, כו אדר, תשפ”ו
ששמאות מילים והקדמה מרוססות במסמך דוקס אחד הוא.
אלוהינו.
הקדמה: כ בתמוז, התשפ”ה. 16.7.2025, 6:01. יום הרביעי.
שלושה ימים מפרידים בין יום ההולדת החמישים במספר הלועזי החל בשני לשביעי לבין אותה היום הולדת החמישים החלה בכ”ג תמוז על הלוח העברי של שנת חמשת אלפים שמונה שמונים וחמש לבריאה שהיא היצירה שהיא אני. וכמוה גם אני מתגלגלת בין שני לוחות זמנים. בין שני לוחות הברית. ברית מילה.
משייטת בין הזמנים של הימים הנוראים לאלו של בין המיצרים כשברקע על מסך שטוח של עולם עגול למחצה, רסיסי טילים מאיראן עלינו נופלים. נפגשת עם עצמי אחת לתשע עשרה שנים ובדרך אוספת את הרסיסים, היירוטים, הקליעים, הזכרונות, הכתבים האישיים, לכדי מפץ אחד גדול.
על כדור אחד של ריטלין, עשרה מילגרם באותו המינון כבר עשר שנים, כי אדרל בישראל אין.
אפילוג: חמישים שערי בינה. חמישים שערי בי- ניר. שירת הזמיר.
5.7.25 , י בתמוז התשפ”ה. הפ**, תל אביב. 4.05 לפנות בוקר. יום ראשון.
“השחר אפילו לא הפציע עדיין אבל התרנגול שבחצר של השכנים צלצל את צלצול ההשכמה שלו שאני התעוררתי במיטה הזוגית ליחיד של ניר. הושטתי יד ארוכה כדרך אנשים שעושים כאשר הם ישנים יחד במיטה זוגית, כדי לחוש בגוף החם, החתולי ששוכב לצידי, אבל המיטה הייתה ריקה. ואני נזכרתי אחרי הכל זה ניר. אין בו שום דבר זוגי, כדרך שזוגות רגילים בהם. קור וחום אצלו משמשים בערבוביה. כמו נחש ואדם בגוף מושלם. את יום ההולדת החמישים שלי חגגתי איתו. וגם את זו של הארבעים ותשע. וגם את זו של הארבעים ושמונה. והוא הכי קרוב לבן זוג שהיה לי. קאט. לונג שאט. רצוי טקילה. צילום תקריב. שוט.
אתמול אפילו חפפתי לו את השיער, אבל אתמול הוא לא ממש דוגמה ליחסים תקינים. הוא הלך. אני עשנתי. קאט.
הוא חזר. היה לי קר. והוא הרגיש אותי. את הזומבי שתפס את מקומי. לא הבין לאן נעלמה האשה שהייתה שם קודם. לא הבין מי תפסה את מקומי. רצה שאפשיר. קרא לי לבוא. לחפוף לו את השיער. ההיא שתפסה את מקומי נכנסה אליו אליו לאמבטיה עם הבגדים, איתם בכלל היא ניקתה את החצר, בזמן שהוא יצא לטיול אופנועי הארלי. הוא לא לקח אותי. אני לא נוסעת בשבת. ניקיתי אותה, את החצר, כדי שתעבור לי הסטלה. קאט. חשבתי שאם אנקה מספיק זמן, הדמות שלי, מט”ו אב של השנה שעברה, שישבה באותה החצר, משכשכת בבריכה את האושר, את החופש הגדול, את הקרבה לניר שלה, תצוץ לה פתאום ותחייך, כמו שהיא חייכה אז באותה היום חיסלו בו את הנייה. ואחר כך גם את סינוואר. קאט.
