פרק 3 מתוך 3 · בכתיבה · מעבר לדלתלתוכן הענייניםפרק 3
רחלי
״היא פשוט חסרת תרבות!״
הקול של תהילה חתך את חלל הסלון בשנייה שסגרתי את הדלת. הסתובבתי אליהן. היא הניחה את המזלג בצלחת בנקישה חדה, הפנים שלה סמוקות מעצבים.
״בחורה חסרת גבולות, ובאופן כללי אסון מהלך!״ היא המשיכה, עיניה נעוצות בדלת כאילו מיטל עומדת לפרוץ אותה בחזרה.
״תהילה, די. היא לקחה אוכל והלכה.״
״הלכה?״ תהילה הרימה גבה.
״אם לא היית דוחפת אותה החוצה, היא עוד הייתה מתיישבת פה ומבקשת גם קינוח.״
״היא לא ביקשה שניצל,״ הודיה הזכירה לה תוך כדי שהיא מוזגת מים. ״אני הצעתי לה.״
״ברור שהצעת.״ תהילה הצביעה עליה במזלג. ״את כמו עזר מציון עם משקפיים.״
״מה הבעיה, תהילה? ממילא תמיד נשאר לנו אוכל. קצת חסד לא הרג אף אחד.״
״הודיה, אל תגידי לי חסד. בחורה כמוה היא כמו חתול רחוב. תתני לה אוכל פעם אחת והיא תתחיל לחכות לך כל ערב ליד הדלת.״
ניסיתי לא לצחוק, ולא ממש הצלחתי. אולי כי עדיין ראיתי מול העיניים את מיטל נסוגה לכיוון היציאה עם הצלחת ביד, ממשיכה לאכול מהפסטה תוך כדי שאני דוחפת אותה החוצה, כאילו מבחינתה הכל התנהל בדיוק לפי התוכנית שלה.
״מה? היא נראתה רעבה.״ הודיה משכה בכתפיים. ״וחוץ מזה, היא דווקא חמודה. אפילו בירכה לפני שאכלה.״
תהילה גלגלה עיניים. ״וואו. ממש צדיקה נסתרת.״
״מה הבעיה, תהילה? ממילא תמיד נשאר לנו אוכל. קצת חסד לא הרג אף אחד.״
״הודיה, אל תגידי לי חסד. בחורה כמוה היא כמו חתול רחוב. תתני לה אוכל פעם אחת והיא תתחיל לחכות לך כל ערב ליד הדלת.״
ניסיתי לא לצחוק, ולא ממש הצלחתי. אולי כי עדיין ראיתי מול העיניים את מיטל נסוגה לכיוון היציאה עם הצלחת ביד, ממשיכה לאכול מהפסטה תוך כדי שאני דוחפת אותה החוצה, כאילו מבחינתה הכול התנהל בדיוק לפי התוכנית שלה.
״מה? היא נראתה רעבה.״ הודיה משכה בכתפיים. ״וחוץ מזה, היא דווקא חמודה. אפילו בירכה לפני שאכלה.״
תהילה גלגלה עיניים. ״וואו. ממש צדיקה נסתרת.״
״מה הבעיה, תהילה? ממילא תמיד נשאר לנו אוכל. קצת חסד לא הרג אף אחד.״
״הודיה, אל תגידי לי חסד. בחורה כמוה היא כמו חתול רחוב. תתני לה אוכל פעם אחת והיא תתחיל לחכות לך כל ערב ליד הדלת.״
ניסיתי לא לצחוק, ולא ממש הצלחתי. אולי כי עדיין ראיתי מול העיניים את מיטל נסוגה לכיוון היציאה עם הצלחת ביד, ממשיכה לאכול מהפסטה תוך כדי שאני דוחפת אותה החוצה, כאילו מבחינתה הכול התנהל בדיוק לפי התוכנית שלה.
