יומנים ישראליים 100 – עשרים וחמישה ליטר

״באיאסה!״

כששמעתי מישהו קורא בשמי, הסתובבתי וראיתי את המנהל הצעיר שאחראי אצלנו על המטבח. הוא עמד במרחק מה ממני וסימן לי בידו להתקרב.

לצדו עמד בחור נוסף, שדחף עגלה ועליה מתקן מים גדול, מהסוג שרואים בדרך כלל במסדרונות של בתי ספר, במשרדים ובמקומות ציבוריים שבהם עוברים אנשים רבים.

כשהתקרבתי, הצביע המנהל על המתקן החדש.

״נו, תראי. הנה מתקן המים הגדול שכל כך רצית״, אמר.

״באמת?״ שאלתי בשמחה, ניגשתי אל המתקן החדש ובחנתי אותו מלמעלה עד למטה.

״צדקת. המתקן הישן, שהכיל חמישה עשר ליטר בלבד, פשוט לא הספיק ליותר משש מאות ילדים. החדש מכיל ארבעים ליטר״, הסביר.

״ארבעים ליטר? אז זה עשרים וחמישה ליטר יותר מהקודם! איזה יופי! תודה רבה. עשית עבודה טובה!״ אמרתי והרמתי לעברו אגודל לאות אישור.

בקיצור, עשיתי לו לייק.

המנהל הצעיר הביט בי לרגע, אבל לא אמר דבר.

עמדנו שם יחד עוד כמה דקות והתבוננו בבחור שהרכיב את מתקן המים החדש.

כעבור זמן מה פתח המנהל שוב את פיו.

״עשרים וחמישה ליטר! נכון! במתקן החדש באמת יש עשרים וחמישה ליטר יותר מאשר בישן. וואו, איך חישבת את זה כל כך מהר?״ שאל בפליאה.

עכשיו הגיע תורי להביט בו בתדהמה.

רגע, יכול להיות שהמנהל הזה בכלל לא יודע חשבון? הוא באמת היה צריך כל כך הרבה זמן כדי לחסר חמישה עשר מארבעים?

פתאום אפילו העובדה שבחור צעיר כל כך כבר ממלא תפקיד ניהולי במוסד חינוכי גדול כל כך התחילה להיראות לי מוזרה.

אהה, הבנתי. בטח מישהו סידר לו את התפקיד דרך קשרים.

מה לעשות, באופן אישי אף פעם לא חיבבתי במיוחד אנשים שמגיעים לתפקידי ניהול בלי הכישורים המתאימים, רק מפני שהם הילדים או קרובי המשפחה של מישהו חשוב.

ומאותו יום, האמון שלי במנהל הצעיר פחת בעשרים וחמישה ליטר.

הימים חלפו, והעבודה והחיים המשיכו במסלולם.

מטבעי אני אדם חברותי, אוהבת לדבר ומצליחה בדרך כלל למצוא שפה משותפת כמעט עם כל אחד, כך שגם עם שאר עובדי המטבח הסתדרתי מצוין.

במטבח עבדה טבחית בשם סוניה, ופעם שמעתי אותה מספרת שהיא עובדת במקום הזה כבר עשרים שנה ברציפות. כששמעתי את זה, החלטתי שזאת הזדמנות מצוינת לשאול אותה קצת על המנהל הצעיר.

וזה מה שסוניה סיפרה לי.

שמו יצחק, והיא הכירה אותו עוד כשהיה ילד קטן. היא לא ידעה בדיוק מדוע, אבל לדבריה יצחק נענש שוב ושוב ונשלח לעבוד במטבח.

הוא היה ילד נמרץ ומלא חיים, וכך, תוך כדי שעזר לעובדי המטבח, חתך ירקות וניקה, הלך וכבש את לבם של העובדים.

ככל שגדל, כך למד יותר ויותר על עבודת המטבח. עם הזמן החל לסייע גם בגיוון התפריט שהוגש לילדים, ואפילו השתתף בהכנות לארוחות השבת.

בסופו של דבר, כשהיה יצחק בן שבע עשרה, החליט מנהל בית הספר להפקיד בידיו את האחריות על המטבח.

וכך, סיפרה סוניה, הוא הפך למנהל שלנו.

