה מלטפת ברכות את הגב שלי. התמסרתי לזה רק לרגע אחד, מנסה להירגע מהסיוט שהיה לי, כשפתאום קלטתי את הסיטואציה שבה אני נמצאת: אני בחדר שלי, ופאקינג כריס אלטון נמצא בחדר שלי! מה לעזאזל?!
הבטתי בפרצוף שלו — יפה עד כאב. העיניים הירוקות שהביטו בי ברחמים, השיער החום שגולש לו קצת על הפנים והשווה לו מראה פרוע שבחיים עוד לא ראיתי (תמיד השיער שלו משוך אחורה עם גל שכל כך שנאתי), השפתיים האלוהיות שלו, והתנוחה שבה הוא חצי על הרצפה וחצי נשען על המיטה. הוא היה נראה ככה כל כך טוב… כמה אפשר להיות חתיך?
פתאום קלטתי שאני בוהה בו כמה דקות. התאוששתי ושאלתי בלי כוח: “מה אתה עושה פה?”
“עברתי ליד החדר שלך ושמעתי אותך צועקת. את בסדר? כנראה חלמת סיוט,” הוא אמר בקול רך שהעביר בי פתאום צמרמורת בכל הגוף.
“כן, אתה האחרון שאני רוצה שיבדוק אם הכל בסדר,” אמרתי בהתרסה ונשכבתי בחזרה במיטה, מסמנת לו לצאת.
אבל הוא עוד לא יצא. הוא קם באנחה מהרצפה ואמר בשקט: “את תמיד כזאת. גם כשרוצים לעזור את לא נותנת פתח, מרחיקה כמו תמיד.”
הבטתי בו בהלם. מאיפה זה בא? לא ידעתי שככה הוא מרגיש. עכשיו כל הגוף שלו נגלה אליי, מטיל צל על המיטה שלי. הוא לבש חולצה מכופתרת שחורה שפתוחה עד החזה ומכנסי עור שחורים צמודים. הוא היה נראה ככה כל כך טוב, והריח של הבושם שלו הכה פתאום באפי. הסתחררתי, הרגשתי שאני מתחילה לאבד שליטה, אז אמרתי בטון הכי אדיש שהצלחתי להוציא: “חשבתי שאמרת שלא אכפת לך מאף אחד,” הזכרתי לו, והתחרטתי רגע אחרי.
הוא חייך חיוך ממזרי קטן והתכופף ללחוש לי באוזן: “תותית, חשבתי שאמרת שאת לא זוכרת את הערב הזה.”
הוא הביט בי עוד רגע אחד לראות אם אני בסדר, ויצא מהחדר.
הרגשתי שהלחיים שלי הסמיקו ממבוכה, הרגשתי שנהיה לי חם. הרגשתי את הנשימות שלו עדיין על האוזן שלי, והריח שלו עדיין נשאר בחלל. מתי לעזאזל זה קרה? מתי זה נהפך להיות ככה שאני משתגעת מכל מגע או מבט שהוא זורק לעברי? הרי אני שונאת אותו והוא אותי, אז מה זה לעזאזל היה ביום רביעי?
ניסיתי לא להיזכר, ניסיתי להירדם בחזרה, אבל המחשבות שלי שאבו אותי לשם…