״מה? היא נראתה רעבה.״ הודיה משכה בכתפיים. ״וחוץ מזה, היא דווקא חמודה. אפילו בירכה לפני שאכלה.״
תהילה גלגלה עיניים. ״וואו. ממש צדיקה נסתרת.״
הקשבתי להן מתנצחות מעל האוכל והעדפתי לשתוק. עצם המחשבה שאפתח את הפה כדי להגן על מיטל הרגישה כמו חציית קו שלא רציתי לחצות. ומצד שני, הגישה המבוצרת של תהילה שהחליטה שמדובר באסון מהלך רק בגלל חוסר התרבות והקעקועים הרגיזה אותי לא פחות.
הורדתי את המבט לצלחת, מנסה לגרד קצת שקט מאיפשהו.
הבעיה בכלל לא הייתה החוצפה שלה. אנשים חצופים פגשתי במד״א בלי סוף נהגים שצורחים על אמבולנסים, משפחות שדורשות תשובות באמצע החייאה, שיכורים בערבי שישי. מול חוצפה ישראלית ידעתי להתמודד. להתקרר בשנייה, לדבר עניינית, לסמן גבול ולהמשיך הלאה.
אבל אצל מיטל החוצפה הגיעה עטופה בחיוך, בגומה ובאיזה חן מעצבן שהפך אותה להרבה יותר קשה להדוף.
היא פשוט עקפה את כל המחסומים שלי באלגנטיות מעצבנת.
עמדה שם בפתח, חצי מטר ממני, ושיחקה איתי. בדקה כמה זמן ייקח לי להוריד את המבט, זרקה משפטים שגרמו לי להרגיש פתאום חשופה מדי ולי לא היה שמץ של מושג איך בכלל אמורים להגיב כשבחורה מפלרטטת איתי.
בחורה…למען השם
תרגיעי, רחלי, אמרתי לעצמי מאוחר יותר, כששכבתי בחושך בחדר. את סתם עפה על עצמך.
הרי זאת ההצגה הקבועה שלה. כבר שמעתי אותה שבוע קודם במעלית, עומדת עם הקסדה ביד וזורקת למישהי את אותן עקיצות, באותה נימה בדיוק. ככה היא מדברת. מפלרטטת, בודקת גבולות, משתעשעת.
התהפכתי לצד השני, משכתי את השמיכה עד הכתפיים והחלטתי שמחר בבוקר כל השטויות האלה כבר ייראו הרבה פחות חשובות.
בסופו של דבר העייפות ניצחה, ונרדמתי.
למחרת בבוקר יצאתי מהדירה בחיפזון, לבושה במדי מד״א וכבר באיחור של כמה דקות.
סגרתי אחריי את הדלת, הסתובבתי לכיוון המעלית ונעצרתי.
על השטיחון חיכתה לי הצלחת.
הצלחת המדוברת מאתמול שמיטל לקחה עם השניצל והפסטה.
היא הונחה בדיוק במרכז השטיחון, כאילו מיטל טרחה לבחור את המקום היחיד שבו אין שום סיכוי שאפספס אותה.
התכופפתי והרמתי אותה.
נקייה.
לא סתם נקייה מבריקה ברמה כמעט חשודה. לא נשאר עליה כתם, פירור או אפילו סימן מים קטן. העברתי אגודל על השוליים, וכמעט יכולתי לראות את ההשתקפות שלי
אם תהילה הייתה ערה עכשיו, היא כנראה הייתה דורשת בדיקת מעבדה כדי לוודא עם איזה סקוץ’ היא נשטפה.
הסתובבתי להכניס אותה פנימה, ואז קלטתי את הפתק הקטן שהיה תחוב תחתיה.
הכתב היה מבולגן, זוויתי, חסר גבולות בדיוק כמוה.
השניצל טעים אש. יש לך ידיים טובות, דוק. למרות שאתמול השתמשת בהן בעיקר כדי להעיף אותי מהדירה.
נעצתי מבט במשפט, מרגישה את הדופק מאיץ. המשכתי לקרוא:
נ.ב. שטפתי את הצלחת כמו שביקשת. עם סבון והכל, שלא תגידי שאני לא ממושמעת.