כשהקשבתי לסיפור שלה, דבר אחד לפחות התברר לי.

הבחור הזה לא הגיע לתפקיד הניהולי בזכות קשרים, כפי שחשבתי.

הוא הרי גדל כאן, בין חיתוך ירקות לשטיפת רצפות, עוד מאז שהיה ילד.

ובכל זאת, פרט אחד בסיפורה של סוניה לא הניח לי.

״רגע, אמרת קודם שיצחק היה נשלח למטבח בתור עונש?״ שאלתי.

״כן״, ענתה בקצרה.

״אבל למה הוא היה נענש כל הזמן?״

סוניה רק משכה בכתפיה.

נראה שגם היא לא ידעה בדיוק מה הייתה הסיבה.

ניסיתי לשאול גם את תמי, טבחית נוספת במטבח, אבל גם ממנה לא קיבלתי תשובה של ממש.

ועכשיו כבר הסתקרנתי עוד יותר.

מה כבר עשה הילד הזה, ששלחו אותו כמעט בכל יום לעבוד במטבח בתור עונש?

בזמן שניסיתי לחשוב ממי אוכל לקבל תשובה, הגיעה לאוזניי במקרה שיחה בין יצחק למנדי.

מנדי היה בחור מעט מבוגר מיצחק, והשניים נהגו להסתובב יחד, לשוחח ולצחוק. גם הוא עבד עם ילדי בית הספר, ודיבר אנגלית מצוינת.

באותו יום עמדו השניים ושוחחו על ימים עברו, ובין הדברים סיפרו שהם חברים עוד מהימים שבהם היו ילדים קטנים, כמעט בגיל הגן.

כמובן, האוזניים שלי מיד נדרכו.

אהה! אז מצאתי את האדם הנכון לשאול.

אחרי הכול, מי יכול להכיר את יצחק טוב יותר ממישהו שמכיר אותו כמעט מאז שהיה ילד בגן?

יום אחד, כשהזדמן לי לשוחח עם מנדי, ניגשתי ישר לעניין ושאלתי אותו על יצחק.

אבל מנדי היסס.

היה ברור מהבעת פניו שהוא יודע משהו, ובאותה מידה היה ברור שהוא מתלבט אם לספר לי או לשמור את הדברים לעצמו.

אז החלטתי להשתמש בתחבולה קטנה.

בכוונה דיברתי על יצחק בטון מעט שלילי.

״נו, הוא בטח קיבל את התפקיד בזכות קשרים, לא? וגם זה שכל הזמן הענישו אותו… כנראה היה ילד מפונק במיוחד״, אמרתי.

פניו של מנדי השתנו מיד.

״לא, לא! ממש לא! האמת היא ש…״ הוא מיהר להתחיל להסביר.

נו, השיטה עבדה.

אולי אני לא הכי טובה בזה, אבל אני יודעת דבר או שניים על איך להוציא מאנשים סיפור.

וזה מה שמנדי סיפר לי.

יצחק היה בן הזקונים במשפחתו. ילד נמרץ, בריא, טוב לב, רגיש ומלא חמלה, גאוותם של הוריו ובן אהוב מאוד על כל בני המשפחה.

אלא שלאחר שהחל ללמוד בבית הספר, התברר שהוא מתקשה לעמוד בקצב הלימודים של שאר הילדים.

יצחק התקשה להתרכז לאורך זמן, וגם לשבת במקום אחד במשך שיעור שלם לא היה דבר פשוט בשבילו.

באחד מימי הלימודים הראשונים שלו, בזמן שהמורה לימד וכל הילדים ישבו ליד שולחנותיהם, יצחק פשוט קם ממקומו, התחיל להסתובב בין השולחנות, הגיע עד החלון ועמד שם, מביט החוצה ומחייך.

המורה התרגז והחזיר אותו למקומו, אבל כעבור זמן קצר יצחק שוב קם והלך.

הושיבו אותו בחזרה.

כעבור כמה דקות שוב קם.

ושוב הושיבו אותו.

ושוב קם.

וכך החלו המורים לראות בו ילד לא ממושמע, ובכל פעם שרצו להעניש אותו שלחו אותו לעבוד במטבח.

