פרק שלישי: דלתות מסתובבות
המועצה התפזרה לה בשקט גדול. הצבעה כמובן לא היתה שם. מי שהצביע נגד, נשלח לענן ההוא שמעבר לקשת,
גורלו לא נודע.
“לעבודה” הכריז יהוה. הזמן קצר והמלאכה מרובה. הוא שלף את הדיסק און קי מהכונן הראשי, לחץ על כפתור, ועל המסכים- הולוגרמה. בלחיצה אחת על מסך הטאץ, קמו לתחייה, שחפים, אריות ונמרים. ערים ומגדלים. גברים ונשים. בחדר אחורי התחיל ייצור המוני של נשמות. שמות. לכל איש יש שם. מספר. צרוב בקעקוע. בדיסקית. לכל פלוני ופלונית תפקיד. ספר עב כרס עם הוראות הפעלה. הכל בענן, הכל מאוחסן. אפילו לך. לא מאמין? חכה לתורך. בסוף תדע.
עכשיו, נניח לרגע את המועצה וחבר מרעיה. הם אי שם בשמיים. ואנחנו הרי כאן, חיים נושמים, משתעממים. מנסים כולנו להבין בשביל מה ולמה.
“מה הרעיון?” רובנו שואלים את עצמנו, בדיוק אותה שאלה ששאל ההוא האחד באותו היום. מצולמים יום ולילה במעגל סגור. דמיינו לעצמכם לרגע את עולמכם. את הכוח הזה, החשמלי, שמניע אתכם. חשמלית ושמה תשוקה. בכל רגע נתון, יש מיליארדים כמותכם, נעים להם אחורה וקדימה, מי במרחב ומי בזמן. ומי בכלל לא זז. תקוע. ככה באמצע החיים, בסלון שלו, או בסלון של ההורים. תקוע. נקודה. אפילו אם בתזוזה.
קחו למשל את הרגע הזה ממש. תעצרו אליו. מה אתם עושים? היקום הרי מדבר אליכם באותיות ומספרים. אצלי למשל השעון מראה שמונה עשרה. שמונה עשרה. אצלכם גם? במטוס אחד ממש בזה הרגע, יש כאלו שנוסעים מכאן לשם. אחרים, משם לכאן. כולם רק מנסים לברוח מהזמן, ואין להם לאן. דלתות דלתות מסתובבות, על הציר, בכלא הזמן. חוץ מקורח כמובן, הוא אבוד אי שם. במעמקי האדמה. לא חי אבל גם לא מת. סובל בשקט מפרשה לפרשה. שנה אחר שנה, קם לתחייה מטורפת כבר שלושת אלפים וקצת שנים, כדי להישאב שוב ולהגרס במגרסה של זכרון ושכחה. הוא וכל העדה.
באותו היום בו הוא, יהוה, הכריז על ערב ובוקר יום ראשון, הזמן הרים את הראש מהאינסוף בו הוא היה קבור. זחל קטן, התחיל מתפתל כמו נחש. מיום ראשון ליום שני, שלישי, רביעי, חמישי, שישי, שבת. ואז הוא נח. רבץ לו על הדשא כנראה. בולע דקות, שניות, ימים, שבועות, שנים, ועשורים. משמין ותופח. אף פעם לא שבע. תמיד רעב. אין חסינות מהכשתו של נחש הזמן. כולם אצלו שווים- כמעט כולם. אל קרבו הוא שואב מלכים, רוזנים, עשירים, ועניים, אימפריות, גדולים כקטנים. מפורסמים ואנונימיים. בולע ופולט, מרעיל את הכל בחנקן, ארס מסוכן.
את הסיפור המפורסם על בריאת העולם כולנו מכירים. ההתחלה נכתבה בכל כך הרבה גרסאות שונות, דתות, כתות, שפות זרות. אך שמעניין בכל הסיפור הזה, שאין עדיין אף סופר, מוכשר או חובבן, שהצליח להנציח סוף. סוף אין לסיפור הזה באמת. היום הזה ייגמר, אחריו יבוא מחר אחר, עד שכבר לא.
זהו סיפורו של יהוה. אל הזמן. ואיך שלא תרצה לראות – כולנו עבדים שלו. שהוציאנו ממצרים, לקדש עבורו, לספר בשבילו, את סיפורו של הזמן. להנציח אותו, את תפארתו בין שחרית למנחה לערבית.