צחוק קצר וחטוף ברח לי מהגרון. היא הייתה חייבת. פשוט חייבת להשאיר את המילה האחרונה.
מתחת לזה, בתחתית הפתק, נכתב:
למקרי חירום או אם סתם יתחשק לך לעשות ביקור בית
ואז מספר הטלפון שלה.
נשארתי כפופה למחצה במסדרון הריק, אוחזת בצלחת הקרה ביד אחת ובפתק ביד השנייה.
באמת מיטל?
אין הבחורה הזאת לא נחה לרגע.
הזדקפתי וקראתי את הפתק שוב. לא כי פספסתי משהו, אלא כי הבנתי מצוין, בבהירות כואבת, מה בדיוק היא מנסה לעשות.
הדבר הרציונלי היחיד לעשות כרגע היה לקמט את הנייר ולזרוק אותו לפח לא ביקשתי את המספר שלה, לא הייתי צריכה אותו לשום דבר, ובטח שלא התכוונתי לערוך שום סוג של “ביקור בית” בדירה 14. נקודה.
במקום זה, קיפלתי אותו לחצי. ועוד חצי.
זה רק למקרה שהמוזיקה שלה תרעיש שוב, שיקרתי לעצמי, תחבתי את הפתק עמוק לכיס המדים. פתחתי את הדלת בשקט, הנחתי את הצלחת על השידה ויצאתי למעלית.
חמש שעות מאוחר יותר, בתוך סיר הלחץ של תחנת מד״א, כל זה כבר היה אמור להישכח.
המשמרת הייתה מטורפת תאונת דרכים קשה, ריח של חומרי חיטוי ואדרנלין של חדר טראומה. שם, מול המוניטורים המצפצפים והפרוטוקולים הברורים של החייאה, תמיד מצאתי שקט. בכאוס הזה ידעתי בדיוק מה עושים.
לקראת סוף המשמרת, כשעמדתי ליד עמדת הקפה במיון עם כוס מים קרים, שלפתי את הטלפון כדי לראות מה השעה. יחד איתו, הפתק המקופל החליק ונשר על רצפת בית החולים.
התכופפתי והרמתי אותו. הנייר היה חם ומקומט מחום הגוף שלי.
יש לך ידיים טובות, דוק.
נשפתי אוויר, מביטה במספר טלפון שלה
בלי לתת לעצמי זמן להסברים רציונליים, פתחתי את הפלאפון והקשתי את המספרים, ספרה אחרי ספרה.
הסמן הבהב בשורת השם, מחכה לתיוג. האצבע שלי קפאה לשנייה, מבינה בדיוק כמה הדבר הזה לא מתאים לי, וכמה אין לי באמת שליטה עליו.
בתנועה חדה ומהירה, הקלדתי:
מיטל השכנה המופרעת.
שמרתי, נעלתי את המסך, והחזרתי את המכשיר עמוק בחזרה לכיס בדיוק כשהביפר על החגורה שלי צפצף וקרע את השקט בקריאה לנסיעה הבאה.
מיטל
שתיים בצהריים. הבטן שלי הייתה כבדה אחרי ששיקו חפר לי לבוא איתו לשווארמה, למרות שבכלל לא הייתי רעבה. חבל שלא הלך עם שלומי השמן. עכשיו כל מה שרציתי זה למצוא איזו פינה במוסך, להניח את הראש ולישון שעה. אבל רצונות לחוד ועבודה לחוד. שכבתי על עגלת המוסכניקים מתחת לטויוטה ישנה, נאבקת בבורג עקשן, בזמן שהרמקול של שיקו טחן לי את המוח עם עוד איזה שיר ביוונית.
בדרך כלל, מתחת לליפט, אני יודעת לכבות את הראש. מנוע, ברגים, שמן לכל דבר יש מקום, לכל בעיה יש פתרון. אבל היום, המוח שלי היה תקוע על צלחת קרמיקה.