אבל הילד שנשלח למטבח כמעט מדי יום לא ישב שם בחיבוק ידיים.

הוא חתך ירקות, ניקה, עזר לעובדים, ולאט לאט התחיל אפילו להבחין בעצמו במה שחסר במטבח ובחדר האוכל ובמה שצריך לעשות.

כנראה יש אמת באמירה שמה שילד רואה וחווה בזמן שהוא גדל משפיע על האדם שיצמח ממנו.

באותן שעות שבהן ישבו הילדים האחרים בכיתות ולמדו, יצחק, בלי שהיה מודע לכך, למד משהו אחר לגמרי במטבח.

הוריו שוחחו איתו פעמים רבות, אך לא ידעו כיצד לעזור לו. לבסוף החליטו לפנות לרופא, ולאחר הבדיקות התברר שיצחק מתמודד עם קשיי למידה.

מאותו זמן למדו גם הוריו לקבל אותו כפי שהוא, ובמקום לראות עונש בעבודה במטבח, שאותה כל כך אהב, הם דווקא החלו לעודד אותו.

לאחר שנים רבות של מאמץ והתמדה, יצחק למד לקרוא, לכתוב ולעשות חשבון.

מנדי הוסיף שיצחק גם משתדל מאוד ללמוד לעבוד על מחשב.

ובכך סיים את סיפורו.

באותו רגע חזר אליי פתאום הזיכרון מאותו יום של מתקן המים.

ארבעים ליטר.

חמישה עשר ליטר.

עשרים וחמישה ליטר.

פתאום הבנתי איך אדם שלא מצליח לחשב במהירות אפילו את ההפרש בין ארבעים לחמישה עשר מנהל מטבח גדול כל כך.

איך יכולתי לשפוט אותו כל כך מהר?

הבחור הזה לא הפך למנהל בזכות קשרים.

הוא הגיע לתפקיד הזה אחרי שנים שבהן שטף את הרצפות, חתך את הירקות, סחב את הכלים והכיר, עוד מילדותו, כל פינה ופינה במטבח, עד שבגיל שבע עשרה כבר היה מסוגל לשאת באחריות על המקום כולו.

מה שנראה לי כקיצור דרך בזכות קשרים היה למעשה מסלול ארוך שיצחק עבר מאז ילדותו.

כמה ימים אחרי השיחה שלי עם מנדי נכנסתי לחדרו של יצחק כדי למסור לו טופס הזמנה.

״חכי רגע, בבקשה״, אמר כשראה אותי.

הוא ישב מול המחשב וניסה לעשות משהו, אבל נראה שהעניין דרש ממנו לא מעט זמן ומאמץ.

הוא הזיז את העכבר.

התבונן במסך במשך כמה רגעים.

לחץ על משהו.

ושוב ניסה.

ידעתי כמעט בוודאות מה הייתי חושבת אילו ראיתי אותו כך רק כמה ימים קודם לכן.

אבל הפעם לא חשבתי דבר.

גם לא מיהרתי להציע עזרה.

פשוט חיכיתי.

כעבור זמן מה נראה שיצחק סוף סוף מצא את מה שחיפש. חיוך עלה על פניו והוא הסתובב אליי.

מסרתי לו את מה שהייתי צריכה למסור, והרמתי לעברו אגודל לאות אישור.

אותו לייק מוכר שלי.

אני לא יודעת אם ניסיתי בדרך הזאת לבקש סליחה על כך ששפטתי אותו לא נכון, או שאולי רציתי לומר לו, ״תמשיך להתאמץ, אני מאמינה בך״.

האמת היא שגם אני לא ממש ידעתי.

אבל דבר אחד היה בטוח.

הפעם, ללייק הזה הייתה משמעות קצת אחרת.

כשיצאתי מחדרו, הבנתי משהו שלא אשכח.

ארבעים פחות חמישה עשר הם עשרים וחמישה.

כדי לחשב את זה הייתי צריכה רק רגע אחד.

אבל לשפוט אדם שלם? בשביל זה הספיק לי אפילו פחות מרגע.

אולי באותו יום מצאתי את התשובה לתרגיל החשבון מהר יותר מיצחק.

אבל יצחק מצא את דרכו הרבה לפניי.