פרק 14: השקט שלפני הסערה
(תכלת)
השעות נקפו כמו חול שנשפך מבין האצבעות.
השמש כבר שקעה מזמן, והאור הכתום-אפור של בין הערביים התחלף בחשכה קרה וסמיכה. עמדתי בפתח החדר הקטן, משקיפה על הסלון של מיה שהפך בתוך שעות ספורות לחמ”ל צבאי לכל דבר. על השולחן נחו אפודי מגן שחורים, מכשירי קשר, ושני אקדחים מפורקים שעברו שימון.
המראה של כלי הנשק העביר בי צמרמורת קרה. ידעתי למה הם שם, אבל לראות את זה בעיניים הפך את הכל לאמיתי ומבעית הרבה יותר.
נמרוד ישב על קצה השולחן, סורק תצלומי אוויר. “הערפל בצפון מתחיל לרדת עכשיו,“ הוא אמר בקול שקט, מביט בשעון היד שלו. “זה משחק לטובתנו. הרחפנים של אבא שלה לא יוכלו לסרוק את צמרות העצים. מיה, מה הסטטוס מול המערכת שלהם?“
מיה לא הרימה את המבט מהמסכים, אצבעותיה נקשו במקצב קדחתני. “בדיוק ב-00:30, חצי שעה לפני שהשיירה מתוכננת לזוז, אני מקפיאה את כל מצלמות האבטחה בצד המערבי בלופ של עשר דקות. השער האחורי ייפתח אוטומטית. יהיה לכם חלון זמן צר מאוד להוציא אותם לפני שהשומרים יקלטו שמשהו לא תקין.“
“עשר דקות זה כל מה שאנחנו צריכים,“ אמר ענר.
הבטתי בו. הוא הידק את רצועות האפוד השחור על גופו, והמתכת הקרה של האקדח החליקה פנימה אל הנרתיק שעל הירך שלו. הגוף שלו זז באוטומטיות, בחדות של חייל מיומן. פתאום, המבט שלו התרומם ופגש את שלי.
הלב שלי נצבט. שנאתי את העובדה שהוא צריך להפוך ללוחם שוב, שהוא צריך להסתכן ככה בגללי ובגלל המשפחה שלי.
ענר החליף מבט קצר עם נמרוד. נמרוד הבין מיד, הנהן קלות וסימן למיה לצאת איתו למרפסת כדי לבדוק את התדרים של הקשר.
הסלון נותר ריק. רק שנינו.
הוא ניגש אליי בצעדים איטיים, מסיר את כפפות הטקטיקה השחורות ומניח אותן בצד.
“אתם יוצאים?“ לחשתי, קולי רעד מעט, כמעט נבלע ברחש המזגן.
“יוצאים עוד עשרים דקות,“ הוא ענה, משתדל לרכך את קולו העמוק. “הנסיעה צפונה תיקח לנו כשעה וחצי. אנחנו ניכנס ברגל דרך היער, נשלוף את אמא שלך ואת הילדים, וניפגש עם הרכב המאובטח של היחידה.“
הרמתי את ידי, מהססת לשבריר שנייה, ואז הנחתי כף יד רועדת על החזה שלו, מעל הלוח הקשיח של אפוד המגן. החומר היה קר ונוקשה, אבל מתחתיו יכולתי להרגיש את פעימות הלב החזקות שלו.
“תישבע לי שאתה חוזר, ענר,“ אמרתי, ודמעה ראשונה נצצה בקצה עיניי, מאיימת לגלוש. “אל תסכן את עצמך בצורה עיוורת…אל תהיה גיבור. אבא שלי מסוכן. הוא אכזרי. ראיתי אותו עושה דברים… דברים שאף אחד לא שורד מהם.“
הוא תפס את היד שלי בשתי ידיו, מחזיק בה בזהירות עילאית.
“הבטחתי לך משהו במחסן ההוא, זוכרת?“ הוא לחש, מתכופף מעט כדי שהמבט שלו יהיה בגובה העיניים שלי. “הבטחתי שאני אקח אותך ואת אמא שלך לים. אני לא שובר הבטחות, תכלת. במיוחד לא לך.“
החיוך הקטן והשבור שלי נמלט החוצה. אם יקרה לו משהו…
“שריון חם שלי…“ מלמלתי, והדמעה זלגה במורד לחיי.
הוא הושיט אצבע אחת וניגב את הדמעה ברכות אינסופית. ראיתי את המאבק בעיניים שלו – הרצון לחבק אותי מול ההכרח להישאר ממוקד ודרוך לקראת המבצע.
“מיה נשארת איתך כאן בדירה,“ הוא אמר בטון יציב. “הדלת תהיה נעולה, והקשר איתנו יהיה פתוח ברגע שנסיים. הכל יהיה בסדר.“
הנהנתי, סוגרת את אצבעותיי בחוזקה סביב היד שלו לפני ששחררתי לאט. “בסדר. תשמור עליה. ותשמור על עצמך.“
הוא הסתובב, לקח את כפפות הטקטיקה והלבש אותן בחזרה על ידיו. בשנייה אחת, הפנים שלו חזרו להיות קשות כברזל.
נמרוד נכנס בחזרה מהמרפסת.
“זמן תנועה,“ אמר ענר בקור רוח.
צפיתי בהם יוצאים מהדלת ונועלים אותה מאחוריהם. הלילה הזה הולך להיות הארוך בחיי. היער בצפון חיכה להם, ולי נותר רק להתפלל שהשריון שלי חזק מספיק כדי לחזור אליי בשלמותו.
*הערת המחברת:
קוראים יקרים שלי! קודם כל, אני רוצה לבקש מכם סליחה ענקית על כך שנעלמתי לחודש בלי עדכונים. נעדרתי מסיבות אישיות ומשמחות במיוחד ✨ והייתי חייבת קצת זמן לעצמי.
כשחזרתי עכשיו לפלטפורמה, פשוט נשמטה לי הלסת. לגלות שהסיפור של תכלת וענר טיפס למקום הראשון בספרים החמים ועבר את ה-1,300 צפיות?! אני עדיין לא מעכלת. אין לי מספיק מילים להודות לכם על הסבלנות, על האהבה ועל התגובות המדהימות שאתם משאירים.
עכשיו חזרתי, והפרקים חוזרים לעלות במלוא הכוח. תתכוננו, כי רכבת ההרים רק מתחילה… תודה שאתם כאן. אוהבת המון! מחכה לשמוע מה דעתכם על הפרק בתגובות 👇💬
כל הזכויות שמורות לRotemNash © 2026. אין להעתיק, לשכפל או להשתמש בתוכן זה ללא אישור בכתב מהסופרת.
-הכת המוזכרת בסיפור ‘שומרי הטוהר’, מנהגיה, חבריה וכלל האירועים סביבה הם פרי דמיונה של הסופרת בלבד ונועדו לצורכי העלילה. אין קשר בין המתואר בסיפור לבין קבוצה או קהילה קיימת במציאות.-