אשכרה אני מיטל, בת עשרים ושבע, בחורה שבימים כתיקונם לא רואה מטבח ממטר . קמתי בבוקר וקרצפתי צלחת של השכנות עד שהיא הבריקה.הכל רק כדי שהדוקטור לא תגיד שאין לי חינוך. ביקשה צלחת שטופה? קיבלה. ועל הדרך קיבלה גם פתק שכתבתי כמו סתומה, עם מספר הטלפון שלי מתנוסס באמצע. בלי אינסטגרם, בלי פייסבוק, בלי כל השיט הזה. פשוט מספר על נייר.
זה היה יום משובש מהיסוד. בהפסקת הצהריים, רגע לפני שסיימתי את הלאפה, הספקתי לקבל שתי שיחות. רונה שאלה אם בא לי לקפוץ אליה לערב יין ופסטה, ושתי דקות אחריה דניאל הציעה לקפוץ אליי אחרי המשמרת. ביום רגיל, הייתי בוחרת אחת מהן בשנייה, מתארגנת ללילה קליל וסוגרת עניין. היום, משום מה, מרחתי את שתיהן בתירוצים עילגים של עייפות. שיקו ראה אותי מנתקת, הוריד את המבט מהפחית קולה שלו, ניגש והניח לי גב יד שמנונית על המצח כדי לבדוק חום.
“מה קרה, כפרה? הכל טוב איתך? ממתי את מסרבת לסקס ועוד עם רונה?” הוא בחן אותי בדאגה מזויפת.
העפתי לו את היד באותו רגע. “הכל בסדר איתי, אני פשוט עייפה היום. ואל תקנא, אחי. אם קרן לא מביאה לך, רק תגיד לי, אני אדבר איתה.”
הוא זרק עליי איזה אום קטן, מלמל משהו על זה שהדור של היום איבד את הבושה וחזר לעמדה שלו.
רק ששתי דקות אחר כך הקרציה החליט שהיום הוא יושב לי על הווריד.
״מיטל!״ הצעקה שלו הצליחה לגבור אפילו על המוזיקה היוונית. ״כמה זמן לוקח לפתוח בורג אחד? הלקוח של הקוואסאקי מחכה!״
הוצאתי רק את הראש מתחת לפגוש. “נשמה אי אפשר לזרז אמנות ,תזדיין בסבלנות שיקו !”
“אומנות בתחת שלי את משחררת בורג תפוס מקרטר של טויוטה שנת אלפיים, לא מציירת את הקפלה הסיסטינית! תזיזי ת’תחת!”
“אל תקטין אותי!” צרחתי חזרה, ונתתי משיכה אחת אחרונה בכל הכוח.
הבורג נכנע סוף-סוף, כמעט לוקח איתו את העור מפרקי האצבעות שלי. דחפתי את עצמי החוצה, ניגבתי את הידיים בסמרטוט שחור, וניגשתי אל האופנוע שעמד ליד הליפט. התכופפתי לבדוק משהו באזור הרגלית, אבל הראש שלי שוב ברח לפתק ההוא, תוהה אם היא בכלל קראה אותו או שהוא עשה את דרכו הישר לפח.
שנייה אחת של חוסר ריכוז הספיקה. החלק הפנימי של הזרוע שלי פגע ישירות באגזוז הלוהט.
״סעמק ערס!״
קפצתי לאחור ומשכתי את היד אליי. כאב חד צרב בעור, וכשסובבתי אותה כבר נמתח שם פס אדום ומכוער. חתיכת נשיקה קיבלתי מאגזוז.
שיקו הגיע אליי במהירות. הוא בחן את המקום, עשה את הפרצוף של ‘אמרתי לך שאת מטומטמת’ גם בלי להגיד את זה בקול, ונעלם לתוך המשרד. חצי דקה אחר כך הוא חזר עם שפופרת אלוורה מעוכה וגליל פלסטר שנראה כאילו קנה אותו יחד עם המוסך לפני כמה שנים.
