לכל אחד יש סיפור. רק השאלה שלי היא, האם הסיפור הוא אמת? האם הסיפור שאנחנו מספרים לנו, סיפור חיינו, הוא אמת? אם כל אחד יחשיב את המחשבות שלו כאמת אז העולם יהיה עולם דמיוני לגמרי. אם נחשוב על זה לעומק אנחנו נבין שרוב המחשבות שלנו מקושרות לרגש כלשהו (אני אגלה לכם סוד ורוב הרגשות שמתחוללים במחשבות זה פחד ודאגה). אנחנו כל הזמן דואגים לעתיד ופוחדים ממה שיהיה, נדיר ביותר שנחשוב מחשבות של תקווה ואהבה, נדיר שנרצה שהעתיד שלנו יהיה טוב כי מגיע לנו שהוא יהיה טוב מעצם היותנו. בואו עכשיו נספר סיפור, סיפור אמת לאמיתה, בלי שקרים, בלי מרמות ובלי דמיונות.
היו לה הרבה זיכרונות, בעיקר זיכרונות מהילדות. היא הייתה ילדה מצחיקה, בעלת ביטחון, אמיצה, עליזה וסקרנית. היא זוכרת את כל הריקודים שלה, איך שהיא הייתה רוקדת בביטחון ומדברת עם אנשים זרים בכאילו היא בת גילם. היא זוכרת איך היא הייתה עומדת על שלה כשמשהו לא מסתדר לה עם רצונה, לא פראיירית הייתה. היא זוכרת איך היא בקלות הייתה יוצרת חברויות וכמה הייתה אוהבת את החברות שלה. היא זוכרת שהיא יכלה לעשות מה שרצתה בכאילו שזה הדבר הכי חשוב בחייה, עושה אותו מכל ליבה. אך היא גם זוכרת את כל הריבים. היא זוכרת את כל ההאשמות, היא זוכרת את הקנאה, צעקות, שקרים, קללות והתעללויות. היא זוכרת הכל.
ואת האמת היא לא יודעת. היא לא יודעת אם הילדות שלה הייתה ילדות עליזה ומתוקה או ילדות מרירה וכואבת. היא זוכרת כמה היא הייתה מקנאה, מקנאה לכל החברות שהיו נפגשות בלעדיה, היא זוכרת איך היא הייתה מקנאה לאחיה הקטן, כמה שאמא הייתה נותנת לו תשומת לב. היא זוכרת את אבא שלה מרים עליה יד כשהיא הייתה מתחצפת ומאיים עליה לא להתחצף לעולם. היא זוכרת את כל הטיפולים שהייתה הולכת, את תחושת התסכול שהרגישה. היא זוכרת את הגירושים של הוריה וכמה זה הקל עליה באיזשהו מובן. היא זוכרת את השנאה שלה ללכת לאביה, היא זוכרת את הריבים עם אמא שלה בנוגע לנושא הזה. היא זוכרת הכל.
רק השאלה היא האם הזיכרונות האלה הם עד כדי כך קשים ומזעזעים? או שהם זיכרונות של ילדה שהרגישה קצת אבודה?
לדעתי, אם נשאל את הוריה מה היא עברה בילדות התשובה תהיה שונה לגרמי. הם יענו שהילדות שלה הייתה ילדות טובה, מפנקת ואוהבת. כמובן שהיו את הירידות והעליות של כל הילד, וכן היו לה קשיים משלה אבל בסך הכל היא נולדה להורים טובים. אך אותה ילדה עדיין רואה את התמונה אחרת, היא רואה את התמונה ככואבת ואף מאכזבת.
למי אתם מאמינים?
