יעקב מכין את רוב הצלפים שלו, הוא מסתכל קרוב אל תוך העינית. הוא לא רואה את הנוף סביב. היד שלו עומדת יציבה, הפה שלו סגור והרגל שלו דרוכה. הנשימות שלו חלשות.
דרך העינית, הוא רואה ישיבה של אנשים מוכרים בובות אחד לשני.
יוסף עומד מול המוכרים.
“אז חברי היקר,” המוכר מציץ עליו, הידיים שלו מלטפות את החומרים. “מה הולך לעניין אותך?” הוא גב אל יוסף, הידיים שלו למטה והפה שלו פעור, העיניים שלו עייפות.
(באמת מה מעניין אותי?) המצח של יוסף מקומט, הוא מנקה את שפתיו. “אני מתחיל לנסות… אז תביא לי משהו חלש.”
המוכר גיחך, המצח שלו התקמט והוא חזר להסתכל על הבובות.
העיניים של יוסף מצמצו, הוא עומד זקוף.
“בחיים לא ניסית משהו?”
“…”
המוכר הסתובב, הוא נשען לאחור. היד שלו קדימה, הפה שלו פעור והמצח שלו מקומט.
יוסף מסתכל על הרצפה, “אלכוהול לא משפיעה כזה טוב לאחרונה.” הוא מנקה את גרונו.
“לא,” העיניים של המוכר יורדות למטה, “אין בעיה בזה…” הוא רואה את יוסף דרך מפרקי האצבעות שלו.
אנחה יצא מפיו של יוסף, הוא מסתכל למעלה.
“אבל,” היד של המוכר יורדת לאט לאט. “אתה בחיים לא ניסית?”
“אני חייב לנסות בשביל שתהיה לי הזכות לקנות כאן?”
“אה?!” המוכר מפסיק להישען. “אתה בכלל מהחלק הזה של העיר?!”
יוסף הטה את ראשו לצד.
“יש כאן מערכת שלמה,”
יוסף הנהן עם ראשו. תנוחות הגוף שלו רגועה והפנים שלו עייפות.
אור כתום עובר על הפנים של המוכר, “היא לא בידיים שלך.” האגרופים שלו מרחפים מעל האוויר.
יוסף מסתכל הצידה, הוא מנקה את גרונו. היד שלו מלטפת את העורף שלו.
“אתה שחקן באיזשהו סרט,”
היד של יוסף יורדת למטה. הוא ממשיך להסתכל על הקיר עם פה סגור.
“או סדרה?”
“מה אתה אוהב יותר?”
המוכר שם את הבובות בצד. המצח שלו מתקמט.
“אתה הולך לדבר איתי או שאתה הולך לחקור אותי, יחמאר?!”
-החדר רועד, מזווית של יעקב. הוא נושך את שיניו והוא מסתדר את הרובה.-
המוכר עצר במקום, הוא השתתק. המצח שלו חזר להיות רגיל.
יוסף מסתובב לכיוונו, הוא משלב את הזרועות שלו.
“אני פשוט צריך לדעת מה אתה אוהב,” המוכר מסתכל על הדובי מצד שמאל עם עיניים למטה. “אתה יודע איך זה…”
(סתום סתום תפה הג’ורה שך’!) יוסף מכחכח בגרונו. הוא הנהן עם ראשו. (הילאה דיק בלאדי…) הוא נאנח. (תזהר ממני…) הוא שם ידיים על השולחן והוא מסיט את המבט שלו הצידה תוך כדי שהוא מנקה את השפתיים שלו.
“אני אישית הייתי ממליץ על דובון אכפת-לי כאן,”
(-בראש של יוסף עולה תמונה של אותה דוגמא, היא מופיע מטושטש-) יוסף מרים את המבט שלו, הוא עומד נינוח. (נע, אני צריך לתת לו לדבר…)
“במקרה של אם אתה רוצה קל…” המוכר מקרב אליו את הדובון-הוא כמעט קרוע.
