אחזתי במסגרת החלון, מניח כף רגל אחת על המסילה, דוחף את גופי מעלה ומעביר את כף רגלי השנייה דרך המסגרת אל תוך החדר, היא נצמדה אל השטיח בדממה, שאר גופי הסתנן פנימה בעקבותיה. התגנבתי אל הפינה השמאלית, כעת לא יכולתי להראות מבעד לדלת הפתוחה, רק החתול בתמונה שמעל המיטה הביט בי בדממה, שפמו מסולסל לנצח. כנראה שחברי היסס, חלפה דקה קלה עד שראיתי את ידו אוחזת במסגרת, רגלו צצה בעקבותיה על המסילה, רגל שנייה נפלה בגמלוניות על השטיח, בעקבותיה נדחף פנימה חברי הטוב, מתנודד כשיכור וכמעט נופל ארצה. למזלנו, רגלו השנייה נשלחה באינסטינקט חד קדימה, הוא נמנע מנפילה רועשת, כורע במרכז החדר, שטוף באור הבוקע מן הדלת כמו צבי שנלכד בפנסי משאית על הכביש המהיר. אותתי בידי שיבוא בדחיפות אל הפינה הנסתרת שלי, הוא התנער מכריעתו ומיהר להצטרף אליי בפינת החדר. הוא הביט בתמונה שמעל המיטה והצביע לעברה בחדות, חייכתי בהסכמה, היא באמת קריפית. סימנתי לו בידי על הקיר שלידנו, החלון שקובע בו תפס שליש משטחו, מעבר לו נמצאת הסככה. הנפתי את אגודלי כלפי מעלה, חברי הרים את אגודלו בחזרה, אפשר להמשיך. נעמדתי וסבתי אל החלון, בחסות המסתור הרגשתי קצת יותר בנוח. רכנתי אל הזגוגית, אישוניי סרקו אותה לרוחבה, אך אותה אפילה כמקודם התערבלה מעברה השני. הנדתי בראשי, חברי הצטרף אליי והביט באותה אפילה, ידו לפתה את כתפי והוא נענע בראשו גם הוא, אין שם כלום. חשקתי את שיניי באכזבה והצמדתי את כף ידי אל הזגוגית, פי נפתח קלות בהפתעה, היא הייתה קרה, קרה מאוד, כאילו היה בצידה השני מקרר רב עוצמה, ולא סככה חסרת אוורור בליל קיץ לח. הבטתי בחברי ואז בחלון, בלי לנתק את כף ידי מהזגוגית. הוא הבין את הרמז, והושיט את כפו קדימה, מצמיד אותה אל הזכוכית הקפואה, גבותיו התרוממו מעלה, הוא ניתק את כפו ממנה, אדים בצורת כף ידו מיהרו להיעלם מהזכוכית. הוא הנהן בהבנה, זה מוזר מאוד. ניסיתי להזיז את הזכוכית שמאלה, אך המסגרת לא משה ממקומה. החלון נעול, אבל אנחנו בפנים עכשיו, אני יכול לפתוח אותו. שלחתי את ידי אל מסגרת החלון ולחצתי על המתג, חברי עזר לי להזיז את החלון הצידה, רוח קרה ליטפה את פנינו. לפתע, הלמות צעדים הקפיאו את דמינו, מישהו החל לצעוד בתוך הבית, הצעדים היו כבדים, איטיים, לא מסונכרנים, לא אנושיים. אני וחברי הבטנו זה בזה, הצעדים התחזקו, מי שזה לא יהיה, הוא מתקרב אל החדר. הנהנתי אל חברי, הוא הנהן באותה הצורה, אנחנו חייבים להתחבא, ואפלת הסככה היא האופציה הכי טובה שלנו. אם ננסה לצאת מהחלון השני יראו אותנו דרך הדלת. חברי קפץ על מסגרת החלון וצלל מטה אל אפלת הסככה. אחזתי במסגרת החלון והבטתי לאחור, צללית עגולה טיפסה על רצפת החדר, מתפשטת אל עבר החלון השני. נשכתי את שפתיי וזינקתי אל החלון, נוגע במסילתו אך לרגע, ונופל אל האפילה הקפואה בעקבות חברי הטוב.
