מזחלת השלג נעה בכבדות על פני השלג הרב שהלך וכיסה את עין האופק.
ריונוסקה גרר אותה בכבדות והבל פיו הפיח עננות אדים רבות שהתחלפו תדיר עם כל נשימה חדשה. על המזחלת שסחב ישב קאבוקו הקטן ושיחק עם בובת העץ הקטנה שלו.
מבין הגבעות שסביבם נצצו משטחים שחורים של סלע שהשלג נפל ממנו.
ריונוסקה ראה בכך סימן מעודד, אם השלג לא מכסה את כל הארץ,
יש לשער שמכאן והלאה הוא עלול להתמעט ולהתמעט עד שיעלם כליל.
“אני רעב.” אמר קאבוקו ותחב את בובת העץ לכיס מעילו.
ריונוסקה נאנח. הוא עצר מלכת ופשפש בכיסו, לא היה בו כלום.
“עד כמה אתה רעב?” שאל ריונוסקה.
“מאוד.” השיב קאבוקו.
ריונוסקה הביט סביב, מלבד הכתמים השחורים שעל הגבעות לא הציץ שום צבע אחר על פני הלובן האינסופי של השלג.
“עוד מעט. בוא ונתקדם עוד קצת, אולי המזל יאיר לנו פנים.”
קאבוקו שתק.
הוא ילד טוב, חשב ריונוסקה לעצמו.
גם בטנו של ריונוסקה קירקרה לא מעט, אבל הוא לא יכל להרשות לעצמו לחשוב על כך. הם עזבו את הכפר לפני שבוע, ואספקת האוכל שלהם נגמרה בבוקר היום הנוכחי. כעת כבר הגיעה שעת צהרים, ואילולא קאבוקו הקטן
כנראה שריונוסקה היה מתחיל לדון בינו לבין עצמו כיצד יש לקבל את פני המוות.
אך כשהיה על יד קאבוקו הקטן מחשבות שכאלו היו לו לזרא,
אין לו ברירה, הוא חייב להתקדם הלאה.
—-
המסילות שהשאירה אחריה המזחלת היו העדות היחידה לתנועה באזור.
הטבע עמד דומם וקפוא, כמו סמוראי עתיק הוא סירב להיכנע ולהשתנות.
ריונוסקה הביט אל עבר קצה הגבעה, אם כשיגיע אל פסגתה לא יראה כלום –
הרי שכנראה נגזר דינו שלו ושל אחיו הקטן למיתה בייסורים.
האדים שעלו מפיו התגברו בעודו לוחש תפילה ישנה.
קאבוקו אחז בבטנו והביט סביב, הוא רק ידע שהוא רעב מאוד.
הוא לא היה מספיק מבוגר כדי לפחד מהמוות.
באמצע הדרך אל פסגת הגבעה ריונוסקה השיל בתנועה לאה את רצועות המזחלת מעל כתפיו והסתובב אל קאבוקו.
“אל תזוז מכאן קאבוקו. אני אעלה אל הפסגה ואביט סביב.
אל תדאג, אשמור על קשר עין.”
קאבוקו הנהן, ריונוסקה כפה על עצמו חיוך בוטח והסתובב אל עבר הפסגה.
צעד ועוד צעד, בכל צעד עוד שלג מקבל על עצמו את צורת כפות רגליו הכבדות. לאט לאט החל להיפרש בפניו הנוף שמעבר לגבעה.
בתחילה רק ראה כי ישנם הרים במרחק, לכן יכל לשער שהשטח הקרוב לפסגה
יכול להיות עמק או מישור. עוד כמה צעדים קדימה, ואין כאן מישור, ישנו עמק.
כשהגיע לפסגה ראה שהעמק אינו סתם עמק.
העמק לא היה עוד מרחב לבן ובוהק.
צבעו של העמק היה כחול עמוק, פסים כחולים בהירים ודקים השתרגו בו כמו חוטים קטנים על פני שולחן גדול. נקודות של לובן נזרעו על פני המשטח הכחול בחינניות.
קאבוקו יכל לשמוע מלמטה את הצעקה שנפלטה מפיו של ריונוסקה למעלה.