המצח של יוסף מתקמט. (…” הוא ישר מעלה את הפנים שלו.
“זה הכי מבוקש חבר.”
“אתה לא מחליף דובונים…?”
-בגג,
האחיזה של יעקב מתחזקת. הוא נושם עמוק-
המוכר מנקה את גרונו, המצח שלו מקומט.
“זה לא מה ששאר המוכרים עושים…?”
המוכר שם את הדובי בצד. “אתה מזלזל כאן במערכת.” הוא מנקה את שפתיו.
הזרועות של יוסף משולבות, הוא שותק.
“פשוט תזרום…”
“אני זורם.” יוסף גיחך, הוא מסתכל הצידה. “אני פשוט אוהב לשאול שאלות. אתה מבין?”
היד של המוכר מעל הדובי, העיניים שלו מכווצות.
יוסף מחזיר את המבט שלו. “שמע,” הוא מציץ על הדובי. “אולי באמת עדיף בהזדמנות אחרת שאני אקנה…” הוא מרים את המבט שלו. “אני אנסה להיות איתך בקשר.”
“למה ככה?” הראש של המוכר נוטה הצידה, “עד שבאת לכאן?” הראש שלו פונה אל הצד החשוך יותר של החדר.
יוסף מציץ על הדלת. הוא עומד במקום. הברך שלו קדימה, הרגל שלו למטה.
“זה בחירה שלך,” היד של המוכר מחליקה לאט לאט מהדובי, בצורה של ליטוף. “בסופו של דבר.” המוכר הרים את המבט שלו, העיניים שלו אדישות. “אתה יודע איך זה…”
יוסף נד עם ראשו, הפה שלו סגור. הוא פונה החוצה, המבט שלו מסתובב.
“…” המוכר נאנח, הוא מסיט את מבטו הצידה. הוא מלטף את השולחן תוך כדי שהוא עוזב אותו. הפנים שלו עולות למעלה, יש לו מבט רגוע. הנשימה שלו קצרה וההליכה שלו, הקצב שלה משתנה כל שנייה בין מהיר אל מהירות בינונית. הוא מדי פעם מסתכל על הסביבה. הוא יוצא החוצה.
יוסף עדיין הולך. הוא מסתכל קדימה.
המוכר שותק, הוא נשאר במקום. העיניים שלו עוקבות אחרי יוסף.
הגב של יוסף אבד בנוף.
הנשימה של המוכר נהייתה יותר ארוכה. קצב ההליכה שלו נהיה אחיד יותר והפנים שלו נראות פחות שמחות או עצובות.
-בגג,
יעקב מפסיק להסתכל דרך הכוונת. הוא שם אותה בצד והוא מוציא מהכיס שלו מכשיר קשר-
יש חדר כלשהו, בסוף אותו בניין משרד נטוש. כל אדם שנכנס אליו מסתיר את האף שלו, כל אדם מכווץ את עיניו והאנשים המוכרים אליו משתחווים בלי שמדריכים אותם לעשות כן.
המוכר עוצר, הוא מסתכל על הרצפה. הפה שלו סגור והעיניים שלו פקוחות. הוא הנהן עם ראשו. הראש שלו עולה למעלה, הוא מנקה את השפתיים שלו. היד שלו עולה, היא דופקת על הדלת של החדר.
“היכנס נא…” הקול שלו נשמע, צרוד כמו בדרך כלל. וכמו בדרך כלל, הוא סידר את הקול שלו.
הדלת נפתחה. המוכר יכול להרגיש את הברזל קרוב אל היד שלו.
“וכי מה הוא דבר זה…?” הוא שאל. בעל הטוטם. “בעיות בלקוחות?” המסכה עם פני טוטם ירדה קצת מפניו. היה אפשר לראות את פניו הכועסות של ‘טוטם’.