כשהוא התקרב, הורדתי מבט לידיים שלו. עבות, שעירות, שחורות מגריז, עם שאריות עמבה מארוחת הצהריים תקועות מתחת לציפורניים. משכתי את היד לאחור. ״תעיף ממני את הידיים שלך, תודה. אני אסתדר לבד״
חטפתי ממנו את המשחה לפני שיספיק להתווכח, מרחתי שכבה נדיבה על הכוויה ותלשתי פלסטר ביד אחת ובשיניים. מה שיצא נראה פחות כמו חבישה ויותר כמו קריאת מצוקה.
שיקו בחן את התוצאה בזעזוע. ״מה זה החבישה הזאת, יא מעבולה? ילד בן שלוש היה עושה יותר ישר.״
״יותר טוב ממה שיעשו לי ב’טרם’, מה אתה מבין.״
“תביאי, תביאי אני אסדר לך את זה,” הוא ניסה לקחת ממני את הפלסטר כדי לתקן את הנזק.
התרחקתי ממנו. ״אמרתי לך, הידיים המטונפות שלך לא נוגעות בי. שחרר את הלקיריה, אחי.״ “יאללה נהיית לי מפונקת שלא מוכנה שייגעו בה,” שיקו נזף, “לכי חפשי מי יחבוש אותך י’פצועה”
התכוונתי לענות לו באיזו עקיצה קבועה, אבל המילים נתקעו לי בגרון. הסתכלתי על היד החבושה, ואז אל רצפת הבטון. חיוך ממזרי, איטי לחלוטין, התחיל לטפס לי על השפתיים. היקום בדיוק סידר לי כרטיס כניסה.
“וואלה,” מלמלתי, מסובבת את היד. “האמת היא שיש לי שכנה חובשת שגרה דירה ממול.”
הפרצוף של שיקו השתנה מיד. ״הופה, חובשת. נו, איך החובשת הזאת? כוסית? שווה?״ ״סתום ת’פה י’זין, דבר עליה בכבוד.״התשובה יצאה לי כל כך מהר, ששנינו נעצרנו
בדרך כלל לא הייתי עוצרת על משפט כזה. להפך. רוב הסיכויים שהייתי הראשונה לזרום איתו, להוסיף איזה פירוט ולהפוך את השיחה למשהו שלא מתאים לשעות בהן ילדים ערים. אבל על רחלי? משהו בזה צרם לי.
שיקו הסתכל עליי כאילו פתאום צמח לי ראש נוסף. ״מה?״ שאלתי. הוא התחיל לחייך. ״כלום. פשוט בחיים שלי לא שמעתי אותך מגיבה ככה על בחורה. כולה שאלתי אם היא כוסית.״ ״אז אל תשאל. יש לה שם. קוראים לה רחלי.״
זה רק העצים את החיוך שלו. התעלמתי ממנו וסיפרתי, הרבה יותר ממה שהתכוונתי שהיא חובשת, סטודנטית שנה שלישית לרפואה, דתייה, חכמה, קשוחה מהחיים, ושיש לה קטע מעצבן כזה שבו היא מסתכלת עליי כאילו אני תקלה שהיא עוד לא החליטה אם היא מוכנה לטפל בה. כשהוספתי שהיא גם מכינה שניצל בן זונה, שיקו כבר הסתכל עליי במבט אחר לגמרי.
״שחררי ממנה ומהר, נשמה. זה לא בשבילך החרא הזה.״ צחקתי. ״לאיפה עפת, אחי?״
אבל הפעם הוא לא זרם עם הצחוק. הוא נשען על שולחן העבודה והזכיר לי שאני זאת שאמרתי שהיא דתייה. מבחינתו החשבון היה פשוט בחורה דתייה, כנראה סטרייטית, שגרה דלת מולי. מתכון לאסון. עדיף שאישאר עם הבחורות הרגילות שלי ולא אחפש צרות במקום שאין לי מה לחפש בו.
״קודם כל, היא בת עשרים וארבע. לא ילדה קטנה.״
שיקו הרים גבה.
לעזאזל.
אפילו אני שמעתי כמה מהר קפצתי להבהיר לו שהוא טועה.
