פרק 4 מתוך 4 · בכתיבה · מעבר לדלתלתוכן הענייניםפרק 4
רחלי
סיימתי להתארגן ללימודי הערב ודחפתי את הקלסר האחרון לתיק בכוח. הרוכסן התנגד לשנייה לפני שנכנע, ואני הרמתי את התיק מהכיסא ומיד התחרטתי על כל החלטה שהובילה אותי ללימודי רפואה.
אחרי שלוש שנים כבר למדתי שיש ימים שבהם הגב שלי פשוט נחשב לציוד מתכלה.
העברתי מבט אחרון בחדר לוודא שלא שכחתי כלום. מפתחות, ארנק, מטען. הטלפון חיכה לי על השידה ליד הדלת.
הרמתי אותו, ונזכרתי בשם שבחרתי בצהריים כששמרתי את המספר של מיטל.
מיטל השכנה המופרעת.
לקח לי כמעט דקה שלמה לבחור את השם הזה, ועוד דקה לשכנע את עצמי שעצם העובדה ששמרתי את המספר שלה לא אומרת שום דבר.
היא בסה”כ שכנה שגרה מולי, ולכן לשמור את המספר שלה היה אפילו הגיוני. שימושי. פרקטי. אם המוזיקה שלה שוב תרעיד את הקומה באמצע הלילה, אוכל פשוט לשלוח לה הודעה במקום לצאת למסדרון ולדפוק לה בדלת.
פתרון יעיל לחלוטין.
כמעט משכנע.
נעלתי את המסך והכנסתי את הטלפון לתיק, אבל עוד לפני שהספקתי להרים אותו לכתף, נזכרתי בשיחה עם אמא בצהריים.
״רחלי, מתוקה, איך בלימודים? איך בעבודה? את אוכלת כמו שצריך?״
הקול שלה מילא לי את האוזן בקצב המוכר שלו, שלוש שאלות בנשימה אחת ואפס כוונה לחכות לתשובה על כולן.
״עמוס, אמא. אני בסדר. בדיוק בהפסקת צהרים..״
״יופי, יופי, לבריאות. תקשיבי, לא תאמיני עם מי דיברתי היום.״
עצמתי עיניים.
ידעתי בדיוק לאן השיחה הזאת הולכת.
״דודה שושי התקשרה. יש לה מישהו בשבילך. זהב, רחלי. פשוט בחור זהב.״
שתקתי ונתתי לה להמשיך.
״קוראים לו אלישיב,״ היא אמרה, כבר צוברת תנופה. ״הוא לומד ראיית חשבון, מגיע ממשפחה מצוינת. בחור רציני, יציב, שקט. לא איזה טיפוס מרחף שמחפש הרפתקאות. מסודר, עם רגליים על הקרקע. מתאים לך בדיוק.״
בדרך כלל הייתי עוצרת אותה כבר ב״יש לי מישהו להכיר לך״. ומזכירה לה שיש לי לימודים, משמרות במד״א ומעט מאוד חשק להעביר ערב מול בחור זר בשיחת חולין מנומסת על משפחה, עבודה ותוכניות לעתיד.
אבל הפעם שתקתי.
משום מה, דווקא בזמן שאמא תיארה לי כמה אלישיב יציב, מסודר ומתאים לי, הראש שלי נדד לדלת שממול.
לחיוך החצוף של מיטל.
לדרך שבה היא הסתכלה עליי כאילו אין שום דבר מוזר בזה שהיא מצליחה להוציא אותי משיווי משקל תוך שתי דקות.
ולעובדה המאוד לא נוחה שמאז הבוקר כבר חשבתי עליה יותר פעמים ממה שרציתי להודות.
זה הספיק.
״בסדר, אמא.״
השקט בצד השני היה כל כך פתאומי שכמעט צחקתי.
״בסדר מה?״
״מחר בערב אני פנויה. תני לו את המספר שלי.״
״רגע, את רצינית?״
״כן.״
אמרתי את זה מהר מדי.
אולי כי אם הייתי עוצרת לחשוב עוד שנייה אחת, הייתי צריכה לשאול את עצמי למה דווקא היום החלטתי שדייט עם אלישיב נשמע פתאום כמו רעיון כל כך טוב.
אמא התלהבה מיד, אמרה שיש לה הרגשה טובה לגבי אלישיב והבטיחה לשלוח לי את הפרטים. נתתי לה לדבר עוד קצת, אבל הראש שלי כבר היה במקום אחר.
כשסיימתי את השיחה נשארתי עוד רגע עם הטלפון ביד.
לא בדיוק הרגשתי הקלה. יותר כאילו הצלחתי להחזיר משהו למקום.