“בעיות אמון טוטם.” הפנים של המוכר הם עייפות. “אדם שאני מאוד לא בוטח בו.” המוכר ניקה את פניו, העיניים שלו ירדו למטה. הפה שלו סגור.
‘טוטם’ הסתיר את פניו עוד יותר. העיניים שלו מסתכלות למטה.
“אני סתם מניח את זה כאן…”
“בשביל מה?” הפנים של ‘טוטם’ עלו למעלה. “בשביל שאני לא יאהב משהו?!”
“צ’יף- סליחה,”
‘טוטם’ הרים את הנרגילה שלו, את הצינור.
“בוס. זה המשימה שלי.”
טוטם’ שם את הנרגילה בתוך הפה שלו, העיניים שלו עקבו אחרי המוכר.
המוכר עצם את עיניו, הוא נשם עמוק.
“מה אמרת מקודם?” העיניים של טוטם’ מסתכלים על העיניים שלו. “אנוכי מתקשה לחזור עם הבנתי…” הוא כפוף והקול שלו נשמע מרחף.
“אני אנסה לטפל בזה בוס.”
טוטם’ גיחך. “כן,” חיוך עלה על פניו, הוא נשען אחורה. “בהצלחה שהיה בדבר…”
המוכר הנהן עם ראשו. הוא הולך אל הדלת. הוא מציץ על טוטם’. הוא מנקה את השפתיים.
“תעדכן מה קורה.”
“אני אנסה,” המוכר מסתכל קדימה. “אני אנסה.”
“סומך עליך.”
המוכר סגר את הדלת אחריו.
הוא הולך במסדרון.
-בגג, יעקב מחזיר את רובה הצלפים השבור שלו.
הכוונת עולה ויורדת כל הדרך מהמסדרון. המוכר עדיין מסתובב בתוך המסדרון. אפשר לראות אותו דרך חלונות קטנים, חלונות צפופים. את השאר, יעקב מסדר בתוך הראש שלו. אבל בעיקר, רואים את הגב של המוכר.
חיוך קטן בורח על יעקב. ככל שהוא יותר מתעדה, ככה הוא הופך לצורה של יעקב נושך את שיניו. “קדימה,” יעקב מחזק את האחיזה שלו. “יש לי עוד שעה וחצי עד שאני צריך להגיעה לאימון הזה.” הוא לוחש לעצמו.
הדלת של הבניין נפתחת. היד של יעקב עומדת איתן. הוא מהנהן עם ראשו, הנשימות שלו רגועות. יעקב ניקה את גרונו, הוא שותק-
המוכר מנקה מתחת לאף שלו. הוא משתעל. העיניים שלו הציצו עליו במראה בטעות. הוא נשך את שיניו והוא לחץ על הגז. הרכב לא מתניעה. המוכר צקצק, הוא נתן מכה בדלת.
הוא נד עם ראשו. הוא שותק.
…
המצח שלו מתקמט. דרך העיניים שלו הוא מציץ על המפתחות שלו. העיניים שלו עלו למעלה, הם מצמצו. הוא מסובב את ראשו לאחור בקצב איטי. הידיים שלו קרובות אל תא הכפפות שלו.
כולנו מפחדים, בקטע כזה או אחר. השאלה אם אנחנו עושים משהו.
בתוך הפאב. בעל הכפייה מתיישב עם אקו, הם צופים באחד המשחקים של יעקב.
במשחק, הם רצים מהר. אקו שותק, יש לו ביד כוס עשויה מזכוכית.
“תגיד לי אדוני,”
העיניים של אקו נפקחו, הפה שלו פעור. “אמ?” הוא מסתובב לכיוונו. “מה יש?”
“המירוץ הזה…” יש ל בעל הכפייה חיוך קטן על הפנים, לא רואים אותו. “כמה זמן?”
אקו חוזר להסתכל קדימה. הוא לוגם מהכוס שלו.