“אגם קפוא!”
—-
ריונוסקה חזר למטה בדהרה. מראה האגם נסך בו כוחות חדשים יש מאין.
הוא העביר את השק שקאבוקו נשען עליו קדימה והניח את שתי זרועותיו של קאבוקו עליו.
“תחזיק אותו חזק.” הורה ריונוסקה וחזר אל קדמת המזחלת בלי לחכות לתגובה. הוא התכופף וניער את שני הרצועות מן השלג שדבק בהן, לאחר הניעור העמיס אותן על כתפיו והחל לסחוב את המזחלת במעלה ההר.
—-
כשהגיעו אל הפסגה השתאה גם קאבוקו למראה האגם הקפוא, רק כשהביט בו חיבר את הדברים בראשו הפעוט והבין כי אגם משמעותו דגים, ודגים משמעותם רעב שנעלם. אך כל עוד לא היה האוכל בתוך בטנו, לא יכל חוש הקלה אמיתית.
לפני שהחלו לרדת אל עבר האגם, ריונוסקה עבר אל אחורי המזחלת והעביר את הרצועות ביחד עימו לאחור.
כשירדו השיפוע הניע את המזחלת, ריונוסקה אחז בה מאחור ווידא שאינה מאיצה בירידה אל עבר האגם הקפוא.
כשנגמרה הירידה הגיעו אל שפת האגם הקפוא.
ריונוסקה לקח את השק מידי קאבוקו והודה לו על שהשגיח עליו כל כך יפה. קאבוקו נראה מרוצה מכך שגם הוא יכול לעזור והביט במעשי אחיו בדממה.
ריונוסקה שלף מוט ברזל מסולסל וחכה שבקצה פיתיון בצבע כתום עז.
“אתה אל תזוז מהמזחלת.” אמר ריונוסקה אל קאבוקו שהנהן בשקט.
—-
ריונוסקה צעד לאט על הקרח, בוחן אותו במבטו. לפני שהניח את רגלו על מקום מסוים בדק באמצעות מוט הברזל המסולסל שלו האם נשבר הקרח תחת לחץ.
צעד אחד לא נכון והוא עלול להירטב עד לשד עצמותיו מבלי אפשרות לייבש את עצמו, מה שאומר מוות מקור בשבילו, ומוות איטי מרעב לאחיו הקטן.
ריונוסקה ניער את ראשו, אסור היה לו לחשוב מחשבות כאלו. רק מחשבה
אחת צריכה לעמוד בראשו, רק להתרכז במה שהוא עושה עכשיו.
כשהגיע אל נקודה שנראתה לו מתאימה, תקע בה את קצהו של המוט המסולסל והחל לסובב אותו כנגד כיוון השעון. הוא סובב את המוט לאט לאט, מקשיב בזהירות לקולות הקרח הנשבר לבל ייסדק תחת רגליו.
אם אתפוס דג עליי להבעיר אש. אבני צור יש לי, אבל חומר בעירה מניין?
אולי אחתוך את כובע מעילי ואשרוף אותו על חלקת אבן ריקה משלג.
לא, אני לא יכול לוותר על לבוש בקור הזה. אבל כיצד? חייב לחשוב.
חייב לחשוב.
המוט חדר עמוק יותר ויותר לתוך שכבת הקרח. תוך כדי קידוח הביט ריונוסקה סביב. כשמבטו נח על קאבוקו הניף האחרון את ידו אל עבר ריונוסקה לשלום.
ריונוסקה החזיר לו ניפוף מהיר והמשיך להביט סביב.
הנה! על שפת האגם, לא רחוק ממקום המזחלת וקאבוקו ישנם זרדים יבשים המזדקרים כלפי מעלה כמו מקלות קטורת. בוודאי נותרו כאן מאז קיץ דאשתקד. אם הגענו למקום שבו ישנו קיץ, טוב הדבר מאוד, אנחנו על הדרך הנכונה.
לפתע ידיו של ריונוסקה נשמטו כלפי מטה וליבו החסיר פעימה, המוט חדר את שכבת הקרח והגיע אל עבר המים. ריונוסקה נאבק להישאר עומד על רגליו.
