מרדף

ערב ישנוני הזדחל בין הרחובות. תחבתי את כפות ידיי אל הכיסים, שומר את מחשבותיי לעצמי. אי אלו אנשים עוד התגודדו בקרן זווית, מלחששים את סודותיהם זה לזה. יונים דאו במעגלים סביב הגגות, מכבדות את החשיכה הקרבה ושבות להסתופף בקיניהן. מבטי שטף את הרחוב, צולל לעומקן של סמטאות, מקפץ מעל ראשי אנשים. תחושה מוזרה, מדגדגת אבל גם מעקצצת ריחפה על נקודה מסוימת בגבי, מישהו צופה בי. בלי להאט את קצב ההליכה, הסבתי את ראשי לאחור וכיווצתי את אישוניי, הרחוב הריק בהה בי בחזרה בדממה. אף אחד, חשבתי לעצמי, וכמעט יישרתי את ראשי בחזרה – אך תנועה חפוזה בצד הרחוב משכה את תשומת ליבי, עצרתי מיד והסתובבתי לאחור. אכן, שם בקצה, אחרי עיקול כמעט נסתר מן העין, רץ איש בפְרָאק שחור ששוליו מתנופפים ברוח. 

מיהרתי להסב את פניי ופתחתי בדהירה, שועט בין תמרורים ומעברי חצייה. אין ספק, הוא בא כדי לתפוס אותי, אבל לחוסר מזלו, אני מכיר את הסמטאות האלה כמו את כף ידי. ברגע שאכנס אל הסמטאות אהיה כמו עכבר בביוב. פניתי בחטף אל סמטה מוכרת, מדלג מעל שקיות אשפה עזובות, מזגזג בין כלי רכב דו גלגליים ומבהיל מספר חתולים כהוגן. פניתי שמאלה וימינה ואז שוב ימינה ולבסוף שמאלה, הנה הוא! שיח גדול על יד גרם מדרגות, מספיק גדול כדי להסתיר אותי. 

מיהרתי להסתתר מאחוריי ענפיו הצפופים והסדרתי את נשימתי הקצרה. שום רחש לא נשמע, לא, בעצם כן, קול צעדים מתגבר, בכל רגע הוא יהיה כאן, מה עליי לעשות? 

תנטרל אותו – קפצה מחשבה במוחי –  תוודא שהוא לא מסוגל להמשיך לרדוף אחרייך עוד. זה מסוכן, אבל אולי נבון. הדהוד ריצתו כבר נשמע קרוב מאוד – הנה הפראק השחור מציץ מבעד לענפים – הוא פנה לכיוון שלי! עכשיו! קפצתי לעברו בפראות ודחפתי אותו בכל הכוח.

הבחור, שנתפס לא יציב בעת ריצה, עף הצידה בשיא הכוח, והתרסק על האדמה. התנשאתי מעליו כמנצח והבטתי מטה לעברו, אך עד מהרה תחושת הניצחון התחלפה במבוכה עמוקה ממה שעשיתי. הבחור הביט בי בעיניים פעורות, ורק שאל בקול מפוחד “למה?”

“אוי ואבוי,” מלמלתי אליו בהכנעה. איך יכולתי להניח סתם כך שהבחור הזה רודף אחריי? איך יכולתי לטמון לו מארב ולתקוף אותו כך – בכל הכוח? הושטתי לו את ידי ומלמלתי התנצלות מעומק הלב, הוא תפס את ידי בפנים מכירות תודה. חייכתי, אבל מהר מאוד החיוך נמחק מפניי, והמבוכה התחלפה בחוסר אמון. למרות שניסיתי למשוך אותו מעלה שוב ושוב, הבחור התעקש לא להתרומם מהקרקע, גם הבעת פניו המטופשת לא השתנתה כלל, ורקיעות רגליים החלו להדהד ברחבי הסמטה. 

המנוול הזה! הוא רק מנסה לעכב אותי! לעכב אותי עד שחבריו יגיעו ויתפסו אותי. קמצתי את ידי השנייה לאגרוף, ושילחתי אותה אל עבר אפו. הכאב ניכר בעיניו, והצלחתי לנתק ממנו את ידי באחת. מגיע לך! צעקתי לעברו בעודי דוהר במורד הסמטה.

הם חושבים שהמשחק הזה גמור, שאני כבר בידיהם, שאני כבר ציפור בכלוב, אבל הם לא יודעים עד כמה הבית שלי קרוב! ובביתי מנעול פלדה, כזה גדול, שלא משנה כמה הם ידפקו וינענעו הדלת לא תמוש ממקומה! רצתי ישר, פניתי ימינה ושמאלה, קפצתי מעל גדר פח מכופפת, השתחלתי בין שני רכבים מסחריים ונמלטתי מנביחות כלב, הנה הרחוב שלי, מוכר ורוגע. 

“הנה הוא!” נשמעה קריאה משמאלי, שלושה בחורים בפראקים שחורים רצו לעברי, מבטם לא מש ממני, השמיים כבר השחירו לגמרי. הזדעזעתי בהרגשת בהילות דחופה, הבית ממש לפניך, רק תגיע אליו בזמן. 

רצתי בכל כוחי, קולות צעדיהם התחזקו. הם מתקרבים אליי, אבל גם אני מתקרב אל הדלת. רק עוד קצת, הנה היא, נפתחת במהירות על ידי כף ידי המנוסה, והנה המנעול, מורכב בזריזות מתחת לידית, וננעל במיומנות נרכשת. 

הבחורים הגיעו כמה שניות מאוחר יותר אל דלת ביתי, והחלו מיד לדפוק עליה כמשוגעים, בכל הכוח, בלי לומר מילה. שתקתי והבטתי בדלת, משתיק אפילו את נשימתי, על אף שכבר ידעתי שאני בטוח, כי אי אפשר להיות זהיר מדי במקרים כאלה. לאחר זמן מה נמאס להם לדפוק. הבטתי בשעון שלי, הדפיקות נמשכו שלוש דקות. רק לאחר שחדלתי לשמוע את קול צעדיהם נשפתי בהקלה. גם הערב ניצלתי.