פרק 15: דממה רועמת
(ענר)
היער בצפון היה סמיך, לח, ובלע לתוכו את מעט אור הירח שהצליח להסתנן מבעד לערפל. צעדנו בטור עורפי שקט, נמרוד ואני, מגפיים טקטיים בקושי משמיעים רחש על מצע המחטים. הנשקים שלנו היו שלופים, צמודים לכתף.
“אני בפנים,“ קולה של מיה בקע מהאוזנייה, צלול וקר. “הקפאתי את המצלמות באגף המערבי. השער הפנימי פתוח. עשר דקות, לא שנייה יותר.“
הגענו לחומת האחוזה. השער האחורי אכן עמד פתוח בסדק צר. השתחלנו פנימה בחסות הצללים לעבר המבנה המואר בקצה החצר. לפי המפות, זה היה אגף הכלואים.
הלב שלי דפק. המילים של תכלת הדהדו לי בראש : תישבע לי שאתה חוזר.
נמרוד סימן לי באצבעותיו ודחף את דלת הכניסה. היא נפתחה בקליק שקט.
פרצנו פנימה, נשקים שלופים, מצפים למצוא תאי כליאה קרים וסורגים. אבל מה שראינו הקפיא לי את הדם דווקא בגלל הנורמליות שלו.
זה נראה כמו חדר שינה של פנימייה. שטיח בהיר, ציורים על הקירות, ושמונה מיטות קטנות מסודרות בשורה. על המיטות ישבו שמונה ילדים, מגיל חמש ועד שתים–עשרה. הם היו לבושים בפיג’מות נקיות.
אבל משהו היה חולני לחלוטין. אף אחד מהם לא צרח כששני גברים חמושים פרצו לחדר. הם לא בכו. הם אפילו לא זזו. הם פשוט ישבו שם ובהו בנו בעיניים ריקות, כבויות, כמו בובות שניתקו להן את החוטים. אבא של תכלת לא היה צריך שרשראות ברזל – הוא כלא אותם בתוך הראש של עצמם. הוא אילף אותם לשתוק, כדי שאם אי פעם תבוא ביקורת של הרווחה, הכל ייראה “מושלם“.
סרקתי את החדר בפאניקה. “איפה האמא?“ לחשתי לנמרוד.
הוא עבר בין המיטות. “היא לא פה, ענר. אין פה אף אישה מבוגרת.“
ניגשתי לילדה המבוגרת ביותר, בת שתים-עשרה בערך. הורדתי את הנשק וכרעתי ברך מולה. “איפה אמא של הלני?“ שאלתי ברוך, משתמש בשם של הכת כדי שתבין.
הילדה לא מצמצה. הקול שלה היה מונוטוני, מת. “היא נלקחה לטיהור. ניידות לקחו אותה בבוקר. אנחנו מחכים לתורנו.“
ניידות. אבא של תכלת לא חיכה למבצע באישון לילה – הוא השתמש בשוטרים המושחתים שלו כדי להעביר את האמא לאור יום, מתחת לאף של כולם.
“חייבים להוציא אותם מפה,“ נמרוד אמר, קולו נסדק קלות.
“קדימה,“ פניתי לילדים. “קמים, בשקט. הולכים לטיול.“
הם קמו, רובוטיים, צייתנים. אבל ברגע שהילד הראשון עשה צעד לעבר הדלת – האורות בחוץ נשטפו באור כחול–אדום מסנוור.
“נמרוד, ענר!“ מיה צעקה בקשר. “שלוש ניידות משטרה נכנסו עכשיו לשער הראשי! השוטרים המקומיים פה, והם באו לאסוף את הילדים!“
קללות יצאו לי מהפה. לא הייתה פה מלכודת מתוחכמת, אלא בירוקרטיה מושחתת. השוטרים עבדו בשבילו, והם הקדימו את שעת האיסוף.
“מהדלת האחורית! עכשיו!“ נמרוד פקד, דוחף את הילדים בעדינות אבל בנחישות לעבר פתח החירום שפנה ליער.
דלת המבנה הקדמית נפרצה. קולות כבדים של מגפיים נשמעו במסדרון. “משטרה! לא לזוז!“
הם לא היו שוטרים אמיתיים, לא בעיניי. הם היו שכירי חרב במדים. אחד מהם הבחין בנו כשהיינו חצי הדרך החוצה לחצר האחורית, ומיד הרים את הנשק. בלי שום אזהרה, בלי שום נוהל מעצר חשוד – הוא פתח באש.
הוא ירה לכיוון הילדים.
האינסטינקט שלי לקח פיקוד. זינקתי קדימה, דוחף את הילדה הקטנה ביותר אל מאחורי מחסה הבטון של הדלת, ופרשתי את הגוף שלי מעליה כחוצץ.
הרגשתי את זה מיד. צריבה מטורפת, בוערת, פלחה את הצד השמאלי של הבטן שלי, קצת מתחת לאפוד המגן. נשימתי נעצרה.
“ענר!“ נמרוד שאג והשיב אש מדויקת שגרמה לשוטר לצלול לתפוס מחסה. “החוצה! ליער!“
קמתי על הרגליים בקושי, מתעלם מהאש שבעבעה לי בצלעות. תפסתי שני ילדים בידיים, נמרוד דחף את השאר, ופרצנו אל תוך החושך של היער. סירנות החלו ליילל מאחורינו, אבל בחסות העצים והערפל, הם איבדו אותנו.
רצנו עד שהריאות שלי צרחו, עד שהגענו לוואן המילוט המוסווה שחיכה בשולי שביל העפר.
נמרוד העלה את הילדים המבוהלים אחד–אחד פנימה. כשבאתי לטפס בעצמי, הרגל שלי בגדה בי. מעדתי, ונשענתי בכבדות על פח הרכב.
“ענר?“ נמרוד האיר עליי עם פנס קטן.
היד שלי, שלחצה על הבטן, הייתה מכוסה בדם סמיך וכהה.
הצלתי את הילדים, אבל אמא של תכלת נשארה בידיים שלו, והגוף שלי התחיל לקרוס.
“סע,“ נחרתי בכאב, עוצם עיניים ונשכב על רצפת הרכב. “סע לדירה.“
כל הזכויות שמורות לRotemNash © 2026. אין להעתיק, לשכפל או להשתמש בתוכן זה ללא אישור בכתב מהסופרת.
-הכת המוזכרת בסיפור ‘שומרי הטוהר’, מנהגיה, חבריה וכלל האירועים סביבה הם פרי דמיונה של הסופרת בלבד ונועדו לצורכי העלילה. אין קשר בין המתואר בסיפור לבין קבוצה או קהילה קיימת במציאות.-
