זה היה יום שבת בלילה, שנינו היינו בנסיעה חזרה ובחוץ ירד גשם זלעפות. תמיד שנאתי את החורף אבל לפעמים זה נחמד לנסוע מאוחר בלילה רק שנינו במכונית החמה כשבחוץ קפוא, או לפחות קפוא במונחי האקלים של ישראל. ״אתה חושב שכבני אדם יש לנו יותר את הצורך לאהוב או להיות נאהבים?״ אני שואלת אותו והוא מרים את מבטו לעברי לחצי שניה, מחזיר את מבטו אל הכביש ושותק למספר שניות.
״מאיפה באה השאלה הזאת?״ אני מחייכת ומושכת בכתפיי. ״לא יודעת, זה משהו שחשבתי עליו״ הוא ממשיך להביט בכביש ושותק. ״אז..״ אני מתחילה לומר. ״אז.. מה?״
״תענה על השאלה שלי״ הוא מכווץ את גבותיו ונאנח. ״לא יודע, אף פעם לא חשבתי על זה״ הוא מאותת ימינה ופונה. ״אתה מעדיף לאהוב או להרגיש נאהב?״ הוא מושך בכתפיו, ״לא יודע, שניהם אני מניח?״ ״כן אבל אם היית צריך לבחור אחד מהם. מה היית בוחר?״ הוא מעביר שיר בפלייליסט, מאזין כמה שניות ואז מעביר שנית. ״מה את היית בוחרת?״ הוא שואל כשאחד השירים של הביטלס נשמעים, לא בטוחה בדיוק איזה. ״להיות נאהבת, ברור״ אני אומרת. ״זה לא כזה ברור״ הוא אומר. ״למה אתה מתכוון?״ אני מביטה בו לשניה ואנחנו יוצרים קשר עין ואז מחזירה את מבטי אל מחוץ לחלון. ״את יותר מעדיפה שהבן אדם השני יאהב אותך מאשר שאת תאהבי אותו? אין חשיבות למה שאת מרגישה אליו?״ הוא שואל.
״ברור שיש לזה חשיבות״ אני עונה לו. ״אבל לפעמים אני לא ממש יודעת איך לאהוב מישהו, אז אני כל-כך רוצה להיות נאהבת״ אני מודה. ואנחנו שותקים למשך כמה שניות וחוזרים לשלנו, הוא מתרכז בנהיגה ואני מתרכזת בצורה שבה הגשם נוקש על שמשת הרכב. ״אני חשבתי על זה בצורה אחרת״ הוא אומר לפתע. אני מביטה בו בשאלה ומחייכת. ״את לא תעדיפי להרגיש נאהבת בגלל שלפעמים לאהוב את עצמך זה לא מספיק?״ הוא שואל. ״כמו סוג של הוכחה שלאהוב אותי זה אפשרי?״
״כן, בערך. את מזדהה עם זה?״ הוא שואל אותי.
״מזדהה עם זה שלפעמים לאהוב את עצמך זה לא מספיק? שכשאדם אחר אוהב אותך אתה מרגיש יותר טוב? נראה לי שכולם יכלו להזדהות עם זה אתה לא חושב?״ אני אומרת לו.
״אולי, אבל את יודעת מה אני באמת חושב?״ הוא מגחך. ״מה?״
״הצורך להרגיש נאהב זה דבר די נרקיסיסטי״ הוא אומר. ״אתה קורא לי נרקיסיסטית?״ אני מביטה בו והוא לא מתאפק וחיוך גדול מתפרש על פניו. ״לא, אבל אני אומר שהצורך להיות נאהב כן״.
״אני לא חושבת שזה נרקיסיסטי״ אני אומרת לו.
״למה לא? תחשבי על זה, הצורך שאנשים יאהבו אותך ויעריצו אותך. זה די נרקיסיסטי״
״טוב אולי הערצה זה די נרקיסיסטי. אבל הצורך להרגיש נאהב הוא סוג של יצר הישרדותי, אנשים שכל הזמן רודפים אחרי התשובה האם אוהבים אותם או לא הם לא בהכרח נרקיסיסטים, אלא חסרי ביטחון״ אני אומרת ועוקבת במבטי אחרי תנועת המגבים בשמשה. ״אבל נרקיסיזם אחרי הכל מגיע מחוסר ביטחון״ הוא מוסיף ומנמיך את עוצמת המגבים, הגשם נהיה חלש יותר. ״כן, אני מסכימה איתך בזה״.