“לפעמים זה מרגיש כמו ים,” בעל הכפייה מציץ עליו. “לא ככה אדון?”
“לפעמים…”
בעל הכפייה מנקה את שפתיו. המצח שלו מקומט.
“אתה מתכוון שזה כאילו לפעמים ככה או לפעמים זה ככה?”
“לא.”
אקו מפסיק לשתות, הוא שם את הכוס בצד.
“סתם,” הוא גיחך. “אני פשוט חושב שהמירוץ הזה לא בריא.”
“וואלה?” חיוך עלה על הפנים של אקו.
בעל הכפייה הציץ עליו. שהוא החזיר את המבט שלו, הוא צקצק.
“למה לא?” אקו מרחיק את הכוס ממנו. “כסף לא יכול להיות כזה יפה.”
“הוא יכול.” בעל הכפייה הנהן עם ראשו בקצב מהיר. “תאמין לי שהוא יכול.”
אקו עדיין אוחז בכוס, הוא מנקה את שפתיו.
“את האמת אדוני,” בעל הכפייה מסתובב עם גופו. “אני סתם שופך מעצמי…”
האחיזה של אקו מתחלשת.
“אתה גם צריך לנסות את זה…” בעל הכפייה מגחך.
אקו הנהן עם ראשו, הוא קירב לעצמו את הכוס. הוא מתחיל לשתות.
“אני תמיד כאן בשביל לשמוע.” הוא מתרחק מהשולחן. הוא קם על רגליו.
אקו מציץ, הוא עדיין שותה.
בעל הכפייה צולע החוצה. הוא מסתכל רק על הדלת.
הכוס יורדת למטה, היא נוחתת מול אקו. אפשר לראות דרכה את רוב החדר, רק יותר בקטן. הוא מנקה את פיו בעזרת היד שלו, הוא מסתכל לכל הצדדים, בקצב איטי שהופך למהיר. הפנים שלו חוזרות. הוא שם ידיים קדימה, הוא מקרב אותם אחד לשני. מזווית העין שלו, למטה, הוא יכול לראות את עצמו. הוא שותק.
מחוץ לפאב, בעל הכפייה מסתכל על חלון מכונית מתוך הכניסה.
לפעמים, זה כיף להראות גדול. אבל מה אם זה במקומות הקטנים?
בתוך הרכב של המוכר, הוא יוצא החוצה.
בתוך הפאג’, יוסף נושך את שיניו. הוא אוחז חזק בדלת של הפאג’, היא עומדת להיסגר והיא עומדת להיפתח בנגיעה אחת. (הבעיה היא בעצם,) יוסף בוחן את הסביבה עם המבט הכי איטי שלו בקצב הכי מהר שהוא יכול לעשות. (אם אני מחכה שהוא יגיעה ואז אני אגנוב לו את הרכב אז הוא ידווח עוד יותר על הבעיות שלו. הוא עוד יותר ינסה לטפל בקבוצה של החשפן ההוא…) הוא מנסה לסדר את הנשימה שלו. הוא מנסה לא להשמיע קול. העיניים שלו פקוחות והאוויר שהוא נושם טועם מגעיל. (אם אני פשוט בורח עכשיו, הוא כנראה יעלה עלי.) האחיזה שלו מתחזקת, יורדת זיעה ממנה. (אלקרפו!)
הצל של המוכר נראה.
יוסף מכין את היד שלו, היא בכיוון של הפנים של כל אחד שהולך להראות מולו.
הגוף שלו נראה.
העיניים של יוסף התכווצו. (מביא מישהו אחר הכלאב הזה…) הוא משחרר את האחיזה.
המוכר עומד מולו, עם פנים אדישות.
…
המבטים שלהם מתחלפים אחד עם השני.
…
יוסף לאט לאט קם, הוא מתיישב.
המוכר עדיין עומד מעליו.
