אמצע הלילה בכפר, ואני מחפשת בנרות חברות שירצו לבוא להיות ולשמוע אותי. אני יודעת שלפעמים צריך לשחק את המשחק, ולפעמים צריך להיות אדם אחר, ואני באמת לא יודעת מה לא בסדר בי, ואיך החברה שאני עובדת בה בחרה בכל מיני אנשים שאינם לראות עיני אבל כמו שהבנתי אני לא נמצאת בראשית סדר העדיפיות כמו שאני לא נמצאת ברשימת סדר העדיפיות של החברה שפעם הייתה חברה שלי, והיום אני מרגישה שהיא משחקת משחק, משחק שאני לא כל כך אוהבת אותו, והיא לא נמצאת במה שאני מאמינה בו. אני שואלת את עצמי, איך זה מתקדם?, ואיך זה קורה?, אותה צורה שאני מאמינה בה, ואני כל כך רוצה להצליח להגשים את עצמי ולהגשים את כל מה שאני חולמת עליו. היום באמת הבנתי שהיא משחקת את המשחק, והיא סתם רוצה להתעדכן בכל מיני דברים שהם זולים ולא אמיתים.
אני באמת לא יודעת לשחק את המשחק, כמו שאני מצליחה לחשוב על כל מיני מחשבות שלא מרפות ממני, מה שכבר קיבלתי בהשלמה, את כל מה שאני רוצה ואת כל מה שאני לא רוצה. את כל מי שאני רוצה להאמין בו ואת כל מה שאני רוצה לא להאמין בו. איך אנחנו יכולים להאמין במשהו , אחרי שנפגענו?, אחרי שנשברנו?, זה צומת שאין דרך ממנה, ובכל זאת צריך לגרד ולהיכנס לזירה ולשחק את המשחק, כפי שהוא וכפי שאנחנו רוצים שהוא יתקיים.
אני אומרת לעצמי את המנטרה, “זכיתי לאהוב” , אהבה אמנם אפלטונית אבל אהבת עולם. אני אם בישראל עוד לחמישה מתוקים, והם כל חיי, וכל מה שאני קיימת וכל הוויה בכל תחום שאני הולכת ועוסקת, אני רוצה להשפיע, אני רוצה שיקשיבו לי ואני מאמינה שאולי בין כל המילים האלו, אני יודעת שהאהבה הזו אינה תלוי בדבר.
לאן אני הולכת?, ומה אני הולכת לעשות?, אני לא יודעת, אני יודעת שהדרך לקוסם מארץ עוץ עוד רחוקה. עוד לא פגשתי את האריה שמחפש את הלב ועוד לא מצאתי את איש הפח שמחפש אומץ, וגם את הדחליל עוד לא מצאתי.
אני צועדת לבד, עם ראש מורם, בשקט שאני מנסה לעשות לא תמיד, כי לפעמים יש רעש, ולפעמים אנשים לא רוצים להיות חברים שלי ,אבל זה שלהם והכול בסדר, ואנחנו מאוד מאמינים בבורא עולם
תמיד כאן
דורותי