״סחטיין, אפילו גיל אנחנו יודעים. את לא מבזבזת זמן, אה?״
״יאללה, שתוק. מי ישמע, הבאתי לך את מספר תעודת הזהות שלה.״
שיקו הכיר אותי יותר מדי טוב. הרבה לפני שהוא היה הבוס שלי, הוא כבר היה משהו בין אח גדול לאבא שלא ביקשתי לעצמי מהסוג שמקלל אותי כשאני עושה שטויות, דוחף לי קפה ליד בלי לשאול אם שתיתי, ובודק שהגעתי הביתה אחרי רכיבה כאילו אני בת שש-עשרה. כשהחלטתי שאני חייבת שינוי, הוא היה זה שזרק לי את ירושלים לפרצוף. אמר שהוא צריך עוד ידיים במוסך, שאני טובה יותר מחצי מהטמבלים שהוא משלם להם, ושבמקום לשבת ולקטר על החיים שלי, שפשוט אבוא לעבוד איתו.
כמה שבועות אחר כך כבר הייתי פה. בהתחלה שכנעתי את עצמי שזה זמני עבודה חדשה, עיר אחרת, קצת אוויר. אבל ירושלים נדבקה אליי מהר יותר ממה שתכננתי. אהבתי את הקור בערב, את הרחובות, את העובדה ואת האנשים החמים. וגם, בינינו, הנשים הכי יפות בארץ נמצאות בירושלים. זה הוכח מדעית.
ושיקו ידע בדיוק מה הטעם שלי בנשים ואיך החיים שלי איתן התנהלו. הוא הכיר את השמות, את הפרצופים ואת הדפוס הקבוע קל, מהיר, בלי יותר מדי שאלות ובלי הבטחות. יציאות, לילות, בקרים שבהם כל אחת חוזרת לפינה שלה. הוא אף פעם לא הטיף לי על זה. מקסימום גלגל עיניים ושאל אם הפעם לפחות אני זוכרת איך קוראים לה.
דווקא בגלל זה, כשהוא הסתכל עליי עכשיו, ידעתי שהצחוקים נגמרו.
״את מדברת על הדוסית הזאת אחרת.״
״איך אחרת?״
הוא שלח בי את המבט הזה שלו. המבט של מישהו שמכיר אותי מספיק שנים כדי לדעת מתי אני מחרטטת אותו, ועוד יותר גרוע מתי אני מחרטטת את עצמי.
״כאילו אכפת לך. אז אל תכניסי את עצמך לסרט עם בחורה שמחכה בכלל לאיזה בחור עם כיפה. אני לא רוצה לראות אותך שוברת לעצמך את הלב.״
פרצתי בצחוק. ״אחי,אתה גמור בוא נגזים לב שבור, לא קמה האישה שתשבור לי את הלב.״
הוא לא צחק.
וזה כבר היה פחות נוח.
״היא פשוט מסקרנת אותי. זה הכול.״
״מסקרנת אותך.״ הוא הנהן כאילו שמע את התירוץ הכי גרוע בעולם.
״כן. מותר לי להסתקרן. היא נראית בחורה טובה, שיקו. רואים עליה. צנועה כזאת. לא מתאים לקרוא לה איזה…״
״כוסית?״
עשיתי פרצוף.
החיוך שלו חזר מיד. ״מה קרה? ככה את מדברת בדרך כלל על הבחורות שלך.״
בן זונה.
כי הוא צדק.
אם היה שואל אותי על רונה, כנראה שהייתי מתארת לו קודם איך היא נראית ורק אחר כך נזכרת לספר במה היא עובדת. אבל על רחלי? אפילו לשמוע ממנו את המילה הזאת עשה לי לא נעים.
לא כי היא לא הייתה יפה. אלוהים יודע שכן.
פשוט אצלה זה הרגיש זול מדי. כאילו המילה הזאת מורידה ממנה משהו שלא רציתי שיורידו.
״אתה עושה מזה משהו שזה לא,״ מלמלתי.