זה היה המסלול שהכרתי דייט מסודר עם בחור רציני. משהו שאפשר לדמיין איתו עתיד.
ובכל זאת, משהו בתוכי עדיין לא התיישב לגמרי.
הכנסתי את הטלפון לתיק, סידרתי את החולצה והעמסתי אותו על הכתף. מבט מהיר בשעה הבהיר לי שאם אצא עכשיו, עוד אספיק להגיע ללימודי הערב בלי לחץ.
בדיוק כשהושטתי יד לידית נשמעו שלוש דפיקות חזקות בדלת.
נעצרתי.
הודיה הייתה אמורה לחזור רק בעוד שעה, ותהילה עבדה ערב בחנות בממילא. אף אחת מהן לא הייתה אמורה לעמוד עכשיו בצד השני.
ובכל זאת, ידעתי מיד מי זאת.
המהירות שבה השם שלה קפץ לי לראש הייתה מדאיגה בפני עצמה.
פתחתי את הדלת.
הריח הגיע אליי עוד לפניה תערובת מחוספסת של שמן מנועים, גריז וקצת סיגריות.
מיטל עמדה במסדרון בסרבל עבודה שחור ומלוכלך, השיער הקצר שלה מבולגן יותר מהרגיל וחיוך מרוצה מרוח לה על הפנים, כאילו חיכתה כל היום בדיוק לרגע הזה.
בראש שלי שמעתי מיד את הקול של תהילה.
פעם אחת חלב, פעם שנייה שניצל, ובסוף היא תתנחל לנו פה כל ערב.
מזל שהיא לא הייתה בבית. אם הייתה רואה את מיטל שוב בפתח, היא כנראה הייתה פותחת קודם ועדת חקירה על הצלחת מאתמול ורק אחר כך מרשה לה להסביר למה באה.
״דוק.״
״שלום, מיטל.״ שמרתי על פנים חתומות. ״אני רואה שהחלטת להביא את המוסך איתך למסדרון.״
החיוך שלה התרחב.
״אל תכעסי, דוקטור.״ היא נשענה על המשקוף, תופסת בנוכחות שלה כמעט את כל הכניסה. ״באתי בתור פציינטית. יש לי מקרה חירום רפואי.״
הרמתי גבה וסרקתי אותה במהירות מכף רגל ועד ראש, מחפשת דימום, פציעה או כל דבר אחר שיצדיק את המילה חירום.
ואז ראיתי את הזרוע שלה.
בחלק הפנימי של הזרוע, קצת מתחת למרפק, היה מודבק משהו שרק בנדיבות מוגזמת אפשר היה לקרוא לו חבישה פלסטר עקום, מלוכלך בקצוות, ומתחתיו הציצה כוויה אדומה עם שאריות של ג׳ל שקוף שנמרח מסביבה.
מצמצתי.
״ריבונו של עולם, מה זה הדבר הזה?״ המילים ברחו לי מהפה לפני שהספקתי לעצור אותן.
מיטל הרימה את הזרוע בגאווה, כאילו היא מציגה בפניי תכשיט יוקרתי. ״זה? אמנות מודרנית. חבשתי לבד. מה את אומרת?״
״אני אומרת שעם החבישה הזאת לא יפתיע אותי אם תצליחי להפוך כוויה קטנה לזיהום.״ נעצתי מבט בפלסטר המזעזע, כמעט נעלבת בשם מקצוע הרפואה. ״מי לימד אותך לחבוש ככה?״
״החיים.״
״החיים שלךנצריכים רענון עזרה ראשונה.״
הייתי צריכה לסגור את הדלת.
באמת.
הייתי צריכה להגיד לה שיש קופת חולים במרחק שני רחובות ושאני בדרך ללימודים. בעיקר הייתי צריכה להזכיר לעצמי שאי אפשר פשוט להופיע אצלי בבית כמה שעות אחרי שמשאירים לי מספר טלפון על צלחת ולצפות שאפתח מרפאה פרטית במסדרון.
אבל העיניים שלי כבר היו תקועות בכוויה.
החיוך שלה התרחב. ״ידעתי שבאתי למקום הנכון. לא תתני לשכנה המועדפת עלייך לקבל זיהום, נכון, דוקטור?
״מי אמר שאת השכנה המועדפת עליי?״
״יש עוד מועמדות?״
לפני שהספקתי לענות, היא כבר עשתה צעד טבעי קדימה, כאילו ברור לחלוטין שהשלב הבא הוא להיכנס.
זזתי מיד וחסמתי את הפתח בגוף.
״לא.״
מיטל נעצרה.
העברתי מבט מהסרבל שלה, שהיה מוכתם בגריז מהברכיים ועד המותניים, אל נעלי העבודה שלה.