העיניים של יוסף הציצו מהר על המשך הרחוב.
אדם בלי חולצה מתקרב אליהם. “אחי אפשר את החולצה שלי-” הוא הולך לאט.
“לא.” המוכר מתרחק מהבאג’. “לא…”
(אני בורח משם ואז פונה…)
“אתה הולך להסביר את עצמך?” המוכר חוזר להסתכל עליו.
יוסף מציץ על האדם שהולך בלי חולצה, הפה שלו סגור.
“איזה סמים אתה חושב שהיית מוצא שם?”
(אני מתגנב לו באיזה פינה ואז הוא חוטף אחת חזקה לפנים.)
“אמ?”
“לא יודע.”
“לא יודע?”
יוסף מכין את הגוף שלו במקרה של גשם חזק, למקרה של זבל נזרק קדימה ומפני אדם.
“מאיפה אתה מגיעה בכלל?”
“היי, בוא לא נגיעה לשם…” יוסף מרים ידיים.
המוכר עומד במקום, הוא ממשיך להסתכל.
הגוף של יוסף פחות מוכן. הוא פוקח את עיניו.
המוכר מנקה את גרונו. “כן,” הוא מהנהן עם ראשו. “זה לא מקום טוב.”
המצח של יוסף מתקמט.
המוכר מסתכל הצידה, על הדלת של הבניין. “תבוא איתי…” הוא הולך אל האוטו.
יוסף עוקב אחריו, עם העיניים.
המוכר הצביע עליו עם המפתח. “קח את זה.” הוא זרק אותם.
יוסף תפס אותם, העיניים שלו מכווצות והפנים שלו מתוחות.
הפנים של המוכר הם למטה, והיד שלו נוגעת בדלת. לאט לאט הן עולות.
(בטח צ’יף’ עושה לו בעיות…) הידיים של יוסף בתוך הכיסים. הוא מוציא אותם שהוא נכנס לבפנים. (וואלה צ’יף’ זה שם הרבה יותר טוב ל מאסטר סופרייז.) העיניים של יוסף מסתכלות על המוכר כל פעם שהוא מסתכל על הגז.
המוכר מפעיל את המנוע. הוא מסתכל על המראה תוך כדי שהוא נוסע לאחור.
יוסף מסתכל החוצה. העיניים שלו עולות למעלה. בזווית העין שלו, הוא רואה את החלון של החדר של הבובות. הוא מהנהן עם ראשו תוך כדי שהוא מחזיר את המבט הרגוע שלו קדימה.
“אז מה התוכניות?” המוכר מרים את המבט שלו. הוא מציץ על יוסף.
“אמ?”
“מה אמ?” המוכר מפסיק להציץ עליו. “אתה אומר לי שסתם באת לחברה הזאת, שכולם שונא-“
“לא. אני שואל למה אתה מעוניין לעזור לי?”
“לעזור לך?!” המוכר צקצק. הוא מסיט את המבט שלו הצידה, חיוך עולה לו על הפנים.
“סתכל על הדרך אחי…”
“אה, כן.” החיוך שלו ירד, הוא חזר להסתכל על הדרך. הוא שותק.
יוסף מנקה את שפתיו, העיניים שלו מצמצו.
“אז מה, מה התוכנית?”
הסנטר של יוסף עלה למעלה, הוא נד עם ראשו. “עדיין בעבודה על זה…”
“אה.” המוכר מציץ על הדרך. “אז אתה באמת רצית את זה…” הרכב מאט.
“להפיל חברה שלמה?” העיניים של יוסף נפקחו, הן מסתכלות על החלון הקדמי. “כן,” הוא מסתכל על המוכר. “יש מצב…” הוא מנקה את גרונו. “וואלה יש מצב.” יוסף נשען אחורה.
“אתה הולך להמשיך לדבר על זה?”
העיניים של יוסף מצמצו, הוא הפסיק להסתכל עליו.
