מיומנו של דורמן (שומר הבר) פרק שלישי: הצל של גוליית

יום רביעי. השמש כבר שורפת את יפו העתיקה כמו תנור פתוח, והאבנים הירושלמיות לוהטות מתחת לכפות הרגליים היחפות שלי. אני עומד שם, גוליית בגודל טבעי, עם שריון פלסטיק כבד מדי, חרב ענקית ששוקלת כמו תיק גב מלא ספרים, וקסדה שמכסה חצי מהפנים ומחממת כמו סאונה ניידת. הזבובים רוקדים סביבי במעגלים משוגעים, כאילו הם חושבים שאני פסל חי.
הבמאי צועק “אקשן!” בפעם השלושים-ושש, ואני צריך להרים את החרב, להטות את הראש כאילו אני רואה את דוד הקטן מרחוק, ולעשות פרצוף של “מי זה החצוף הזה שמעז להתקרב אליי?”. הכל נראה מצחיק מבחוץ, אבל בתוך הראש אני כבר בסצנה: אני גוליית, הפלשתי הענק, והעולם כולו נראה קטן מדי בשבילי.
ואז מגיעה ההפסקה. אני יורד מה”סט” (שזה בעצם חצר אבן קטנה ליד מגדל השעון), מתיישב על מדרגה בצל, ומנסה לנשום. המפיק מגיש לי בקבוק מים קפוא ומתנצל על החום. “אתה נראה מדהים, דורמן. ממש גוליית אמיתי.”
אני צוחק. “גוליית אמיתי לא היה מתלונן על זבובים.”
בזמן ההפסקה מתחילים להגיע התיירים. קבוצה של צרפתים, זוג אמריקאים, משפחה גרמנית עם ילדים שצועקים “Wow, Goliath!” ומצביעים עליי כאילו אני דמות מספר אגדות שקמה לתחייה. אני מחייך, מנופף, נותן להם להצטלם איתי. יש משהו משונה בזה – להיות גוליית, להיות הפחד של מישהו, אבל בעצם להיות הכי לא מאיים שאפשר.
ואז מגיעות שתי התיירות האלה. שתיהן צעירות, אחת עם מצלמה מקצועית, השנייה עם טלפון. הן מתקרבות בזהירות, כאילו אני חיה בגן חיות. “Excuse me… are you an actor? A famous one?”
אני עונה באנגלית הכי רצינית שיש לי: “Yes… maybe.”
הן צוחקות, ואני מצטרף. הן מבקשות תמונה, ואני מסכים. אחר כך הן הולכות אחריי כשאני מחפש שירותים (כי השריון הזה לא בדיוק עוזר לשליטה בשלפוחית). אחת מהן ממש נכנסת אחריי למסדרון הצר, מחכה לי בחוץ כמו שומר ראש. כשאני יוצא הן מצלמות עוד תמונה, הפעם עם חיוך ענקי. “You’re so tall! Like a real giant!”
אני מרים גבה. “גוליית היה גבוה יותר.”
הן צוחקות שוב, ואני מרגיש לרגע כמו כוכב.
אחר כך מגיעה הכלה. היא לובשת שמלה לבנה ארוכה, שערה אסוף, והחתן שלה מחכה בצד עם חיוך מבויש. היא רואה אותי, עיניה נדלקות, והיא רצה אליי כאילו אני חלק מהחתונה שלה. “Can I take a picture with Goliath? Please? It’s my wedding day!”
אני כורע ברך (כי אחרת היא לא תיכנס לתמונה), מניח יד על כתפה בעדינות, והצלם שלה מצלם. היא לוחשת לי: “Thank you. This is going to be the best picture of the day.”
אני מחייך מתחת לקסדה. “מזל טוב. שתהיה לכם אהבה גדולה כמו… גודל של גוליית.”
היא צוחקת, מחבקת אותי (למרות השריון), והולכת.
הצילומים נמשכים עד שהשמש שוקעת. אני מרגיש את כל השרירים כואבים, אבל הלב מלא. זה יום שבו אני לא רק דורמן, לא רק שומר באר, לא רק בחור גבוה שפותח דלתות – אני מישהו שגורם לאנשים לחייך, לצחוק, להיזכר בסיפור ישן ולהרגיש שהוא חי.
בערב, אחרי שהמפיק זורק אותי ליד הפאב, אני נכנס ישר למסעדה מולו – “הג’חנון של אימא”. הג’חנון יבש כמו נייר זכוכית, השמן ישן, והמלצרית נראית כאילו היא מעדיפה להיות בכל מקום חוץ כאן. אני אוכל בכל זאת, כי הבטן מקרקרת.
אחר כך אני חוצה את הכביש לפאב. יום רביעי – ערב מטאל. המוזיקה כבר רועמת מבעד לדלת. אני נכנס, מחייך לברמנית, והיא זורקת לי “גוליית חזר הביתה!”
אני צוחק, מתיישב על הבר, ומזמין בירה קרה. הפאב מתמלא לאט-לאט. אנשים עם חולצות להקות שחורות, שיער ארוך, קעקועים, חיוכים עייפים של מי שיודע שהלילה יהיה ארוך.
אני יושב שם, שותה לאט, ומסתכל על כולם. יש בחור צעיר שמנגן אוויר-גיטרה מול המראה, יש זוג שרוקד כאילו הם לבד בעולם, יש מישהי שיושבת בפינה ומדברת עם עצמה – או עם השיר.
ואני חושב: כמה מוזר זה החיים. בבוקר אני גוליית, בערב אני דורמן. בין לבין אני סתם אדם שמנסה לאכול פחות מתוק, לשמור על כושר, ולמצוא קצת משמעות ביום רגיל.
ואז ניגש אליי בחור מהקבועים, מחייך חיוך רחב: “שמעתי שהיית בצילומים לפרסומת בתפקיד גוליית היום. איך זה להיות הענק הכי גבוה בעיר?”
אני מרים את הכוס שלי. “זה מוזר. לפעמים אני מרגיש ענק, ולפעמים אני מרגיש… קטן מאוד.”
הוא צוחק, טופח לי על הכתף, והולך.
המוזיקה מתגברת. אני סוגר עיניים לרגע, נותן לרעש להיכנס פנימה, ולרגע אני לא גוליית, לא דורמן, לא שומר באר – אני סתם דורמן, יושב בפאב האהוב עליו, ביום רביעי רגיל, ומרגיש שהכל בסדר.
לפחות לעוד כמה שעות.