״את לא נכנסת ככה לדירה שלי.״
היא הורידה מבט אל עצמה ואז בחזרה אליי. ״וואי. את קשוחה, דוק.״
״חכי פה.״
נכנסתי פנימה והשארתי את הדלת חצי פתוחה. ניגשתי לארון שבו שמרנו את ציוד העזרה הראשונה ושלפתי את מה שהייתי צריכה.
כשחזרתי למסדרון, מיטל עדיין עמדה בדיוק במקום שבו השארתי אותה.
עצרתי לרגע.
האמת? קצת הופתעתי שהיא צייתה.
הושטתי לה את הציוד. ״תורידי את הפלסטר המטונף הזה.״
מיטל הסתכלה על הדברים שביד שלי, ואז עליי. ״מה, את לא מטפלת בי?״
״לא.״
״אבל באתי לטיפול.״
״זה הטיפול. הוראות וציוד.״
היא הטתה מעט את הראש, בוחנת אותי. ״דוק, רק שתדעי שזה שירות ממש גרוע.״
״את מוזמנת להגיש תלונה להנהלה.״
מיטל פרצה בצחוק ותלשה את הפלסטר בתנועה אחת חדה, בלי למצמץ אפילו. מתחתיו נחשפה כוויה שטחית למדי אדומה וכואבת למראה, אבל רחוקה מאוד מה״מקרה חירום״ שבשבילו הופיעה לי בדלת.
״כשתיכנסי הביתה, תשטפי את המקום טוב במים זורמים וקרירים,״ הוריתי. ״אחר כך תשימי את מה שהבאתי לך ותכסי בחבישה נקייה. ואל תשימי שוב פלסטר מטונף, אל תמרחי על זה שטויות שמצאת במוסך ואל תתעסקי עם שלפוחית אם תצא אחת.״
היא הרימה אליי מבט תמים בצורה כל כך מוגזמת, שכבר ידעתי שמשהו מגיע.
״אבל אני כבר פה. לא תעזרי לי לחבוש? איפה שבועת הרופאים שלך, דוק?״
״אני סטודנטית. עוד לא נשבעתי לשום דבר.״ דחפתי את המשחה והחבישה ליד הבריאה שלה, שלא יישאר לה אפילו תירוץ אחד להמשיך לעמוד שם. ״ובכל מקרה, שום שבועה רפואית לא מחייבת אותי לחבוש מוסכניקית עקשנית שיש לה שתי ידיים מתפקדות.״
״אחת פצועה,״ היא הזכירה לי והרימה את הזרוע האדומה כאילו הציגה ראיה בבית משפט.
״ממש טרגדיה.״
החיוך שלה התרחב.
ואז היא התקדמה חצי צעד.
לא הרבה. בקושי תנועה. אבל מספיק כדי לצמצם את המרחק בינינו ולהחזיר את הגומה ההיא בדיוק לטווח שממנו כבר ידעתי שהיא מסוכנת לי.
״מה קרה, דוק?״ היא שאלה בשקט. ״את מפחדת לגעת בי?״
הבטן שלי התכווצה.
לא.
לא נתתי לה את התענוג.
שילבתי ידיים על החזה והחזקתי לה את המבט.
״אני מפחדת בעיקר מזיהומים. ולפי המצב של הסרבל שלך, אני די בטוחה שהוא לא ראה מכונת כביסה מאז ימי בית שני.״
מיטל חייכה. ״הומור של דוסים. אהבתי.״
המבט שלה ירד אל הבגדים שלה וחזר אליי, משועשע.
״בקיצור,״ הוספתי ביובש, ״אני פשוט מגינה על המערכת החיסונית שלי.״
מיטל נשכה את השפה התחתונה שלה”חבל. לרגע חשבתי שאני מיוחדת.”
“חשבת לא נכון.” הייתי מרוצה מהתשובה הזאת הרבה יותר ממה שהיה מוצדק.
הסתובבתי כדי לקחת את התיק שהשארתי ליד הדלת, אבל לפני שהספקתי לתפוס את הרצועה, מיטל כבר התכופפה והרימה אותו ביד הבריאה שלה.
הגבות שלה זינקו למעלה. “פאק, דוק. מה זה התיק הכבד הזה? מה יש לך פה, אבנים מהכותל?”
“ספרים. תביאי לי.”
היא הרימה אותו שוב באוויר, כאילו בודקת אם המשקל השתנה מאז הפעם הראשונה. “איזה ספרים? זה מרגיש כמו כל הספרייה של הדסה.”