הילדה כעת, ילדה בוגרת – סיימה בית ספר עם בגרות מלאה (מצטיינת יש להוסיף), הרוויחה כסף, יש לה בן זוג ואף היא בצבא. היא רואה את הדברים אחרת כעת, יותר נכון היא רואה את הילדה אחרת. היא רואה את עצמה שונה ותאמת שהיא באמת שונה. עכשיו, אין סיכוי שהיא תרקוד בפני אורחים בלי להתבייש. אין דבר כזה שהיא תיגש לאדם זר ותתחיל איתו שיחה, ההפך, היא תימנע מכך. היא לא מדברת הרבה, אלא אם כן היא מרגישה מאוד בנוח איתך. היא שותקת כשצריך, לעולם לא תתווכח ותריב לשווא. היא לא כזו מצחיקה ולא צוחקת הרבה. היא יודעת לקרוא בן אדם תוך שנייה ותבין מה הוא רוצה ממנה. היא קשוחה עם עצמה, לא מוותרת על המטרות שלה. היא שופטת, אבל בשקט. מצד שני, היא מקבלת אנשים כפי שהם, אם משהו מפריע לה היא אומרת בצורה יפה (רוב הפעמים). היא מקבלת את עצמה כפי שהיא, לפחות משתדלת. היא משקיעה בבריאות שלה ובנפש שלה לא מעט זמן. היא שונה, היא כבר לא ילדה. אבל היא יודעת שמשהו השתנה לא כמו שבהכרח היא רצתה, היא נכבתה. היא מרגישה בכאילו הנר נכבה, בכאילו שהילד מפסיק לצחוק, במקום זאת, הוא מתחיל לשתוק. זה מפריע לה, איך היא יודעת שהאופי שהיא יצרה לעצמה הוא חזק, אופי חסין מפני פגיעות, היא מבינה את ההשלכות לאופי חזק. היא יודעת שאם היא תראה פגיעות היא עלולה להיפגע ולהישבר, היא יודעת שאם תגיד מה באמת על דעתה, אולי אנשים לא יקבלו אותה.
אותה הילדה, אותה ילדה בוגרת, זו אני.
אני כותבת את המחשבות שלי, את הסיפור שלי. ועד עכשיו אני מתלבטת, האם הסיפור הוא אכן אמיתי. אולי כל הילדות שלי היא הסתכלות של ילדה עם הרבה ציפיות מאחרים והתאכזבה מהם. אולי אותה ילדה בוגרת רואה את כל מה שהיא עברה כדבר מחזק, אך עם זאת, היא לא רוצה להיפגע שוב.
התשובה שלי, הכל נכון. אין דבר כזה נכון או לא נכון. אנחנו מסתכלים על הדברים אחרת מאנשים אחרים, כי אנחנו בעצמנו שונים. באותו הרגע מה שהילדה הרגישה זו האמת, האמת שלה וזכותה המלאה להאמין בה.
כעת, כשאנחנו יודעים מהי האמת. אנחנו מבינים שאין צורך להרגיש בושה במה שעברנו, כי זה מה שעברנו, זה לא מי שאנחנו, זה פשוט העבר. אנחנו ההווה, אנחנו יודעים מהי האמת בזמן הזה, בדקה הזאת, בנשימה שאנחנו לוקחים, רק היא האמת של הרגע הזה.
אני אהיה כנה. אני מרגישה אשמה ובושה לא מעט. אני יודעת מזה מרגיש, וחייבת לציין זו לא הרגשה טובה. אך, אם נהיה מודעים לרגש הזה, לתחושה הזאת. אנחנו נבין שזה בסדר להרגיש כך, זה בסדר להרגיש בושה ואשמה. אני מאמינה שזה המקור לצמיחה אמיתית, לגדילה והתפתחות אישית.
ריפוי אמיתי מתחיל כשאנחנו סולחים לעצמנו, סולחים לילדה הקטנה שהייתה חצופה וסולחים לילדה הבוגרת שהשתנה. אמרתי מקודם, שהילדה הבוגרת לא כמו הילדה הקטנה וזה נכון. אבל אני אגלה סוד, הילדה הקטנה היא בתוך הילדה הבוגרת ויש פעמים שהאופי שלה יוצא החוצה ויש פעמים שהוא משתתק, אך זה אותו אופי, כי זו אותה ילדה.
אני סולחת להורים שלי, לאחים שלי, לחברות שלי, למורים שלי, לבנים שיצאתי איתם אבל הכי חשוב אני סולחת לעצמי. אני מודעת לעצמי, לסיפור שאני מספרת לעצמי ותאמת שאם ארצה אוכל לשנות אותו בן רגע. אני רק צריכה לבחור איך אני מסתכלת על עצמי, על החיים שלי. כעת, אני בוחרת להסתכל עליהם כחיים, לא טובים ולא רעים. החיים הם חיים, מה שעברנו זה חלק מהחיים ואנחנו בוחרים איך להסתכל על החיים – כקורבן או כאדם חי שלומד מהטעויות שלו ומהטעויות של אחרים. אני בוחרת את האפשרות השנייה, ומה אתם?
כתוב תגובה
