כבר אחרי שלושה מוצרים שסרקה, שמה לב הקופאית שעיקר רכישותיי היו ממתקים ושוקולדים.
אולי מתוך תחושת חברות או אולי כי מתוך כך שאין לה פאקינג שום הבנה בפלישה למרחב האישי
התחילה לשאול לפשר הקנייה התמוהה הזאת.
“אתה מארגן ימי הולדת או משהו?”
“ממש לא” עניתי ומיד הסברתי “זה בעיקר בשבילי לעזור בריכוז”.
כי לא יעזרו שום מנפצי מיתוסים. שוקולד עזר לי לריכוז במבחני בית הספר, הם יעזרו לי בריכוז גם כאן ועכשיו.
“למה אתה צריך כל כך הרבה ריכוז?” המשיכה לחפור לתוך חיי שגם ככה לא היו בשיאם באותה תקופה.
“אני סופר.. כלומר, כותב.” תיקנתי את עצמי מיד. העיקר שתמשיך להעביר את המוצרים.
“מדהים!” התחילה להתלהב הזאתי. נראה שבמקום לחתום את השיחה, היא רק עוררה אותה יותר פיסת האינפורמציה האישית שכבר נתתי.
העבירה עוד 2-3 שוקולדים עם סוכריות קופצות ומיד המשיכה “כתבת משהו שאולי קראתי?”
“אני ממש בספק. אלא אם כן פרצת למחשב האישי שלי”. דווקא העקיצה הזאת נראתה ששעשעה אותה.
הספיקה להעביר 5 פסק זמן, 3 כיף כף ו7 טורטית. באמת שלא מבין איך אוהב את הוואפל התפל הזה.
“נו, אז מתי יוצאת יצירת המופת הזאת שלך?”
“קודם צריך שיהיה לה דרפט ראשון” עניתי טיפה נפגע, ספק ממנה ספק מעצמי.
“טוב, זה בטח לוקח זמן” נחמה אותי.
כמו אידיוט הסכמתי איתה רק בכדי שזה יוביל לשאלה הבאה הבלתי נמנעת כבר הודות לשיתוף הפעולה האווילי שלי “כמה זמן אתה כבר יושב עליה?”
“7 חודשים” סיננתי ובתוכי הוספתי “ו10 קילו מהמתוקים”.
“וואו, זה קשוח” המשיכה לנחם במקום לסיים את הרכישה שלי. “לשבת מול המחשב 7 חודשים, יום אחרי יום, למשך כמה שעות? אני לא הייתי מסוגלת לזה.”
בחנתי אותה ואת מסך הקופה שלה והחלטתי שלא להגיב. במקום זה קירבתי את שאר המוצרים שלי, רמיזה עדינה שצריך להתקדם. רק עוד 4 קליקים אדומים ו2 מארזי גילדות קסטה לסוף הסיוט הזה.
הבינה את הרמז והמשיכה בהעברת המוצרים תוך כדי המשך החקירה הצולבת.
“אז כמה כן כתבת במשך כל השבעה החודשים האלה?”
“לא הרבה” התנצלתי. “מבינה? כתיבה זה לא רק לשבת ולכתוב בלי הפסקה. זה לא עניין של הספק עמודים.”
מבינה, בהחלט מבינה. זה יצא 127 שקל ושלושים אגורות. אשראי או מזומן?”
עכשיו היא מחליטה להעביר נושא? באמת? פה??
“הכתיבה זה תהליך. הרוב בכלל מתנהל בתוך הראש עד שיוצא משהו על הדף.”
הבנתי את הרמז בחיוך המנומס והמזויף שלה והוספתי מיד “אשראי”
תוך כדי שקירבתי את הפלסטיק לעינית שתקרא אותו ניסיתי להשחיל עוד איזה שהוא הסבר למצבו של הסופר.
“אם היום עובר והצלחתי להקליד ולו משפט אחד, זהו, זה מספיק. אני כותב.”
בזמן ההמתנה לקבלה האיטית עד שהיא מודפסת ההיא חשבה לדחוף עוד הלצה על חשבוני.
“משפט ביום זה יפה. אם כך, לפי הכמות שאני כותבת בוואצאפ המשפחתי, זה אומר שגם אני סופרת?”
“כותבת.” תיקנתי אותה ולפני שהספיקה להוציא את הנייד שלה, מן הסתם להקריא לי מפנינות לשונה הבהרתי לה “ולא, זה לא עובד כך”.
“כמובן, כמובן שזה לא ככה.” נראה שהנחמדות שלה התחלפה די מהר בחוסר סבלנות.
אלוהים, כמה זמן לוקח לקבלה הזאת לצאת??
בדרך כלל יש משהו מספק ברעש של הדפסת הדיו על הנייר. עם הקבלה הזאת זה ממש לא היה כך.
זמזום צורם וחודרני שרק אילץ אותנו להישאר עוד כמה שניות של נצח בשקט של האי נעימות שלנו.
זהו, הקבלה יצאה וחטפתי אותה עוד לפניה. סיננו אחד לשני שלום מנומס וצורם בזייופו וחזרתי הביתה להמשיך לבהות בדף הוורד הריק שלי. אפילו באיזה גופן לכתוב “פרק 1” לא הצלחתי עדיין להחליט.