“מיטל, תחזירי לי את התיק. אין לי זמן לשטויות שלך,אני ממהרת לאוטובוס”
במקום לענות, היא פשוט העמיסה את הרצועה על הכתף שלה. “למה אוטובוס? מאמי בואי, אני אקפיץ אותך על האופנוע תחבקי אותי חזק שלא תיפלי.”
הסתכלתי עליה כאילו איבדה את דעתה לחלוטין. “בחלומות שלך. אני מעדיפה לעלות על אוטובוס עמוס בשעת שיא מאשר על האופנוע שלך.”
“פחדנית. את מפסידה.”
“הדבר היחיד שאני עומדת להפסיד זה את האוטובוס. יש לי עשר דקות הליכה לתחנה אז תחסכי ממני את הכאב ראש הזה ותביאי את התיק.”
מיטל הסתכלה עליי, ואז שוב על התיק הכבד שעל הכתף שלה. “את באמת מתכוונת לסחוב את הדבר הזה עשר דקות?”
“אני עושה את זה כמעט כל יום.”
“טוב סבבה. אל תעלי על האופנוע. אני לא מכריחה אותך.”
“ממש תודה לך. עכשיו תניחי את התיק, תיכנסי לדירה שלך תטפלי בכוויה שלך ורצוי שגם תעברי דרך המקלחת.”
היא הצמידה יד לחזה בהעלבות מזויפת ודרמטית. “את רומזת שאני מסריחה, דוק?”
“אני לא רומזת שום דבר.”
החיוך שלה התרחב. “יפה. כי אני מריחה מצוין.” היא הרימה את הזרוע שלה, רחרחה את בית השחי בהפגנתיות משכה בכתפיה. “טוב, בעצם לא תזיק לי שטיפה קצרה.”
התאמצתי בכל כוחי לא לצחוק. האמת היא שלמרות הריח הכבד של הגריז והעשן, היה לה ריח ייחודי משלה שדווקא לא שנאתי. מיהרתי להתאפס על עצמי.
“מיטל. התיק.”
“אני רק אקפיץ לך אותו לתחנה.”
לקח לי רגע להבין שהיא לגמרי רצינית. “לא, את לא.”
אבל היא כבר הסתובבה והתחילה לצעוד לכיוון המעלית.
“מיטל.”
היא לחצה על הכפתור.
“תחזירי לי אותו.”
“התחנה עשר דקות מפה, נכון?” היא שאלה בלי להסתובב.
“כן, אבל..”
“יופי. נתראה שם.”
דלתות המעלית נפתחו. מיהרתי אחריה למסדרון. “את לא רצינית.”
מיטל נכנסה למעלית והסתובבה אליי. התיק שלי עדיין היה תלוי לה על הכתף, ומפתחות האופנוע הסתובבו לה סביב האצבע בתנועה חלקה ועצלה.
“אני מאוד רצינית. את זאת שמתעקשת לעשות ספורט.”
“מיטל!”
הדלתות התחילו להיסגר.
“אל תאחרי לאוטובוס, דוק,” היא קרצה.
“תחזירי לי את…”
הדלתות נסגרו לי בפרצוף בקול אטום.
נשארתי לעמוד מולן כמה שניות, רותחת מזעם. נעלתי מהר את הדירה, ירדתי במדרגות שמעתי את המנוע של האופנוע שלה מניע ונוסע במהירות עוד לפני שהספקתי לצאת מהבניין התחלתי לצעוד בקצב מהיר לכיוון התחנה.
במשך כל הדרך בניתי בראש נאום שלם. על גבולות. על רכוש פרטי. על העובדה שאי אפשר פשוט לחטוף לאנשים דברים מהידיים ולהחליט שמדובר בעזרה, רק כי זה מה שמתאים לך.
עם כל עלייה שעברתי, הנאום נהיה מושחז וטוב יותר. כשהגעתי לתחנה, כבר הייתי מוכנה להעמיד את מיטל במקום אחת ולתמיד.
ואז ראיתי אותה.
היא נשענה בנינוחות מעוררת קנאה על האופנוע השחור והכבד שלה. סיגריה דלוקה בין האצבעות שלה, והתיק הענק שלי היה מונח בזהירות רבה על המושב לצידה. כשהבחינה בי מתקרבת, היא העיפה מבט לשעון היד שלה ואז חזרה אליי.
“יפה, דוק. עמדת בזמנים.”
היא זרקה את הסיגריה על הכביש, מעכה אותה במגף והתחילה לצחוק למראה הפרצוף שלי.
ניגשתי אליה והושטתי יד פתוחה.
הפעם היא החזירה לי את התיק בלי משחקים.
פתחתי את הפה. כבר היו לי כמה מילים מוכנות בשבילה, אבל אז שמעתי חריקת בלמים והסתובבתי.