“אני חושב שזה לא בריא…”
האור של המנורה עבר על פניו של יוסף. העיניים שלו עדיין פקוחות.
“אתה לא חושב ככה?”
יוסף נאנח. “אני חושב שאני צריך לעבוד על זה באמת.” הוא הנהן עם ראשו. יוסף מסתכל החוצה עם פה סגור.
“אבל תגיד,”
“אוקי. אני אגיד…”
“כן.” המוכר מכחכח בגרונו. “כן…” הוא מנקה את שפתיו. “אם באמת היית רוצה לקנות…”
“GHB.”
“אה?!”
יוסף גיחך, החיוך של עולה ויורד. “סתם.” הוא מפסיק להישען. “קסנקס.”
“אמ, אנדרייטד…”
“יש באמת את המושג הזה בתוך עולם החומרי?”
“לא הרבה קונים אותו ממני.” המוכר מלטף את ההגה תוך כדי שהוא יורד.
המצח של יוסף מתקמט. “תגיד לי. מאיפה אתם בכלל משיגים את הסמים שלכם?” הוא מנקה את השפתיים שלו.
יש ל מוכר מראה בראש, מראה שמנסה לומר דבר או שניים. אולי זה מראה עם פה.
יעקב יורד מהגג. הוא כבר דיבר עם ‘בעל הכפייה’. הפנים שלו רגועות, אך העיניים שלו מסתכלות לכל הכיוונים האפשריים. “שהיה לו בהצלחה…” הוא תופס חזק במעקה שהוא קפץ ממנו, הנחיתה היא רכה.
-בתוך החדר החשוך-
הוא מלא בעשן.
‘טוטם’ מנקה את שפתיו. הוא מסתכל על המסכה שלו עם יד למטה, הוא אוחז בנרגילה עדיין. הוא מעלה מבט למעלה, הוא נושם עמוק.
-ברחוב יעקב עובר על פני ‘בעל הכפייה. הוא הנהן עם ראשו, הוא שותק-
דפיקה נשמע על הדלת.
‘טוטם’ החזיר את הצינור אל הנרגילה, הוא קם על רגליו.
הדלת נפתחה. אור נכנס.
‘טוטם’ הסתיר את פניו עם היד. הוא מנסה לראות דרך המפרקים של היד.
“העסק שלך הוא מצליח אני רואה…” דמחא’ מגחך, הוא מסתכל לכל הצדדים.
‘טוטם’ מוריד את הידיים שלו, הן יורדות בקצב איטי.
דמחא’ מסתובב סביב החדר. הוא מלטף את כל החפצים הקיימים בחדר.
הפה של ‘טוטם’ סגור.
“כמה זמן?” דמחא’ מרים בובה. “כמה אתה חושב…?” הוא תלויה על ידו.
הוא מנקה את גרונו, ‘טוטם’ מציץ הצידה.
“זה הקטע היפה כאן שישקה. יש לך בחירה בעניין הזה.”
‘טוטם’ משלב את ידיו, הוא מחזיר מבט קדימה. העיניים שלו עוקבות אחריו.
בעל הכפייה שם אותה בצד.
העיניים של ‘טוטם’ עלו למעלה, הוא מלטף את המסכה שלו.
“אבל אני אומר יומיים.”
‘טוטם’ מסתכל החוצה, על האור.
“יש לי הרגשה שדברים הולכים להשתנות אחרי הדבר…”
“אני יכול לתת לך הספקה.” ‘טוטם’ משלב את זרועותיו, הוא הולך אל המקום שלו.
דמחא’ גיחך, הוא מצביע עליו עם אחד הבובות שלו.
‘טוטם’ שתק, הוא התיישב בקצב איטי על הספה שלו.
“זה הקטע,”
העיניים של ‘טוטם’ עולות למעלה ולמטה. הפה שלו סגור.
