וייב של מונולוג דמות ראשית ממחזה של חנוך לוין בוא נקרא לה שישליק

ואם יש אלוהים,

אם הוא באמת כשמו כן הוא – הכוח הגדול ביקום,

הוא, עם הידיים הגדולות שלו, אם הוא אחראי על כל קוץ ופרח שקיימים בעולם, 

הסמכות של כל לב וישבן שמתהדרים בהם או שמא מתביישים,

אם הוא קיים במציאות הנוכחית ומהותו לא מוטלת בספק ע”י שום פיסת אנוש שקיימת (ואלו שטרם) –

מי אמר שאני צריכה לכבד אותו?

מי אמר שאני אוהבת את העולם הזה שברא?

שאני מתרגשת מכל שטות צבעונית שיצר,

שאני מוקירה לו תודה על החיים הללו

ונפעמת מפרי עמלו בכל בוקר מחדש?

מי אמר שאני שמחה להיות תחתיו?

ובכלל,

לא עדיף שיפנה כבר את כיסאו?

כמה זמן הוא יכול להחזיק בנו כך בבית הבובות הצפוף והמחריד עם האמצעים הדלים האלו.

אז שיסיים לשחק במשחק הנורא הזה!

לא סבלנו מספיק?