האוטובוס שלי התקרב לתחנה.
הבטתי בו, ואז במיטל. ״יש לך מזל שהאוטובוס שלי הגיע.״
היא הרימה גבה. ״מאמי, אם לא הייתי עוזרת לך עם התיק, היית מפספסת אותו. אז לך יש מזל שעזרתי לך.״ החיוך החצוף שלה חזר למקום. ״לפחות על זה מגיע לי קפה מחר. אולי גם עוגה.״
נעצרתי.
המילים של אמא מהצהריים חזרו אליי פתאום.
בחור מסודר. עם רגליים על הקרקע. מתאים לך בדיוק.
זה היה בדיוק הרגע להזכיר לעצמי וגם למיטל איפה עובר הגבול.
עליתי על המדרגה הראשונה של האוטובוס, ואז הסתובבתי אליה.
״קודם כל, אל תקראי לי מאמי. אני לא אחת החברות שלך.״ שמרתי על קול יציב. ״שנית, לא ביקשתי את העזרה שלך. והכי חשוב הקפה הזה לא יקרה. מחר בערב אני יוצאת לדייט.״
החיוך של מיטל קפא.
רק לשבריר שנייה.
כל כך מהר שאולי מישהי אחרת בכלל לא הייתה שמה לב, אבל אני כן. משהו במבט שלה נסגר לפני שהחיוך חזר, קטן יותר הפעם. שמור.
לא נתתי לה זמן לענות.
הדלתות נסגרו בינינו.
העברתי את הרב־קו ומצאתי מושב ליד החלון. הלב שלי דפק מהר מדי בשביל מישהי שרק הודיעה לשכנה שלה שיש לה דייט.
כשהאוטובוס התחיל לזוז, הסתכלתי החוצה.
מיטל עדיין עמדה שם ליד האופנוע, עוקבת אחריו כשהתרחקנו.
היא כבר לא חייכה.
משהו קטן ולא נעים התכווץ לי בבטן.
אשמה?
לא.
לא היה לי על מה להרגיש אשמה. לא הבטחתי לה כלום. לא היה בינינו כלום.
ובכל זאת המשכתי להסתכל עליה דרך החלון עד שהתחנה נעלמה מאחורינו.
רק אז נשענתי לאחור וקלטתי משהו נוסף.
הכוויה שלה נשארה לא חבושה.
נאנחתי ועצמתי את העיניים.
מחר חיכה לי דייט עם אלישיב. סטודנט לראיית חשבון ממשפחה טובה. בחור מסודר, יציב, בדיוק המסלול שאני מכירה.
ובכל זאת, כבר ידעתי מי הולכת להעסיק לי את הראש במשך כל השיעור.
מיטל
נכנסתי לדירה וטרקתי את הדלת מאחוריי קצת יותר חזק ממה שהיה צריך.
“מחר בערב אני יוצאת לדייט.” הקול של רחלי עדיין הדהד לי בראש.
יופי. איזה כיף לה.
זרקתי את המפתחות על השולחן וניסיתי לשכנע את עצמי שהמשפט הזה לא אמור לעניין אותי בשום צורה. רחלי ואני הכרנו, מה, יומיים? שלוש שיחות וחצי? היא לא חייבת לי דין וחשבון, אני לא חייבת לה כלום, ובטח שאין לי זכות להתעצבן שבחורה דתייה בת עשרים וארבע עושה את הדבר הכי צפוי בעולם ויוצאת לדייט עם איזה גבר דוס.
ועדיין, כל הדרך הביתה המילה דייט המשיכה לדפוק לי בראש.
אשכרה בצהריים סיננתי את רונה ודניאל. שתי נשים יפות, פנויות, שלא ביקשו ממני שום דבר מעבר לערב קליל ונטול התחייבויות.
ובכל זאת, הנה אני. נאחזת בכוויה מעפנה כתירוץ מביך כדי להתייצב שוב מול בחורה שלא מסכימה אפילו לגעת בי, דוחפת לי ציוד רפואי לידיים ופוקדת עליי לחבוש את עצמי.
מצבך קשה, מיטל. אנוש אפילו.
הנחתי את הקסדה על הספה ואז נעצרתי.
הסלון היה מסודר.
הכביסה שהשארתי מקופלת למחצה בבוקר הייתה מסודרת בערימה, ומהמטבח הגיע ריח של אוכל ביתי.
ואז קלטתי גם את הבושם.מתוק. כבד. מוכר מדי.
עצמתי עיניים.
״ענבל?״
״אני במטבח, חיים שלי!״
ברור. רק היא הייתה מסוגלת להיכנס בלי הזמנה למרות שאמרתי לה כבר מיליון פעם לא לעשות את זה.
