“געגוע הוא מעין חוט המקשר בין לבבות. כשהמרחק גדל החוט נמתח וזה כואב”
אמר אדם שלא חווה געגוע או אובדן מימיו.
געגוע הוא לא חוט, הוא חור.
חור עמוק ושחור ומדמם שאי אפשר למלא בשום דבר ואף אחד.
הוא פצע פעור שכואב כל פעם שנוגעים בו או מזכירים אותו וגם אחרי שנים נשאר ממנו צלקת.
הוא מה שהשאיר בי הבחור שאין לנקוב בשמו אחרי שהחליט שיש בעולם דברים יותר חשובים ממני.
ממנו.
הכל היה קל יותר אם גם אני הייתי מוכנה לומר שלום, אם גם אני הייתי משחררת ומנופפת בידי “להתראות” במקום לנסות להחזיק בו, להתפס כל עוד רוחי בי, לגרום לו לקרוע אותי מעליו.
הכל היה קל יותר אם הוא לא היה מבטיח כל יום מחדש שאני והוא זה נצח, זה שלם, זה מושלם,זה תמיד.
הכל היה קל יותר אם לא היינו מדברים על הכל ועל כלום, אם לא הייתי נזכרת בו כל פעם שראיתי מלפפון או פרפר או שומעת את המילה יקום.
הכל היה קל יותר אם לא הייתי מתכווצת כל פעם שאני רואה את עצמי במראה, נזכרת בעיניים שלי שהוא כל כך אהב, בחיוך שגרם לו להתנמס, בעגילים שקטפו ממנו מחמאה ראשונה.
הכל היה קל יותר אם הוא היה נשאר.
או אפילו טוב יותר, אם הוא לא היה לוקח את ידי בידו מלכתכילא.
הוא בא וחיבק ונתן וקיבל את כל כולי וביום לא-כל-כך-בהיר אחד הוא קם והלך, השאיר אותי לבד, מרוסקת.
הוא נכנס לי לחיים, הפך אותם והסתלק כשלו התאים בלי לחשוב על ההשלכות.
בלי לחשוב עלי.
הוא טען שזה מה שטוב לו, שבעקיפין זה טוב לי, שהוא מצטער.
אני שונאת אותו.
אני מתגעגעת אליו.
אני מתעבת אותו בכל נימי נפשי.
אני אוהבת אותו.
אני רוצה שהוא יחזור.
אם הוא יחזור אני אחנוק אותו.
אני אחנוק אותו בעזרת החוט שכבר לא מקשר בין לבבותינו,
אשליך אותו אל החור שהשאיר בי,
אגרום לו להרגיש קצת מהשריפה הזאת,
לסבול מהחומצה הצורבת אותי כל הזמן,
לצעוק ולבכות ולא לשכוח אף פעם את הכאב.
להתגעגע.
