פרק שישי: צללים של אתמול, דמעות של וויסקי וסודות שמתעוררים בשלוש לפנות בוקר
השבוע שאחרי “ליל החייזרים והמוזיקאי” היה שקט מדי. השקט הזה במקצוע שלנו הוא תמיד השקט שלפני הסערה. ג’ניה ואני היינו בשיא – הנשיקה ההיא מול כולם פתחה סכר של רגשות שלא ידעתי שיש לי מקום בשבילם בלב המחוספס שלי. אבל ביום חמישי בלילה, כשהערפל של מישור החוף התחיל לזחול לתוך הרחוב של הפאב, משהו באוויר הרגיש כבד. לא הכבדות של עשן סיגריות, אלא הכבדות של זיכרונות.
בסביבות השעה 01:30, כשיוסי כבר היה עמוק בתוך סבב צ’ייסרים של “ערק-אשכוליות” לסטודנטים בפינה, הדלת נפתחה. לא נכנסו חייזרים ולא כלבים אבודים. נכנס איש אחד. הוא היה לבוש במעיל עור ישן, למרות שלא היה כזה קר, וכובע מצחייה משוך נמוך על העיניים. הוא לא הסתכל לצדדים. הוא הלך ישר לקצה הבר, הכי רחוק מהרעש, והתיישב.
התקרבתי אליו. משהו ביציבה שלו היה מוכר לי. משהו בכתפיים הרחבות שצנחו מעט תחת משקל בלתי נראה. “מה בשבילך?” שאלתי בקול שקול. הוא הרים את הראש. העיניים שלו היו אדומות מעייפות, או אולי ממשהו אחר. “וויסקי. הכי זול שיש לך. והרבה ממנו.”
קפאתי. הקול הזה. לא שמעתי אותו עשר שנים. “דורון?” לחשתי. הוא הסתכל עליי, ופתאום החיוך המריר שלו עלה על פניו. “וואלה, דורמן. לא השתנית בגרם. עדיין השומר של הבאר, אה?”
דורון היה השותף שלי בצוות, בימים שעוד לבשנו מדים והיה לנו מספר אישי. הוא היה הבחור שסמכתי עליו בעיניים עצומות בלב ג’נין, האיש שחילץ אותי כשנשארתי אחרון בסמטה. ואז, יום אחד, הוא פשוט נעלם. בלי מכתב, בלי הסבר. השמועות אמרו שהוא ירד מהפסים, שהוא ברח לחו”ל, שהוא לא יכול היה לשאת את השקט שאחרי המלחמה.
“מה אתה עושה פה, דורון? אחרי כל הזמן הזה?” שאלתי, מוזג לו כוס כפולה של ג’יימסון (לא הכי זול, עליי). הוא לקח שלוק ענקי, עצם עיניים ונשף. “הייתי חייב לראות אם המקום הזה אמיתי. שמעתי סיפורים על פאב בסוף העולם שבו האנשים הכי מוזרים מוצאים בית. ידעתי שזה יכול להיות רק אתה.”
יוסי וג’ניה הסתכלו עלינו מהצד. ג’ניה הרגישה שמשהו קורה; היא התקרבה והניחה יד על הכתף שלי. “הכל בסדר, דורמן?” “כן,” אמרתי, “זה דורון. חבר ישן. מאוד ישן.” דורון הסתכל עליה, ואז עליי. “מצאת לך מישהי, אה? יפה לך. אני… אני איבדתי הכל. את האישה, את הבית, את השפיות. הלילות, דורמן… הלילות הם הכי קשים. שם כל הצללים יוצאים.”
באותו רגע, הפאב הפך לרקע מטושטש. המוזיקה של הביטלס שהתנגנה ברמקולים נשמעה כאילו היא מגיעה מתחת למים. דורון התחיל לדבר. הוא סיפר על פוסט-טראומה שחנקה אותו, על עבודות מזדמנות בנמלים רחוקים, על איך הוא ראה את הפרצופים של אלה שלא חזרו בכל פעם שהוא עצם עיניים.
“באתי להגיד שלום,” הוא אמר פתאום, קולו נשבר. “אולי גם להגיד סליחה שנעלמתי. פשוט לא יכולתי להסתכל לך בעיניים ולדעת שאתה המשכת ואני נתקעתי שם, בבוץ של לבנון.”
ג’ניה, בחוש השישי המדהים שלה, לא אמרה מילה. היא פשוט הגישה לו צלחת קטנה של בייגלה ומים קרים. “לפעמים,” היא אמרה ברכות, “צריך רק מקום שבו מותר להיות שבור.”
הלילה המשיך, אבל בשבילי הוא עצר מלכת. ישבנו שם, שני לוחמים לשעבר, אחד ששומר על הדלת ואחד שבורח מהצללים של עצמו. העלינו זיכרונות – לא על הקרבות, אלא על הרגעים המצחיקים. על השקשוקה השרופה במוצב, על החופשות הקצרות בחיפה, על החלומות שהיו לנו פעם.
בסביבות 03:30, כשהאחרון של השיכורים יצא מדשדש לרחוב, דורון קם. הוא נראה קצת יותר קל, כאילו הוויסקי והדיבורים שטפו ממנו שכבה של אבק. “לאן עכשיו?” שאלתי. “יש לי עבודה בנגב. משהו בחוות בודדים. אולי השקט שם יעזור,” הוא חייך חיוך אמיתי ראשון. “תודה, דורמן. תודה שאתה עדיין פה.”
הוא יצא לתוך הלילה הקריר. הסתכלתי עליו הולך עד שנעלם בעיקול הרחוב. ג’ניה ניגשה אליי, חיבקה אותי מאחור והניחה את הראש על הגב שלי. “הוא יהיה בסדר?” “אני לא יודע,” עניתי בכנות. “אבל הלילה הוא מצא את הדרך חזרה הביתה, גם אם זה רק לכמה שעות.”
יוסי התחיל לנקות את הבר, עושה רעש עם הכוסות כדי לשבור את המתח. “נו, דורמן, מה אמרתי לך? הפאב הזה הוא מגנט לנשמות אבודות. רק חבל שזה שתמיד מגיע אליך הוא כזה ששותה וויסקי יקר על חשבונך.” צחקתי, וזה היה צחוק עם קצת דמעות בקצוות. “לחיי הצללים, יוסי. אלה שרודפים אותנו ואלה ששומרים עלינו.”
יצאנו החוצה. הרחוב היה ריק, והאוויר הריח כמו גשם ראשון שעומד להגיע. הדלקתי סיגריה, ג’ניה לקחה ממני שכטה, והלכנו יחד לעבר השחר. הפרק הזה ביומן שלי לא היה על חייזרים או כלבים. הוא היה על האנשים שאנחנו משאירים מאחור, ועל אלה שמוצאים אותנו שוב בדיוק כשאנחנו צריכים לזכור מי היינו פעם.
הלילה נגמר. הזיכרונות נשארו. ומחר? מחר בטח יבוא מישהו אחר עם סיפור חדש, ואני אהיה שם, ליד הדלת, מוכן לשמוע.
