גובליני הקשת

גובליני הקשת ירדו ביחד בסולם, זזים כיחידה אחת לאורך כל הדרך. החשיכה שאפפה את אתר הבנייה עמעמה את צורת החפצים, הגובלינים התרוצצו ביעילות על הבטון היצוק, שומרים על שתיקה מושלמת. הגובלין הכחול, שרץ בראש השיירה, נעצר על פתח אתר הבנייה וסימן לגובלין שמאחוריו לעצור. הוא הציץ אל מעבר לשער הפח, הרחוב היה ריק. הוא סב לאחור וראה את כל שאר הגובלינים מביטים בו בציפייה. הגובלין האדום ניגש אליו וקירב את אוזנו אל פיו, הגובלין הכחול לחש לו כמה משפטים באפרכסת וחבורת הגובלינים התפצלה עד מהרה לשני חלקים – הגובלין האדום הוביל שני גובלינים לימין, והגובלין הכחול לקח שני גובלינים לצד שמאל. שתי הקבוצות חצו את רחובות העיר בטפיפות מהירות, מתחמקים מאור הפנסים של המכוניות המעטות בכביש ומבריחים חתולים סקרנים בשריקות חדות. מלך החתולים כבר היה מודע לכל העניין, וגם הייתה לו תוכנית. שתי הקבוצות נעות אל אותה נקודה משני מסלולים שונים, היעד – פח הצפרדע הענק שמאחורי חנות הדגים. בדיוק ביום הזה, בדיוק בעוד רבע שעה, כל הדגים שלא נרכשו בשבוע החולף יושלכו אל תוך הפח האגדי. אם יש דבר שגובליני קשת אוהבים יותר מיום גשום זה דגים מקולקלים. אבל גם חתולים אוהבים דגים, ומלך החתולים אוהב דגים יותר מכולם. הגובלינים חכמים, והם גם יכולים לשרוק חזק, אבל אין להם את המספרים שיש למלך החתולים. שלושים חתולים נפרשו מסביב לחנות הדגים – כל אחד בפח אחר, לגובלינים אין מושג מה מחכה להם. המלך עצמו צפה במתרחש ממרומי הקומה ה37 בבניין יוקרתי המיוחד במרכז העיר. הוא הספיק להגות את התוכנית ולהעביר אותה אל חבריו, אך בלילה שבין יום אחד למשנהו, הוא ניסה לאכול חתיכת גבינה שהייתה לכודה בתוך תיבת ברזל גדולה; מסתבר שגבינות יותר חכמות משחשב, כי ממש כשהחל לנגוס בגבינה, דלת מתכת גדולה נסגרה לפתע על ישבנו והעיפה אותו קדימה. אחרי זה הוא חש דקירה והכל נהיה מטושטש. הדבר הבא שהוא זוכר הוא ריח מסריח של עשן וספה מלוכלכת. איש לא מקולח האכיל אותו צ’יטוס בטעם גבינה, וזה לא היה רע, למען האמת. אך לכל דבר טוב יש גם סוף – יום אחד הוא הושב לכלוב ושונע אל בית קפה מקומי, בו איש בהיר עור הביט בו מקרוב וחייך. הוא הבין שמי שהאכיל אותו בצ’יטוס גבינה מדבר עם האיש בהיר העור, הוא לא הבין על מה הם מדברים, אבל לבסוף האיש בהיר העור לקח אותו אליו הביתה, בית שממוקם בקומה ה37. ולכן הוא יושב עכשיו על פוף ורוד, צופה בגובלינים חוצים את הרחובות משני צידי הבלוק. הוא קיווה שהסגן שלו יעשה עבודה טובה, אמנם אין לו מה להרוויח, אבל הוא לא רצה להפסיד את שמו הטוב כמתכנן תוכנית מדרגה ראשונה. הסגן כשלעצמו התרחץ במזרקה לא הרחק משם, בועט במטבעות חלודים בכפות רגליו העדינות. הוא העדיף את הניקיון של המזרקה על פני הסירחון של פחי האשפה. הוא יגיע לזירה רק כשהעניין חלוט וגמור, הפרווה שלו עדינה מדי בשביל דרמות ולחץ מהסוג הזה. למען האמת, גם אנחנו הצופים מהצד לא יודעים את האמת. האמת היא שגם הגובלינים וגם החתולים לא הבחינו בכך שפחי הצפרדע קמו לתחייה בחודש האחרון, ושהסכנה הגדולה ביותר נמצאת דווקא ממש מתחת לאפם.