ביום שני השלושה עשר בספטמבר של השנה שעברה, בשעה שמונה בערב בערך, אילן ונטע נכנסו למרפאה של דוקטור ברקוביץ, המומחה הכי מומלץ לפריון ובריאות האישה בגבעת שמואל. עברו כבר עשרה חודשים מאז שהתחילו לנסות, וזה חריג. עם מעייני זה לא לקח להם כל כך הרבה זמן. עם מעייני זה היה צ’יק צ’ק.
המרפאה של דוקטור ברקוביץ שכנה בקומה השלישית של בניין בן הרבה יותר משלוש קומות, במרכז העסקים החדש של גבעת שמואל. בכניסה, עמדת מזכירה מפוארת, מוארת ומצוידת במחשב עתידני וסלסלה עם סוכריות מציצה ללא סוכר. רק מזכירה לא היתה שם, לפחות לא בשמונה בערב.
המשרד מואר וממוזג, קצת יותר מדי, וגם מרוהט בריהוט יקר אבל לא כל כך יפה, לפחות לא לטעמה של נטע. יש לו הרבה כסף, לדוקטור ברקוביץ. זה בטח בזכות כל הפריון.
בחדר ההמתנה משהו כמו עשרים כסאות, מוכנים להמתנה של קהל יחסית גדול של עקרים. הכסאות, מסודרים במין שורה מעוגלת שמרכזה הוא כלום, חלל החדר הריק. בקצה השורה, בשניים מתוך שלושת הכסאות האחרונים, חיכה עוד זוג, בערך בגיל של אילן ונטע. הם ישבו שם מכונסים ומבוישים קצת, כי גם הם, כנראה, לא מצליחים לעשות את זה כמו שצריך. כאילו זה משהו להתבייש בו. אחרת מה הם עושים כאן, אצל המומחה מספר אחת בגבעת שמואל.
אחרי שתי דקות ארוכות של שתיקה, שקט כזה שכואב ורועש וממלא את הראש במחשבות ודמיונות ורעיונות, כל אחד והראש המשוגע שלו – דוקטור ברקוביץ קרא לזוג המבויש פנימה.
“רק עכשיו? איזה איחור”. חוסר שביעות הרצון של נטע מהאיחור הרפואי הדי צפוי, היה בו קצת זיוף. אולי עדיף ככה, לא לקפוץ ישר לגזר הדין. להתאקלם קודם כמה דקות באווירה הרפואית הפסימית, לחשוב על האפשרויות הגרועות ביותר, להתרגל לטמפרטורה הנמוכה מדי של המזגן.
אחר כך הם יצאו. דוקטור ברקוביץ יצא אחריהם. אצבעו הרפויה כיוונה את הזוג המבויש לעבר חדר בצידו השני של החדר ההמתנה, עליו שלט קטן בפונט מדיציני כזה: “חדר זיונים 2”.
“כנסו, אני 2 דקות בא יש לי איזו שיחה”
“זה לא נראה לך מוזר? כאילו מה הם מזדיינים שם מולו?”
“מה את רוצה?” משך אילן בכתפיו, הסביר לעצמו ולנטע באותו הזמן, “הם כנראה עושים משהו לא בסדר, הוא צריך לבדוק שהם יודעים מה לעשות, אחרת הם לא היו פה לא? את יודעת אולי גם אנחנו עושים את זה לא בסדר… פעם אחת הצלחנו אבל אולי זה היה פוקס”.
קשה להגיד שחדר הזיונים היה הפתעה עבור אילן ונטע. הם, הרי, לא באמת ידעו מה לצפות מרופא לפריון. מה כבר אפשר היה לחשוב? שהוא יתן להם איזה כדור פוריות לקחת? שיקבע להם פיזיותרפיה לרחם? הם לא ידעו כלום על הדבר הזה, זה הכל חדש. עם מעייני הרי זה היה קלי קלות.
גרירות של רגליים ורהיטים ומלמולים של קול גברי וזקן, לא יותר משש שבע דקות.
“אההה אוקי, עכשיו הבנתי”
נשמע קולו המתרצה של הבחור המבויש מעבר לדלת. הוא יצא מהחדר, עוד מחליק את החגורה ללולאות האחרונות בג’ינס, כאילו יצא מאיזו משתנה ציבורית. אחריו הבחורה, סמוקה מעט ומחויכת, מתרגשת. נזהרים שניהם שלא לקלוע במבטם לעיניהם הבוחנות של אילן ונטע.
“בואו” סימן דוקטור ברקוביץ לאילן ונטע להכנס למשרדו.
אחרי משהו כמו 10 חודשים נולד להם יואב.
