שְׁנֵי צְדָדִים לַמַּטְבֵּעַ צַחִי כֹּהֵן

שְׁנֵי צְדָדִים לַמַּטְבֵּעַ צַחִי כֹּהֵן

דְּבָרִים לִפְעָמִים מַקְבִּילִים
מַשְׁמָעוּת אַחֶרֶת וְשׁוֹנָה,
לַמְרוֹת, שֶׁנֶּאֶמְרוּ
בְּאוֹתָן מִלִּים וּבְאוֹתָהּ הַשָּׂפָה.

הַדָּבָר בְּעִיקָּר
נוֹגֵעַ לְרוּחַ הַתְּקוּפָה,
גַּם לָאָזֶן שֶׁהִקְשִׁיבָה
וְכֵיצַד בְּעֵינֵי רוּחָהּ אֶת זֹאת שִׁקְּפָה.

לֹא פָּחוֹת חָשׁוּב מִכָּךְ,
לְהֵיכָן מִשְׁתַּיֶּכֶת הִיא.
הַאִם לַצַּד הַמְּצַדֵּד,
אוֹ לָזֶה הָאַחֵר
שֶׁעַל הַכֹּל תָּמִיד מִתְנַגֵּד?!

כִּי בְּעוֹלָמֵנוּ שְׁנֵי צְדָדִים לַמַּטְבֵּעַ.
בְּצִדּוֹ הָאֶחָד, מְצוּיִים אֵלּוּ הַטְּעוּנִים,
שֶׁבְּכַעֲסָם עַל הַכֹּל רוֹטְנִים וּמוֹחִים,
לְעֻמָּתָם,
אֵלּוּ שֶׁמִּסְתַּפְּקִים וּבְחֶלְקָם תָּמִיד שְׂמֵחִים.