נכנסתי למטבח ומצאתי אותה בטי־שירט גדולה שלי, אחרי מקלחת, עומדת ליד השיש וחותכת סלט. לפי איך שהחולצה ישבה עליה, הייתי מוכנה להמר שלא היה עליה שום דבר מתחת.
״הפתעה.״
היא חייכה את החיוך הרעב והמוכר שלה וניגשה אליי לנשיקה.
הבטתי בה ואז לכיוון ארון החשמל שמחוץ לדירה.
״לקחת שוב את המפתח?״
״התגעגעתי, מאמי.״ היא התעלמה לחלוטין מהשאלה שלי. ״הכנתי לך לאכול. ידעתי שתחזרי גמורה מהמוסך.״
עוד לפני שהספקתי לענות, השפתיים שלה כבר עברו לצוואר שלי.
״רגע, מאמי. אני מסריחה מהעבודה.״ התרחקתי ממנה לכיוון המקלחת. ״אני חייבת להתקלח קודם.״
ענבל הלכה אחריי ונשענה על המשקוף, מעבירה מבט איטי על הגוף שלי.
״אפשר להצטרף אלייך, מאמי?״
בדרך כלל זאת אפילו לא הייתה שאלה.
זה היה התסריט הרגיל שלנו. מים רותחים, ידיים מחליקות, וחצי שעה אחר כך שתינו היינו יוצאות משם רגועות ומסופקות. אבל הפעם משהו בי היה אטום לגמרי. רציתי שקט. רציתי רק לעמוד מתחת לזרם ולנסות לשרוף לעצמי את המילה דייט מהמוח.
״לא הפעם, נשמה.״ סגרתי את הדלת. ״אני צריכה כמה דקות לבד.״
נכנסתי לאמבטיה וסגרתי את הדלת. משכתי מעליי את הגופייה, וכשהעברתי מבט על היד במראה, נעצרתי. הכוויה מהאגזוז הייתה אדומה ומכוערת, והעור מסביבה כבר התחיל קצת להתקלף. העברתי עליה אצבע בעדינות. זה לא באמת כאב לי כמו שזה נראה, אבל זה הזכיר לי בדיוק את התירוץ העלוב שגרם לי לצאת מהעבודה יותר מוקדם.
נכנסתי למקלחת, נותנת למים הרותחים לשטוף ממני את היום הזה. יצאתי כעבור עשר דקות, החלקתי למכנסיים קצרים וגופייה נקייה, לקחתי את השקית הלבנה שרחלי דחפה לי ויצאתי למטבח.
צלחת עם ארוחה חמה כבר חיכתה לי על האי הקטן. התיישבתי מול ענבל והנחתי את הציוד הרפואי לידי על השיש. פתחתי את השקית והתחלתי להוציא משם את הפדים.
היא הרימה את הראש מהצלחת שלה, והמבט שלה נעצר מיד על הזרוע שלי. ״וואי, מה זה? חיים שלי, ממה קיבלת את זה?״
״בקטנה. כוויה מאגזוז,״ אמרתי בלי להסתכל עליה, חותכת את האריזה של הפד הסטרילי.
היא הושיטה יד. ״תביאי, אני אחבוש אותך.״
משכתי את הזרוע מעט לאחור. ״עזבי מאמי אני מסתדרת.״
ענבל כיווצה גבות כשהבחינה בציוד.
״מאיפה כל זה? שיקו הביא לך?״
התרכזתי בחבישה. ״אהה, השכנה ממול הביאה לי היא עובדת במד״א.״
ענבל הרימה גבה. ״נו, אז למה היא לא חבשה אותך?״
השאלה פגעה בדיוק במקום הלא נכון.
למה באמת?
אנא עארף. אולי היא נגעלה? אולי נבהלה? אולי מבחינתה לגעת בשכנה הלסבית שלה זה כבר צעד אחד עמוק מדי לתוך שטח שהיא לא רוצה להתקרב אליו. אין לי פאקינג מושג. דחפתי ביס לפה רק כדי להפסיק לחשוב על זה.
הסתכלתי על ענבל, וההבדל ביניהן כמעט הצחיק אותי. לפני שעה עמדתי מול בחורה שעשתה הכל כדי לשמור ממני מרחק, שנלחצה מכל חצי צעד שהתקרבתי אליה, כאילו מגע בינינו הוא קו שאסור לחצות. ועכשיו יושבת מולי אישה סקסית נשית שרק חיפשה סיבה לגעת בי.
שיקו המניאק צדק. למה אני צריכה את זה בכלל?
״טעים לך, מאמי?״ ענבל שאלה, נשענת קדימה על האי. המבט שלה כבר לא היה על האוכל.
