נחתתי על משטח רך וקריר, ברכיי שקעו עמוק פנימה, כפות ידיי שקעו עד למרפק. פניי שקעו גם הן, ניסיתי לדחוף מעלה, אבל רק שקעתי יותר. אינסטינקט הישרדותי משך את כתפי הצידה והתגלגלתי על גבי, פניי מופנות כלפי מעלה. פלטתי קריאת הפתעה וגוננתי על עיניי, אור שמש נורא סנוור אותן והן נסגרו מיד. נשענתי על המרפק, הוא שקע מעט, אך יכולתי להישען עליו, הבטתי מטה, כתמים שחורים ריצדו לפניי, מתחתם הבהיק משטח בהיר, שלג? באמצע הקיץ? הבטתי ימינה ושמאלה, הכתמים השחורים נמוגו לאיטם, גזעים עבים הקיפו אותי, מבצבצים מתוך ערמות של שלג טרי. ניסיתי להיזכר, אני וחברי קפצנו אל הסככה הקרה, ומה קרה אז? איך הגענו אל הכפור הזה? הבטתי על פלג גופי העליון, הוא היה נתון במעיל עבה, מתחתיו, עטפו את רגליי מכנסיים נפוחים, על רגליי ננעלו מגפי פרווה. פכרתי את כפות ידיי, הן היו נתונות בכפפות תפוחות, חשתי משהו על קודקודי, הסרתי מעליי כובע פרווה שמחממי אוזניים ארוכים תלויים משני צדדיו. מתי לבשתי את הבגדים האלו?
“היי, אתה מתכוון לקום או מה?” שמעתי את קולו של חברי קורא מאחוריי. סבתי לאחור והצצתי לעברו, הוא היה לבוש בדיוק כמוני, עומד לא הרחק ממני בתוך השלג ומביט מעלה אל צמרות העצים. נעמדתי בעמל רב, שוקע שוב ושוב בשלג הרך. סקרתי את גזעי העצים הקרובים אליי. בערמות השלג הם נראו כמו קיסמים בתוך עוגה, כאילו דחיפה קלה עשויה למוטט אותם ארצה. ניסיתי לדחוף גזע אחד, הוא לא מש ממקומו. הם באמת יציבים, או שאולי אף זה רק למראית עין.
“עצים? זה מה שאתה מתעסק בו עכשיו?!” התקצף עליי חברי הטוב. הבטתי בו בהשתאות, הוא רכן לעברי ונעץ בי מבט חמור.
“רק ניסיתי לבדוק משהו”, התנצלתי, “למה אתה כל כך מתוסכל?”
“למה? למה אני כל כך מתוסכל?” שאל את עצמו בתמיהה מהולה ברוגז. “אה, אני יודע! אולי כי רק לפני דקה קפצתי דרך חלון, ועכשיו אני בסיביר, לבוש בבגדים שלא שייכים לי!” הוא הפנה ממני את מבטו והחל להסתובב במעגל, כובש את ראשו בקרקע, הוא בהחלט נראה טרוד.
“שנינו באותה הסירה”, ניסיתי לצוד את מבטו ולהרגיע אותו, “בוא נחשוב ביחד.”
הוא הרים את ראשו ונעץ בי מבט חודר, מטורף כמעט. “לחשוב ביחד? ביחד עם מי? עם יציר דמיון שלי?”
“יציר דמיון?”
“כן! יציר דמיון! אלא מה? אתה חושב שתוכל להטעות אותי? לגרום לי לחשוב שכל זה אמיתי?”
הבטתי בו בהלם, חסר מילים. הוא גיחך ושב לדשדש בשלג הטרי, מעמיק את עקבותיו שוב ושוב.
“האם יש הסבר הגיוני אחר?” תהה בקול בינו לבין עצמו, מביט במגפיים שעל רגליו. “אין! אין הסבר אחר! נראה שכשקפצתי אל תוך החושך ראשי נחבט במשהו, אני בטח שוכב מעולף בבית זרים והוזה הזיות על יער מושלג”, הוא נעצר לפתע והביט מעלה בשנית, “אבל איך אוכל להתעורר כמה שיותר מהר?”
“אם זאת הזיה”, אמרתי ברוך, נשען על הגזע שניסיתי לדחוף, “איך גם אני נמצא בתוכה?”
הוא הביט בי בחוסר אמון, גבותיו מכווצות מעל גשר אפו, “מה זאת אומרת? אתה לא קיים בכלל! אתה כמו העצים הארורים והשלג המקולל! אני כל כך הולך להסתבך, בטח המשטרה כבר חונה מחוץ לבית המזופט.”
למרות שידעתי שהוא מדבר בכנות, לא יכולתי שלא להיעלב כשהוא אמר שאני לא קיים.
“למה לומר דבר כזה?” שאלתי במפגיע.
חברי נאנח בייאוש, מבטו שוטט בין הגזעים, “חסר טעם. כל זה חסר טעם.” מלמל בייאוש. הוא החל לצעוד אל עומק היער, גבו מופנה אליי.
“היי! לאן אתה הולך?” קראתי.
“לחפש צוק שאוכל לקפוץ ממנו.” נהם מבלי להביט לעברי. “אל תעקוב אחריי, נתראה שנתעורר בתא המאסר או איפה שזה לא יהיה.”
הבטתי בגבו מתרחק ונעלם בין הגזעים. זה באמת עסק ביש, וזאת בהחלט יכולה להיות הזיה, אבל התנהגותו של חברי נראתה לי אמיתית למדי, מוחי לא היה יוצר דמות כל כך משכנעת, כזאת שאפילו מטילה ספק, או שאולי כן? יללה מקפיאת דם הדהדה בין העצים וגרמה לשערותיי לסמור. נשמע שהיא הגיעה מהכיוון שאליו הלך חבר שלי. “מה אני יכול לעשות”, מלמלתי והתנתקתי מהגזע, “רק להתקדם הלאה, אבל לאן?” הבטתי סביב, הכל נראה אותו הדבר. ללכת בכיוון שחברי הלך בו לא בא בחשבון, הוא רק ישתגע עוד יותר, וספק אם אוכל למצוא אותו עכשיו, אני צריך למצוא קצה חוט שאוכל לעקוב אחריו, לשוטט בלי מטרה ביער פראי זאת משימת התאבדות. התכופפתי וסרקתי את השלג, מחטים חומים בצבצו פה ושם, בורות עמוקים נוצרו היכן שחברי הסתובב, עדות חיה לכך שבאמת היה פה. טביעות רגליים זעירות צדו את תשומת ליבי, לא עמוקות במיוחד, הן נראו כמו טביעות רגליים של שועל, הגיוני בסך הכל. התקדמתי עוד קצת, עוד עקבות, נראה שיש לי קצה חוט מספק, שועלים לא מפחידים אותי, והשועל הזה עלול להביל אותי אל אוכל או מחסה. קמתי מכריעתי והבטתי מעלה, השמיים התכולים הציצו מבין לצמרות המחטים. אני מקווה מאוד שלא השתגעתי לחלוטין.