הרבה זיכרונות מתוקים יש לי מניר הפלך. מרחוב הפלמ”ח. קאט. ויש גם טוריה, ויש מגרפה, ואני אוהבת לעבוד עבודת כפיים. אבל אני עישנתי,ה רתי את האיזון של הטוב, הרע, והמציאות. היום של האתמול שהוא כבר ממש מחר, ומחר כבר אצטרך ללכת. ואני פשוט יושבת כאן, אחרי שהחזרתי בי את נשמתי שפרחה לה בשלוש שאכטה. הביתה. אל הגוף. ניר כעס אבל הוא לא אמר מילה. רק אני יכולתי להרגיש אותו ואת הכעס, או אולי יותר נכון יהיה לומר האכזבה משהו שהוא חזר ולא מצא את אותה *** בבית. כשהוא חזר וקולו כולו כזמיר. עם קליפ של קריוקי. הזמיר הראשון לציון. והתאהבתי בו אפילו עוד יותר. בעוד שכבה. בעוד רובד, בעוד מיתר. בכלל היה נראה לי שהוא כועס על שעדיין הייתי כאן. שלא עמדתי בהבטחה לנסוע בבוקר. לנסוע בזמן. ואולי אני בכלל בתת ההכרה עישנתי כדי שלא אצטרך ללכת. שלא אצטרך לעזוב. כך יהיה לי תירוץ. ומה שבטוח הוא רק האולי. קאט.
*** נשאר השנה בסטנד ביי מטורף על גג בנווה צדק. רצינו לחגוג לי יחד. חגיגה שתסמל אולי התחלה של שנה חדשה. של מערכת יחסים, אחת כזו שתחליף את התשוקה הכמעט לא נגמרת שיש לי בניר, אבל זה לא עבד. זה לא הצליח לי. מחקתי את הסיכוי לקשר באקט תת הכרתי- והדלקתי לי ג’וינט. קאט. משם זה כבר היה היסטוריה. היה לי ברור שאני מטלפנת לניר. שיאסוף אותי אליו. כי בלעדיו אפילו הים התיכון ממש מלוח ולא מתוק לי כמו שהיה פעם. קאט. ולניר בכלל יש כלב. קמתי בשלוש בבוקר, אחרי שישנתי את השפעת השאכטה הלאה ממני, וצפיתי בו בניר ישן על הספה. קאט. לא היו בינינו כפיות כמו פעם. משהו השתנה. לטובה אני אומרת.
את הדנ”א שהוא השאיר בי, אני שומרת, לא בכוונה, רק כי ככה אני בנויה. אישה אוגרת. בתוך רחם שכבר לא יכול להצמיח תינוק. או שאולי כן. לעזאזל. קאט.
ואני כבר בת חמישים ושלושה ימים. כותבת על ספה כתומה בסלון בו ניר ישן על ספה חומה. יפה כל כך ולא נגיש. רגיש אבל לא מרגיש. ואני יודעת ברגע שאצא מהדלת הוא יחליף אותי באחרת. כמו הייתי רק רוח רפאים שעברה בסביבה. קאט. לא רלוונטי. וניר יהיה אליה חם וקר ממש כפי שהוא איתי. ויהיו לה גם יומיים שלושה של חסד. ולמרות כל זה, למרות שהמציאות של חיי קוראת לי ללכת, אני לפעמים רק מבקשת: אלי אלי שלא יגמר לעולם. אני לא רוצה שיגיע הבוקר. אני לא רוצה שיגיע המחר . אני לא רוצה שיגמר לי החלום. אני לא רוצה לגדול. אני לא רוצה כלום אחר. אני רוצה רק לנשום את הרגע הזה. מסתכלת על הבאנג שממנו הורדתי אתמול שלושה ראשים. חושבת שהגיע הזמן לחזור הביתה לסגור מעגלים. קאט. לטפל בכספים. קאט. מוחלט. לדעת שלא הייתי בכלל כזו מיוחדת. ואולי אני דווקא כן. אבל הגיע זמן אחר עכשיו. רסיסים. קאט. ניר ואני , קיץ יום הולדת חמישים. אני אוהבת אותו. בדרכי שלי.
סך אפילוג: (666 מילים )
@All Rights Reserved