הוא כעס על עצמו. הוא כעס על כך שנסחף במחשבות והסיח את דעתו ממוט הברזל. הוא כעס על כך שאינו יכול לשמור על אחיו מכל פגעי העולם. הוא כעס על גורלו שהפקיר אותו ואת אחיו אל חסדי השממה הקפואה.
הכעס נתן בו את הנחישות להתיישר באינסטינקט מהיר.
הוא התנשף, ידיו אוחזות במוט הברזל בעוצמה אדירה.
להירגע, עכשיו לשלוף את המוט בזהירות מהקרח. לא אתפס לא מוכן בשנית.
כעת, כל החששות שהיו בליבו נמוגו, כל מה שנשאר בליבו הייתה ההרגשה שאם לא יוותר ואם לא ייתפס לא מרוכז – הוא ואחיו בוודאי יגיעו אל הצד השני של הארץ בבטחה. הצד שבו ישנן ארבע עונות, הצד שבו שדות החיטה הזהובים מרקדים ברוח וילדים משחקים עם כבשים מעל הדשא הירוק.
שאיפה פנימה, נשיפה החוצה, המוט מחוץ לקרח. עובי החור שנפער בו היה מספק. ריונוסקה הניח בזהירות את מוט הברזל על שכבת הקרח שלידו. הוא אחז בחכה ובדק את הפיתיון האם קשור הוא היטב אם לאו. קשור היטב.
הוא שלשל את הפיתיון בזהירות אל תוך המים האפלים שבתוך החור.
עכשיו נותר לו רק לחכות ולהתפלל. שפתיו נשאו שוב את אותה תפילה ישנה.
הפעם גם דמעה חמה התגלגלה על מצחו. הוא ידע שעשה כל מה שיכל.
כעת הוא נתון בידי המזל ואלוהים.
על שפת האגם הקפוא, קאבוקו נשכב על המזחלת, רק אדי נשימתו שריחפו מעליו הראו כי חי הוא ולא מת.
ריונוסקה לא העז לשבת על שכבת הקרח. אם הקרח ישבר תחתיו כשהוא יושב, סיכוייו להיחלץ יהיו אפסיים.
רוח צפונית נישבה בעמק הקפוא, מנתזת שכבות שלג קטנות ומסחררת אותן בריק הגדול שבין האגם לשמיים.
תנועה קלה, נדנוד קטן. עיניו של ריונוסקה התרחבו, חוט החכה החל לנוע.
בתנועה מיומנת וזהירה החל ריונוסקה לסובב את הגלגלת.
כל כולו היה נתון כעת לסיבוב זה. לאט, לאט, כמעט, עוד מעט.
זהו זה! הפיתיון יצא החוצה ועליו נתלה מפרפר דג הקרח שחור הסנפיר,
עינו השחורה הביטה לעבר ריונוסקה בתמיהה, כאילו הוא אורח אינו מוכר שמביא עימו רק צרות. ריונוסקה מיהר ותחב את חכתו מתחת לשחיו ובידו השנייה תפס את הדג כדי למנוע ממנו כל תנועת הימלטות מהירה.
הוא התכופף לאט, מהדק את אחיזתו בדג כשחכתו עדיין תחובה מתחת לבית שחיו, ועם ידו הפנויה תפס את מוט הברזל. כשחזר אל שפת האגם, לא יכל לנקוט במשנה זהירות כמקודם בשל הדברים הרבים שאחז, לכן השתדל לחזור באותה הדרך שממנה בא, סומך עליה שנשארה יציבה כמקודם.
כשהתקרב מספיק אל קאבוקו צעק, “תראה קאבוקו!”
קאבוקו הרים את ראשו קלות והביט אל עבר אחיו במבט דהוי.
“דג קאבוקו! דג!”
קאבוקו ניסה לומר משהו, אך לא היה בו די כוח. ראשו נשמט לאחור.
“קאבוקו!” זעק ריונוסקה ובקושי רב מנע מעצמו לרוץ על הקרח לעברו.
הוא הילך בדחיפות תוך נענוע גפיים מהיר, כשהגיע אל המזחלה מיהר אל עבר ראשו של קאבוקו. אדים קלו עלו מפיו, הוא עדיין חי, אבל הוא חלש מאוד.