הנהנתי, בולעת את הביס. ״כן, אש.״
היא העבירה לשון על השפתיים שלה וחייכה את החיוך הזה שאי אפשר לטעות בו. ״יופי. אבל אל תתפוצצי, כן? תשמרי מקום לקינוח.״
הבנתי בדיוק למה היא מתכוונת. דחפתי את הצלחת קדימה, למרות שהייתי בקושי בחצי המנה. הוצאתי סיגריה מהקופסה שהייתה מונחת על השיש, הדלקתי אותה והעברתי יד בשיער. ״אני בסלון,״ אמרתי, לוקחת שאכטה ארוכה ויוצאת מהמטבח.
עברתי לספה ונשענתי לאחור באנחה, עוצמת עיניים לשנייה. ענבל לא חיכתה להזמנה. היא באה אחריי, טיפסה עליי והתיישבה כשהברכיים שלה משני צדי המותניים שלי.
המבט שלי ירד אליה.
כמובן שצדקתי. לא היה לה שום דבר מתחת לחולצה.
היא לקחה לי את הסיגריה מהיד, משכה שאכטה ארוכה ונשפה את העשן באיטיות, בוחנת אותי.
״מה יש לך?״ היא שאלה בקול נמוך. ״את בורחת לי היום.״
לפני שהספקתי לענות, היא כיבתה את הסיגריה במאפרה משכה את החולצה מעל הראש והשליכה אותה הצידה. אחר כך נצמדה אליי, תפסה לי את הפנים ונישקה אותי.
נשיקה רעבה. מוכרת. בלי משחקים.
לשנייה נתתי לה להוביל.
תפסתי אותה במותניים והצמדתי אותה אליי חזק יותר, מבהירה לה בדיוק מי קובעת פה את הקצב. הנשיקה שלי הפכה אגרסיבית יותר, תובענית, ואני הובלתי אותה בלי להשאיר לה הרבה מקום להתלבט.
ענבל חייכה לתוך הנשיקה.
״הנה מיטל שאני מכירה,״ היא לחשה.
עצמתי עיניים ונתתי לגוף שלי לעשות את מה שהוא ידע לעשות הרבה יותר טוב מהראש.
אם אתרכז בענבל מספיק, אם אמלא את כל השקט במגע מוכר ופשוט, אולי אצליח סוף־סוף למחוק את הפנים של הדוקטור מהמוח שלי.
וזה עבד.
לפחות ככה שכנעתי את עצמי.
ענבל נשארה כל הלילה, ואני נתתי לעצמי להיבלע בתוך ההסחה הזאת עד שלא נשאר מקום לחשוב על שום דבר אחר.
לפחות עד הבוקר.
השמש שחדרה דרך התריסים פירקה את האשליה מהר.
שכבתי על הגב וענבל זזה לצדי, התעוררה ונצמדה אליי כמעט מיד. הראש שלה נח על הכתף שלי והיד שלה החליקה על הבטן שלי בחיוך ישנוני.
הגוף שלי נדרך.
לא רציתי את הקרבה הזאת עכשיו. לא את ההתכרבלות, לא את הקפה של הבוקר, לא את ההמשך הטבעי שהיא ציפתה לו.
הזזתי בעדינות את היד שלה וקמתי.
״מה השעה?״ היא מלמלה.
״מוקדם תמשיכי לישון, אני חייבת לעוף. יש לנו לחץ במוסך.״ כבר משכתי מכנסי עבודה מהכיסא.
ענבל התרוממה על המרפק והסתכלה עליי.
ראיתי את האכזבה.
היא כבר הכירה את הדפוס. בלילה אני נותנת לה להתקרב, ובבוקר מחזירה את החומה למקום.
אבל היא לא עשתה סצנה.
״טוב, מאמי. אבל את חייבת לי ארוחה.״
״בסדר. תנעלי אחרייך ותחזירי את המפתח לארון.״
התלבשתי מהר ויצאתי.
הלילה הזה היה אמור לאפס אותי. להחזיר אותי למיטל הישנה זאת שלא מסתבכת, לא נקשרת ולא חושבת יותר מדי.
בפועל, כשעליתי על האופנוע באוויר של ירושלים, משהו בתוכי עדיין הרגיש חלול.
חתכתי דרך הפקקים קצת יותר מהר ממה שהיה צריך, עד שנכנסתי לרחבת המוסך.
שיקו ושלומי כבר ישבו בכניסה על כיסאות הפלסטיק הדהויים, קפה שחור ביד אחת וסיגריה בשנייה.
״בוקר,״ זרקתי.
עוד לפני שהספקתי להגיע לעגלת הכלים, שיקו קם ודחף לי ליד קופסת פלסטיק עטופה בשקית.