שיקו משך כתף. ״סבבה. רק אל תשכחי שהיא כנראה בכלל לא בכיוון שלך.״
וזה עצבן אותי הרבה יותר ממה שהיה אמור.
כי מצד אחד הוא צדק. דתייה, צנועה, כנראה סטרייטית לא בדיוק המגרש הרגיל שלי.
מצד שני, היו לי עיניים. וגם ניסיון. ידעתי מתי אני גורמת למישהי להוריד מבט כי היא לא מעוניינת, וידעתי מתי היא מורידה אותו דווקא כי היא כן.
הסתכלתי על החבישה המכוערת שעל היד.
״וואלה, דווקא היה מתאים לי שהדוקטור תסתכל על זה.״
שיקו נאנח. ״על הכוויה?״
הרמתי אליו מבט. ״לא על סבתא שלי.״
הוא התפוצץ מצחוק.
״יאללה, לך תעבוד, אבא.״ דחפתי אותו לכיוון המשרד.
״אח שלך במקרה הטוב!״ הוא זרק מעבר לכתף. ״יום אחד אני עוד אתקשר לאמא שלך ואגיד לה שנכשלתי בתפקיד.״
״היא כבר יודעת.״
הוא נעלם לתוך המשרד ואני שלפתי שוב את הטלפון.
אולי בתוך כל הרעש פספסתי משהו.
כלום.
אפס הודעות מרחלי.
נו, מה ציפית? שהיא תכתוב לך?
דחפתי את המכשיר חזרה לכיס. אולי היא עמוסה בלימודים. אולי הפתק כבר בפח. ואולי סטודנטיות דתיות לרפואה פשוט לא מסמסות למוסכניקית שמפלרטטת איתן במסדרון.
המבט שלי ירד אל הפלסטר העקום שעל הזרוע.
הכוויה פעמה מתחתיו, אבל במקום להתעצבן על עצמי, חיוך התחיל לטפס לי על הפנים.
טוב.
אולי היא לא כתבה לי.
אבל היקום בדיוק סידר לי תירוץ.
״שיקו!״ צעקתי לכיוון המשרד. ״אני חותכת להיום!״
הראש שלו הופיע בחלון. ״מה חותכת? יש לך עוד את ההונדה.״
״שההונדה תחכה למחר. יש לי פציעה פתוחה, אחי. סכנת חיים. צריכה טיפול נמרץ.״
״טיפול נמרץ עלק.״ הוא גלגל עיניים. ״רק תזכרי מה אמרתי לך. אל תבואי לבכות לי מחר כשהיא תטרוק לך את הדלת בפרצוף.״
תפסתי את הקסדה. ״לא בוכה לאף אחד, נשמה. תעשה סגירה לבד.״
עשרים דקות אחר כך כבר כיביתי את המנוע מתחת לבניין.
לא טרחתי אפילו להיכנס קודם לדירה. נשארתי בדיוק כמו שהייתי סרבל עבודה מטונף, ריח של שמן וגריז ושיער שבטח נראה כמו קן ציפורים אחרי יום שלם במוסך.
יכולתי לפחות לשטוף פנים.
לא רציתי.
רציתי שהיא תראה בדיוק מאיפה באתי. רציתי לראות איך הדוקטור המסודרת תגיב לכל הבלגן שלי כשהוא יעמוד לה מול הדלת.
נעמדתי מול דירה 13.
השקט במסדרון פתאום הרגיש חזק מדי.
ואז הגיע הרפרוף הקטן והמטופש בחזה.
עצרתי.
מה זה עכשיו?
לא הרגשתי דבר כזה כבר שנים, ובטח שלא לפני דלת של בחורה.
תנשמי, מיטל. את בסך הכל באה לבקש פלסטר נורמלי כי הידיים של שיקו מטונפות. זה הכל.
הדבקתי על הפנים את החיוך החצוף שתמיד עבד לי, הרמתי את היד הבריאה ודפקתי שלוש פעמים.
עכשיו רק נשאר לקוות שהדוקטור מקבלת פציינטים בלי תור.