עיניו של קאבוקו הביטו אל ריונוסקה בתהייה, כאומר: למה כל החיים האלו?
האם כדי למות ברעב בארץ בלי שם?
ריונוסקה ניער את ראשו. לא. זה עוד לא נגמר. כאחוז טירוף הוא התרוצץ על שפת האגם הקפוא, רגליו מותירות טביעות עמוקות בשלג.
הוא קושש כמה שיותר זרדים ומיהר אל עבר פיסת סלע חשופה.
הוא הניח את הזרדים בצורת אוהל אינדיאני, ושמר זרד אחד בצד.
הוא שלף סכין ישנה מן בשק ובתנועה חדה ביתר את הדג לאורכו.
בלי לחשוב על סדר הפעולות ריונוסקה פילט את איבריו הפנימיים, ובלא להסיר את עורו מעליו תקע בתוכו את הזרד.
כמה שפשופים מהירים, וניצוצות של אש בקעו מאבני הצור והדליקו את ערמת הזרדים. ריונוסקה החזיק בעזרת הזרד את הדג מעל המדורה עד שהתבשל בשרו ונהפך מלבן לוורדרד. בלא לכבות את האש, הוא מיהר על עבר המזחלת והרים את גבו וראשו של קאבוקו בידו האחת, ביד השנייה הוא פרס חתיכות מן הדג החם ותחב אותן לפיו של קאבוקו הקטן והחלוש.
“תלעס קאבוקו, תלעס.” הוא לחש בתחינה.
לסתותיו של קאבוקו נעו באיטיות.
“כן, ככה. יופי.” המשיך ריונוסקה ללחוש.
הוא הניח את השק מאחורי קאבוקו על מנת לשמור על גבו במצב מאונך ומיהר לשפות קערית מתכת שמילא בשלג מעל ערמת הזרדים שעדיין דלקה.
השלג נמס מהרה וקאבוקו המתין עד שיתחמם מספיק כדי שיהיה ראוי לשתייה.
בינתיים הוא לעס חתיכה שהשאיר לעצמו מהדג.
בעוד ריונוסקה מחכה למים שייחמו, השמש החלה לשקוע מבינות לעננים.
אוכל לאסוף עוד זרדים ולהכין מדורה קטנה ללילה. עם קצת מזל, אוכל לדוג עוד דגים מחר. נשמור אותם אצלנו להמשך המסע. אני מאמין שאנחנו לא רחוקים מדי, לא רחוקים בכלל.
המים החלו מבעבעים. ריונוסקה מיהר להשיא אותם אל קאבוקו. לפני שהשקה אותו, בדק באצבעו את חומם. הקור ששרר בחוץ קירר אותם מהר וידו של ריונוסקה הייתה סולדת בהם.
“שתה קאבוקו, עוד מעט לילה ירד. נעצור כאן לישון ומחר אתפוס בשבילנו עוד דגים.”
קאבוקו לגם את המים לאט והביט בריונוסקה. היה נראה ממבטו שהתחזק מעט מאכילת הדג.
“ת-תודה לך, ריונוסקה.”
“אתה לא צריך להודות לי, אני רק מבצע את חובתי בתור אחיך הגדול, ועכשיו, אל תדבר עוד, תאגור כוחות ותתחזק. אנחנו קרובים.”
קאבוקו הניד בראשו בשקט לחיוב.
עד ששקעה השמש הספיק ריונוסקה לדוג עוד דג אחד באותו החור שפער מקודם. הפעם לקח לחכה הרבה יותר זמן לנוע, אך ריונוסקה כבר בטח בשכבת הקרח ודג בישיבה.
כשניגש אל המזחלת הביט בקאבוקו שהתכרבל עליה כשראשו מונח על השק.
“ריונוסקה?”
כן, קאבוקו.”
“תוכל לשיר לי את השיר הישן שאמא נהגה ללחוש לנו לפני השינה?”
“בוודאי.” אמר ריונוסקה והניח את הדג בצד.
“הו חילזון, טפס נא על הר פוג’י, אך לאט, לאט.”
