בינתיים בבית החולים, לאחר ניתוח של 3 שעות, התינוק היה במיטה ולידו העובדת הסוציאלית שרה. עדיין לא ידוע אם יחזור לראות.
אמו, אביגיל, אחות באותו בית חולים, סירבה להבין את חומרת מעשיה והועברה לבדיקות פסיכיאטריות בפיקוח המשטרה.
“אז מה אתה עושה פה? איפה איתי?”, איתן שאל.
“הוא בבית חולים, חדר ליד התינוק של אביגיל, אני כאן כדי לתת עדות, בבקשה תיסע לבית חולים לבדוק מה עם איתי, אין לנו אף אחד בעיר הזאת”.
“ברור, ברור אני אצא עכשיו”.
איתן היה בנסיעה לבית החולים כשראה חבורה של 5 אנשים עם כובעים לבנים נכנסים לוואן אפור עם חלונות מושחרים.
במקום לעצור ולבדוק מה לעזאזל ראה, הוא הרגיש שאיתי יותר חשוב.
העיר קטנה, כולם מכירים, זיהו את איתן ונתנו לו להיכנס לחדר של איתי.
“היי קטן, אתה לא חייב לנסות לדבר, רק תהנהן, יותר טוב לך?”
איתי הנהנן בחיוב.
“יופי נסיך” איתן ליטף את איתי בשיערו החלק והבהיר.
“דיברתי עם אבא הוא עוד מעט יגיע, הוא שלח אותי אליך, אבא מאוד אוהב ודואג לך”.
פתאום נשמע בכי מהחדר ליד, איתן זכר ששם שוכב התינוק של אביגיל.
“אני מיד חוזר”.
הדלת של החדר נסגרה ואיתן יצא כדי להסתכל על המתחרש מהחלון הקטן שהיה על הדלת.
שרה, העובדת הסוציאלית, הייתה עם הגב לכניסה, והידיים שלה התעסקו בתינוק, ההתעסקות הייתה זריזה ולחוצה, אפילו אגרסיבית.
“הייי! הייי!!” איתן פתח את הדלת ואחריו רצו 2 אחיות שבמקרה עברו ליד ושמעו את הצעקה.
“מה את עושה לו?”.
שרה הסתובבה באיטיות, בלי למצמץ.
“אחת הצינורות הסתבכה, אני ניסיתי לסדר אותה זה הכל, בדיוק התכוונתי לקרוא לאחיות, כמה טוב שהגעתן”. אמרה כמעט בחיוך.
איתן נזכר במה שהוא ראה, ולמרות שלא היה בטוח, שרה משקרת, אבל אין לו דרך להוכיח את זה.
בחזרה לאיתי שרה יצאה מהחדר והסתכלה על איתן, היא לא אמרה כלום, רק התיישבה על אחד הכיסאות ליד הדלת ובהתה. איתן, גבר לא חלש ועם הרבה וותק במשטרה, לא האמין שהרגיש מאוים.
הרופא נכנס לבדיקה קצרה. בלי להגיד דבר, יצא מהחדר ופגש את איתן חוזר מהמסדרון.
“היי דוקטור, יש חדש?”
“הוא יקבל אנטיביוטיקה והכל יהיה בסדר, יש צורך באוכל רך והרבה נוזלים, לא היו הרבה תפרים למזלנו”.
“אוקיי אז מה עכשיו? הוא משוחרר?” איתן שאל בהלם.
“כן, אין לו סיבה להיות במקום מלא בחולים, הוא יכול לקבל טיפול אנטיביוטי בבית, ואם צריך נבוא לבקר”.
“תודה”.
איתן נכנס לחדר בהרגשה מוזרה שניסו להיפטר מאיתי. אבל למה?
“טוב נסיך, כנראה אני לוקח אותך לאבא”.
אחרי התארגנות קצרה, ביציאה מהחדר, שרה עדיין ישבה על אותו הכיסא ובהתה בחדר של איתי.
זה עצבן את איתן והוא התחיל לבהות בה בחזרה. שרה, כמו מהופנטת, לא הזיז עפעף.
“בוא, אני לא אוהבת את הבית חולים הזה”.
כשהגיעו לתחנה בן בדיוק סיים את כל התשאולים ושמח מאוד לראות את איתי. הם התחבקו ואיתי נשאר בידיים של אביו.
“בן, אני חושב שצריך לשים לב לעובדת הסוציאלית של התינוק של אביגיל”.
“פיליפ”.
“מה?”.
“קוראים לתינוק פיליפ”.
“כן, אוקיי, לא משנה, פשוט צריך שמישהו ישים לב אליה. מה עם אשתך?”
“היא מדברת שטויות מאז שעצרו אותה, משהו לגבי שיטת טיפול חדשה, לא מבין מאיפה היא שמעה אותה”.
“עזוב, תלך לבית, תנוחו שניכם, אתם צריכים להיות ביחד ולהתחזק”.
אחרי שבן ואיתי יצאו מהתחנה איתן לא יכל לנוח והתחיל לחקור.
הוא ניסה להבין מי זאת שרה, מי שמע עליה ומאיפה היא הגיעה. העיר קטנה, הוא אף פעם לא שמע עליה.
אחרי שעה וחצי , 2 כוסות קפה, חצי חבילת קרקרים ושקיות בעיניים הוא גילה שהיא באה ממשפחה דתית, ההורים שלה כבר לא בחיים, האחים שלה נהרגו והיא היחידה שנשארה.
את העבודה שלה היא קיבלה מיד אחרי התואר, והיא נמצאת בה כבר שנה. שנה של עבודה בעיר הגדולה, ועכשיו היא הגיעה אלינו. לא נשואה. בלי ילדים.
לא הספיק לו. הוא רצה לדעת עוד.
איתן ביקש להיעדר מהמחויבויות של המשמרת ויצא לחקור בשטח. הוא חזר לאותו חדר בבית חולים וגילה שהיא כבר לא נמצאת בחדר והחליפה אותה ליזי. העובדות הסוציאלית הזקנה שאיתן הכיר.
“היי ליז, הרבה זמן אה”.
“הוווו איתן, בוא תישב, מה שלומך?, תראה איזה תינוק מתוק! איך אפשר לפגוע במלאך כזה?”.
“כן הוא באמת חמוד מאוד, תגידי, מי זאת שהייתה פה מקודם?”
“שרה, מותק של בחורה, היא חדשה פה, תקבל אותה בידידות”.
“בטח, בטח.. בידידות, היא חזרה לרווחה?”.
“כן, הייתה צריכה למלא כמה מסמכים”.
“תודה ליז, שמרי על עצמך”.
איתן יצא, עייף ורעב, ונסע לרווחה לנסות לתפוס את שרה.
היא בדיוק יצאה מהבניין והייתה בדרך לרכב שלה כשאיתן הגיע לחניה. הנה את!
הרכב שלה היה ישן, אפור ומלא בצלקות. ואז הוא ראה, מאחורי המושבים, מהחלון האחורי של הרכב, כובע. אותו כוסע שהיה לחמשת האנשים שנכנסו לוואן מוקדם יותר היום.
הוא נסע אחריה וניסע להישאר בלתי מורגש.
היא יצאה מהעיר, והם נסעו בערך 20 ד’ק עד שהגיעו לבקתה כחולה עם המון עצים סביבה.
הוא חנה יחסית רחוק ממנה כדי שתהיה לו יותר הזדמנות לחקור ולהישאר בלתי מורגש. ואז הוא ראה אותו. את בן.
*
*
*
*
המשך יבוא…