“אני רוצה הכל…”
‘טוטם’ נאנח, הוא מסתכל למטה.
“למה זה כזה קשה?”
“…”
“אתה יכול לדבר אם בא לך.”
‘טוטם’ הנהן עם ראשו, הוא ממשיך לשתוק.
דמחא’ שם יד על המותן, הוא שם רגל קדימה. דמחא’ עומד מעליו, הוא מסתכל על ‘טוטם’.
…
דמחא’ גיחך, הוא מסתכל הצידה. חיוך עולה על פניו. “הכל יהיה טוב שישקה…”
-בתוך הרכב של המוכר-
“טוב,” העיניים של יוסף פקוחות. “מעניין…” הוא נשען קדימה, הוא מנקה את הידיים שלו.
“מתי הצטרפת אל דמחא’?”
יוסף מעביר את הידיים על הפנים שלו, הוא מנקה אותם.
המוכר הציץ עליו. הוא מחזיר את המבט שלו, הפה שלו סגור.
“גרמת לי להבין שאולי אני באמת לא כזה מעוניין לשנות דברים…”
“אמ?”
יוסף מפסיק להישען, הידיים שלו יורדות למטה.
“מה הקטע שלך?”
יוסף נד עם ראשו, הוא מסתכל קדימה.
“אתה רוצה להפיל אותו או לא?”
“תעצור שנייה.”
“למה?”
“תעצור בדרך.”
“למה לי?”
“אני צריך לנשום אוויר…”
המוכר פותח חלון.
“לא,” יוסף גיחך. “אני צריך להיות בחוץ.”
“אני צריך לשאול שוב?”
“אתה צריך לעצור.”
המוכר גיחך.
יוסף נשם עמוק, הוא עוצם את העיניים שלו.
“די אחי…”
“אבל מה לעשות שאני צריך?!”
“אז מתאפקים!” המוכר גיחך, החיוך שלו קטן והוא מסתכל על הדרך. “ככה עושים את זה.”
“אז אני לא.”
“יש לך שירותים?”
יוסף הנהן עם ראשו, הוא מסתכל החוצה.
“עוד רבע שעה מגיעים…” המוכר מסתכל למטה, החיוך שלו יורד.
“יש לי בעיה עם זה.”
“בסדר. לכולנו…”
יוסף מציץ על הדרך, קשה לראות את המדרכה מהזווית שלו.
המוכר הציץ עליו.
יוסף הנהן עם ראשו, העיניים שלו פקוחות.
“מה יש?”
היד של יוסף עולה.
המצח של המוכר התקמט. יוסף דפק לו אגרוף חזק על האף.מהראש של המוכר נדפק על המשענת. יוסף אחז לו את הפנים. המוכר לוחץ בחוזקה על הבלם. יוסף מכה אותו בחוזקה.המוכר מנסה למצוא את הפנים שלו. שהוא מוצא, הוא תופס בהם בחוזקה. הוא נושך את שיניו. הראיה שלו נחלשת ככל ש שניה עוברת.
-עיניים נפקחות. אבל מי מדבר על אוזניים כאן על אוזניים, הם לא אוהבים להקשיב למשהו חדש. זה מפחיד, זה רחוק וזה נראה טיפשי-
בתוך הפאב, בתוך החדר הפנימי.
המוכר מסתכל על הרצפה. העיניים שלו מציצות סביב, יש לו הרבה דברים בזווית העין.
“מה יש?” בעל החליפה עומד מולו, הוא אוחז בחליפה שלו בתנוחה של עורך דין אשם. אין לו פטיש ביד.
המוכר מרים את המבט שלו.
יוסף משלב ידיים, הפה שלו סגור.
המוכר שותק, הוא מחזיר את מבטו.
“בעל הכפייה כבר דיבר איתכם…” יעקב נכנס לחדר. הוא מסתכל על הסביבה.