״קרן שלחה לך. אמרה שאת בטח חיה על במבה וקפה. יש קציצות ברוטב עגבניות. תאכלי משהו נורמלי בצהריים.״
״תמסור לה תודה.״
לקחתי את הקופסה, אבל שיקו לא זז.
הוא רק הסתכל עליי.
המבט הזה שלו.
ידעתי בדיוק מה הוא חושב.
״אל תסתכל עליי ככה,״ סיננתי. ״ענבל הייתה אצלי אתמול. ישנתי מצוין.״
שלומי הרים מיד את הראש מהטלפון. ״איזו ענבל? זאת עם הציצי הגדול שהגיעה לפה פעם עם הפיג׳ו?״
גלגלתי עיניים. ״סתום ת׳פה, שלומי. ותביא לי את הראצ׳ט לפני שאני זורקת עליך משהו.״
״מה אמרתי? מפרגן לך, אחותי.״
״שחרר ממנה ותתחיל לפרק את הברקסים של היונדאי,״ שיקו חתך אותו.
המבט שלו חזר אליי.
הוא לא קנה את הסיפור שלי אפילו לשנייה.
אבל לפחות היה מספיק חכם לא להגיד את זה.
״יש לך מאזדה על הליפט. הגיר עושה בעיות. תראי מה את יכולה לעשות.״
״סגור.״
לקחתי את הכלים והחלקתי מתחת לרכב.
שם לפחות הכל היה פשוט.ברגים, שמן,מתכת. אם משהו נשבר, מוצאים את הבעיה ומתקנים.
הדוקטור ממול יוצאת הערב לדייט עם איזה גבר, ואני נשארת מתחת לרכבים, איפה שאני אמורה להיות.
זהו. נגמר.
הטלפון רטט בכיס הסרבל.
התעלמתי.
אחרי כמה שניות הוא רטט שוב.
נאנחתי, הנחתי את המפתח, ניגבתי את היד על סמרטוט ושלפתי את המכשיר.
מספר לא מוכר.
שתי הודעות.
בוקר טוב. רק רציתי לבדוק מה שלום הכוויה. שטפת אותה ושמת משחה כמו שאמרתי לך?
ומתחתיה:
אם יוצאות שלפוחיות, או שהאדמומיות מתחילה להתפשט מסביב, תכתבי לי. ואל תזלזלי בזה
בהיתי במסך.
קראתי את ההודעה הראשונה, ואז את השנייה.
לא הייתי צריכה שם.
הניסוח היבש, הפקודות, הדאגה שהתחפשה להוראות רפואיות זאת הייתה יכולה להיות רק מישהי אחת.
רחלי.
חיוך התחיל לטפס לי על הפנים.
היא שמרה את המספר.
הפתק שהשארתי על הצלחת לא הגיע לפח.
ועוד יותר מזה בבוקר של הדייט שלה היא טרחה לבדוק מה שלומי.
טוב, דוקטור.
העיקר אתמול שיחקת אותה אדישה יפה מאוד.
האצבעות שלי ריחפו מעל המקלדת.
הקלדתי:
בוקר אור, דוק. תנשמי, הכל תחת שליטה. מצאתי מישהי שתחבוש ותפנק אותי יפה כל הלילה, אז היד כמו חדשה. בהצלחה בדייט הערב. תשתדלי לא למות משעמום.
קראתי פעם אחת חייכתי ושלחתי.
הנחתי את הטלפון על ארגז הכלים, הוצאתי סיגריה מהקופסה בכיס והדלקתי אותה. נשענתי לאחור על הפגוש של הרכב שעמדתי לתקן, לוקחת שאיפה ארוכה מסיגריה פתאום המוסך הרגיש הרבה פחות אפור. ריח השמן החרוך לא הפריע לי, וזווית השפתיים שלי משכה כלפי מעלה בלי ששלטתי בזה בכלל.
ואז קלטתי את המבט של שיקו. הוא עמד בצד השני של הליפט, מחזיק איזה סמרטוט מטונף ובוחן אותי בעיניים מצומצמות, מנסה להבין למה הפועלת שלו נשענת על אוטו ומחייכת לטלפון כמו איזה מתבגרת במקום לעבוד.
מחקתי את החיוך בשנייה. זרקתי את הסיגריה על הרצפה, מעכתי אותה עם המגף, ולקחתי את המפתח בחזרה ליד. ״הכל פיקס בוס״ סיננתי אליו, נשכבת על העגלה ודוחפת את עצמי מהר אל מתחת לרכב לפני שהוא יספיק לפתוח את הפה.”הכל פאקינג פיקס”
