בעלת האוב מעין דור
הגרסה הלא מצונזרת. ( שמואל א, כ”ח.)
“כותרות הארץ כנען ביום השלישי באלף השלישית וקצת לבריאת העולם, המחודש הכוונה, זעקו: “ושמואל מת, ויספדו לו כל ישראל ויקברהו ברמה ובעירו”. הלווייתו תצא הלילה, מביתה של לילה, שברמה שבגליל. הציבור מזומן. וביום שאחרי הלילה, הגיע היום ובו אין נביא בישראל, הוא עלה השמיימה, או שירד השאולה. זו שאלה של השקפה. העם איבד כיוון. ולי, לילה הייתה עבודה כפולה יום ולילה. אתם מבינים? נשים שבעליהן בשדה הקרב נלחמים בפלישתים, גברים שהפלישתים חטפו באמצע הלילה ואנסו את נשותיהם כנגד עיניהם, ילדים חטופים במנהרות, כל אלא הגיעו אליי לדרוש את האלוהים, כי NN, עוד נביא. ממשה עד שמואל. נדם קולם של האורים הארורים והתומים הלא תמימים, הכול נגוע בסמים, האלוהים שבשמיים זקוק למתווכים. ואם זה לא מספיק, כותרות העיתון שלפני שבועיים ספרו על טבח אחר: “ושאול הסיר האבות ואת היידעונים מהארץ”. והדם, דמם של נביאי הבעל והאל בשקל זעקו גם. ואני לילה, פשוט נולדתי ככה. מתווכת בין ארצות המוות לאלו שכאן כביכול חיים. חיים מתים. בסעודת השלושים למות שמואל, גם אני ירדתי למחתרת. זמנים לא קלים. מעטים ידעו היכן אני. אחד מהם הוא בני. אבנר ( ראה הערת מחבר) הבן של נר. או נרי בקיצור. בלילה ההוא הם הגיעו. אבנר ואיתו שני חמורים ואיש לבוש שק קרעים.
“לילה” אמר לי האיש בשק. “שמך הולך לפנייך. אני צריך את עזרתך”
“אתה מכיר את השיטה? יודע איך אני עובדת?”
” לא ממש. אבל עד חצי המלכות אתן לך אם רק לי את מבוקשי – תתני”.
“תתפשט. מכנסיים ומטה.”
הוא הפשיל. אני ירדתי על שש. כדי לדבר עם האלוהים ועוד יותר מזה עם המתים, אתה צריך להרגיש את טעם החייןם. והטעם מגיע בתמצית שקופה, סמיכה. ואין זה משנה כלל אם זה גבר או אישה.
הסוד הוא בדנא המוגש לי באקסטזה טהורה. בלעתי. נחרדתי. זה אינו נוזל רגיל. לא טעמתי כזה מימיי. זה נוזל בטעם שמן. שמן השמור למלכים. טעם שמשאיר טעם של עוד ועוד.
“הלהורגני באת? ”לָמָּה רִמִּיתָנִי, וְאַתָּה שָׁאוּל”?
“תרגיעי. את לגמרי מקצועית. לא ילדה. את בהחלט יודעת את העבודה. את, אני כולנו כבר חצי מתים ממילא. את מבינה? שעון החול על כולנו מטפטף. הסוף תמיד מגיע. הזמן יכלה אותך. את הגוף המושלם, את השיער, השיניים. את הכל הוא יכרסם כמו חולדה. מלך בא. מלך הולך. אני איש עייף עייף. “וַיֹּאמֶר, קסומי- (קָסֳמִי-) נָא לִי בָּאוֹב, וְהַעֲלִי לִי אֵת אֲשֶׁר אֹמַר אֵלָיִךְ”.
אותי הוא שכנע. לא הייתי צריכה הרבה בשביל לרדת שוב על שש. שש שעות. הכי קרוב לאלוהים שידעתי. מלך בנימין.
“כן.” אמרתי. בפה מלא. “מחר תמות. צדקת. זמנך עבר. כה אמר שמואל”.
בכיתי. עליו. איתו. בכיתי על העם. בכיתי על הארץ הזו שאוכלת יושביה. על מלחמה שנמשכת כבר שש מאות שישים וששה ימים יותר מדיי. בכיתי על המראות שראיתי, על הילדים האנוסים השרופים במשרפות. בכיתי על נהרות הדם. בכיתי על חיילי צבא המלך. קטועי הגפיים. בכיתי על האמהות שבוכות. בכיתי על הזוועות. בכיתי על האובות, הידעונים הנביאים ועליו- על המלך שמחר ימות בשדה הקרב. על כולם בכיתי. והטעם. לא היה דומה לשום דבר אחר. טעם האלוהים. דבש ותאנים.
כשפתחתי עיניים כבר הייתי על שש במציאות אחרת. נוסעת בזמן לשנות האלפיים. עם אותו הטעם על השפתיים. אשה אלמונית. גלילית, גימטריה שש שש שש, עם מלך אחר מיוסר, בלי כתר. על ספה כתומה. והמלחמה אותה מלחמה. והפלשתים אותם פלשיתים. והחטופים עדיין חטופים. והשנה אלפיים עשרים וחמש. ואין כל חדש תחת השמש. אבל אני, לילה, בעלת האוב, יודעת לזהות טעמו של מלך. מלך מלכי המלכים. וכאן בזה הזמן הוא חוגג את יומהולדתו החמישים ושניים. והטעם סיפר לי שזוהי המלחמה האחרונה. ובא גואל לישראל. ושמו בישראל ניר. ויש מהם שניים, ולשניהם זקנים, ושניהם גמטריה מאתיים שישים.
הערת המחבר: “לפי ילקוט שמעוני לספר שמואל,[22] היה שמה של בעלת האוב צפניה, והיא הייתה אמו של אבנר בן נר (על פי הרב מנחם עזריה די פאנו בספרו “גלגולי נשמות”, שמה היה צפנית). על פי גרסאות אחרות, היה שם בעלה צפניה, והיא נותרת באלמוניותה.[” ( ויקיפידיה)