בעל החליפה הנהן עם ראשו. הוא מתרחק מ המוכר.
“מה אתם רוצים לדעת?” המוכר מרים את המבט שלו, העיניים שלו עייפות.
המצח של יוסף מקומט, הוא נוטה לצד.
אקו נכנס לאט לתוך החדר, הוא מציץ על המוכר.
בעל החליפה נאנח, הוא שם יד על הפה שלו. “בתכלס,” היד שלו מחליקה למטה, הוא מציץ על אחרים. “תבואו שנייה החוצה…” הוא מסמן להם לבוא.
יוסף הנהן עם ראשו. הוא מספיק לשלב זרועות.
יעקב הציץ על הדלת, הוא ראה את יוסף על הדרך.
אקו מסתכל על המוכר. הפה שלו סגור.
הם מתרחקים מ הדלת.
הדלת נסגרת.
המוכר מסתכל קדימה. הוא שותק, הוא נשען קדימה והוא מסתכל קדימה.
שלושתם יושבים מול ‘בעל החליפה’.
הוא גב אל לוח.
אקו נוקש באצבעות על הכיסא למנגינה של ‘eclipce’ על ידי פינק פלויד.
“פשיי.” יעקב הנהן עם ראשו. “לא ידעתי אתה מכיר איכות…”
“פחח, מה אתה משחק אותה? אני הכרתי לך את זה.”
יעקב נד עם ראשו, הוא מסיט את מבטו הצידה. “מאסטר’, מה התוכנית?”
“שאתה תכיר בעובדה ש אקו הכיר לך את המוזיקה…” הוא מסתכל על הלוח עם ידיים על השולחן. הפה שלו נסגר. אבל שהוא מדבר עכשיו, הוא מדבר לאט.
אקו גיחך, הוא מסתכל על מאסטר’ עם גב זקוף.
יעקב צקצק, הוא נשען לאחור.
“איך היה לך המשחק בכלל?” אקו מציץ עליו. “טוב? רע?”
“משחק רגיל…” הוא נאנח. “לא יודע.”
יוסף מסתכל על הידיים שלו, “כדאי לך לדעת.” הן נסגרות.
יעקב נד עם ראשו.
“סתם אומר את זה. בחירה שלך, אם כן או לא.”
“אתה גם אומר משהו ברור מאליו.” אקו מציץ עליו. יוסף נמצא בזווית העין שלו.
“אמ?” יוסף מרים את המבט שלו. “אני לא אמרתי שהוא מדבר ברור…”
אקו פותח את פיו, הוא מסתובב לכיוונו. “…” הוא משתתק במקום.
יוסף גיחך.
“תשמעו,” מאסטר’ מסתובב אליהם, הוא עדיין אוחז בשולחן. “אתם משוחררים.” הפה שלו פעור. “אבל אני צריך שאתם תהיו מוכנים. באמת, לכל תרחיש שהוא…”
יוסף הנהן עם ראשו, הפה שלו סגור.
אקו קם על רגליו, הוא מציץ על מאסטר’.
יעקב מסתכל על הרצפה. הוא עוזב את הכיסא.
“נתראה בקרוב…”
הם עוזבים את המקום.
כולנו עוזבים את המקום שלנו בסופו של דבר. השאלה היא האם אנחנו מעוניינים בכך.
-בתוך החדר החדש של מגדלי סקייפול-
הצל של הסולטאן מופיע על השולחן מול השרים החדשים של העיר דובאי.
האנשים מדברים על כל מיני דברים שהם מעוניינים לשנות.
הסולטאן מסתכל על הידיים שלו כל הפגישה. הפה שלו סגור.
התלונות לא מפסיקות מעל ל שעה. החלונות לא מפסיקות להסתכל עליו. הוא מסתכל עליהם.
בסוף, הדלתות נפתחות לבד. הוא צופה בהם מהצד. עם פה סגור ועם שקים מתחת לעיניים.
