פרק שלושה עשר: כור היתוך של שישי, מעיל נגד הצינה ודיבורים אל תוך הלילה
יום שישי. המלכה של השבוע. זה היום שבו העיר לא עוצרת לרגע, והאוויר טעון בחשמל של סוף שבוע אמיתי. הגעתי לפאב בשעה שמונה וארבעים בערב, כשהרחובות כבר התחילו ללבוש את חליפת החג שלהם. האורות כבר דלקו והדלת הייתה פתוחה; אחד הברמנים שלנו, מהסוג שלא אוהב להשאיר דברים לרגע האחרון, הקדים להגיע וישר התחיל במלאכת הקודש של הכנת הבר – מילוי מחיצות הקרח, חיתוך סימטרי של הלימונים וסינכרון רשימת השמע של המוזיקה. הוא עבד שם בשקט ובריכוז, מכין את הזירה לפני שהנחשול הראשון של האורחים יתנפץ על הבר.
בינתיים, הרחוב בחוץ התחיל להתמלא בחיים בצורה יוצאת דופן. הפאב שלי יושב על עורק ראשי, צומת דרכים שבו עוברת כל התמצית המזוקקת של המדינה הזו. אם תעמדו לידי חמש דקות בלבד, תראו את כל הגוונים: אנשים גדולים ובנויים כפי שדורמן לומד להעריך, לצד אנשים קטנים וצנועים שנראים כאילו נקלעו למקום בטעות; שמנים ורזים, ילדים שמתרוצצים בזיגזג בין הרגליים בדרך לארוחת ערב משפחתית אצל סבתא בבניין הסמוך, ואפילו חיילים במדים שחזרו לסופ”ש עם התיק הענק על הגב, מביטים בבר בגעגוע. ראיתי ערסים שצועדים בביטחון מופגן לצד פאנקיסטים עם ניטים ושיער צבעוני שמתריס כנגד הכל. וכמובן, הבחורות היפות של תל אביב שמתחילות לזרום לכיוון הכניסה שלנו – הן מוסיפות צבע, אלגנטיות וריח מתקתק של בושם יוקרתי שמתערבב באוויר הלילה הלח.
רוקנרול ושיחות חולין עם אמריקה
בתוך הפאב האווירה הפכה מהר מאוד לתוססת ומהנה בצורה מדבקת. מוזיקת רוק טובה, מהסוג הישן והטוב שגורם לך לרקוע עם הרגל על הרצפה בלי לשים לב, התנגנה ברקע ונתנה את הקצב לכל הערב. בסביבות השעה אחת בבוקר, כשהמקום כבר היה בשיאו והעשן (הווירטואלי) מילא את החלל, הופיעו בדלת שתי תיירות מארה”ב.
אחת מהן הייתה פנים מוכרות; נפגשנו בנסיבות דומות כמה ימים קודם לכן והחלפנו כמה מילים. עצרנו רגע בצד, מחוץ לטווח הרעש של הרמקולים, לשיחת חולין קצרה – “מה נשמע?”, “איך אתן מתרשמות מהארץ?”, “מה העניינים?” – הסמול-טוק הזה הוא חלק בלתי נפרד מהעבודה שלי, הדרך שלי לגרום לאנשים להרגיש שהם לא סתם עוד מספר בתור. אחרי כמה דקות של צחוקים וסיפורים קצרים הן נכנסו פנימה בביטחון, התיישבו על הבר וכל אחת הזמינה לעצמה משקה צונן. הן בילו אצלנו שעה ארוכה, נהנו מהוויב הישראלי המחוספס אך המזמין, ואז החליטו להמשיך לנדוד למקום אחר. ככה זה בשישי – אנשים הם כמו ציפורי לילה, אוהבים לנדוד בין הברים ולטעום מכל מה שיש לעיר להציע, ואני תמיד נפרד מהם בחיוך ובברכת לילה טוב.
המעיל של הלילה והפילוסופיה של עדי
ככל שהשעות נקפו, מחוץ לפאב הרוח התחילה לנשב בפרעון והטמפרטורה צנחה באופן מורגש. המדרכות הקרות התחילו להקרין צינה. דורמן מנוסה יודע שהגוף הוא כלי העבודה שלו ותמיד צריך להיות מוכן לשינויי מזג האוויר, אז שלפתי מהתיק שלי ג’קט עמיד שהבאתי מהבית מבעוד מועד. לבשתי אותו, הרגשתי את החום חוזר לאיטו, וחזרתי לעמדה שלי בראש מורם, סורק את הרחוב בערנות.
ואז הופיע עדי. עדי הוא לקוח קבוע אצלנו, מהסוג שמוסיף אופי למקום. הוא בחור טוב לב להפליא שלא מזיק לאף אחד, אבל מה – הוא אוהב לדבר, והרבה. עדי הוא מסוג האנשים שיש להם דעה מוצקה ומנומקת על כל נושא שבעולם, החל מהפוליטיקה במזרח הרחוק ועד לטכניקה האידיאלית למזיקת בירה מהחבית. מדי פעם, כשהוא יוצא לנשום קצת אוויר צח מהדוחק שבפנים, אני והוא שוקעים בשיחות עומק על כל מיני נושאים שבעולם. הלילה הוא הרחיב ארוכות על ההיסטוריה של הרוק הכבד, ואני פשוט עמדתי שם והקשבתי. לפעמים דורמן הוא לא רק שומר סף; הוא גם פסיכולוג, גם יועץ וגם מאזין מקצועי לאנשים שפשוט צריכים אוזן קשבת.
הניצחון של השקט והסגירה
הלילה עבר מהר מהרגיל, והכי חשוב – הוא עבר ללא תקריות מיוחדות. בעיקרון, הפאב שלי הוא מעין אי של שפיות בתוך ים של שיגעון. זה מקום בלי בעיות, מקום שבו האנשים שמגיעים באמת רוצים רק לשתות משהו טוב, ליהנות מחברה טובה ולנקות את הראש מכל השבוע המטורף והעמוס שעבר עליהם. לראות את כולם יוצאים עם חיוך, שבעים ונהנים, זה הסיפוק הכי גדול שאני יכול לבקש לעצמי בסיום משמרת.
בשעה חמש וחצי בבוקר, כשהאור הראשון והחיוור של יום שבת התחיל לטפס מעל גגות הבניינים ולצבוע את העיר באפור-כחול, אחרון האורחים יצא מהדלת כשהוא מתנדנד קלות בדרכו למונית. סגרנו את הפאב בשקט, כמו בכל יום. הרחוב שהיה מלא באנשים, צעקות ומוזיקה לפני כמה שעות, הפך פתאום לשקט ונטוש, ורק רכב הניקוי של העירייה זמזם במרחק. קיפלתי את המחסומים, נעלנו את הדלתות הכבדות, והתחלתי את הצעידה שלי לכיוון הבית כשאני סוגר את הרוכסן של הג’קט עד הסוף. ככה עבר עוד לילה ביומן שלי. ככה עבר עוד לילה בפאב.
