היברדית פינק ליידי
כ”א בשבט, התשפ”ה. 20.2.25, יום חמישי. פרשת “משפטים” בפתח.
אני אוכלת, אבל האוכל לא עובר לי בנשמה.
אני נושמת אבל האויר עכור בדם ומלחמה.
אני צועדת, אבל השבילים כבר לא אותם שבילים. הם פתאום נראים כמו נחלים. וכל הנחלים זורמים אל הים.
אני קמה, הולכת, עובדת, מאושרת, מדברת, לפעמים יותר מדי. אבל תמיד רוצה רק לחזור, לחדר שכולו שלי, ארוז בשקיות של בין קיץ לחורף, ההכנה למעבר שבין החורף לאביב. מי רודף אחריי?
אנרגיה היא בחפצים. קודם מוציאים. מאווררים. את ארגז המצעים. והיום. יותר מתמיד.
אני גאה בי שקמתי. בכל זאת, התעמתתי. התעמעמתי. נגעת. נסעת. נסעת. תרחף. אני לא ממהרת. אני בנתיים בממד. משתרעת לי במיטה שכולה שבת. ומשפטים. סוף ימי השובבים. מסוקים חגים בשמים. היום יותר מתמיד.
אני מתקנת. תיקונים. אין טעות בזמנים. את הצלם ההיברידי שלי שלחתי הבוקר מייד למקלחת. של היום שאחרי. הלילה של לפני. הלילה הראשון מזה הרבה זמן שאפלו כיוונתי לי בו שעון. אני אף פעם לא מכוונת. אבל היום במיוחד התחיל אצלי על הכוונת.
חופפת את שרידי הבינגו של ליל אמש מהשיער. הכל נשאר בשיער. והשיער זוכר לי היטב. את הלילה.
שותה קפה שחור. שהכל תלוי ילך אחרי היום שאחרי. והיום שאחרי הוא שמכתיב לי את חולצת חברבורות המנומרת, החצי שקופה. הגולף. הצווארון. את הגינס שאני הכי אוהבת מכל הארון. את הכיסים בצדדים, את המידה שלושים ושמונה. את הגזרה הלא מחייבת. ועל הכל מגפיים. חומים. לגשר על הפער שבין התכלת לחום. עטוף בשחור. צלם אלוהים. לא מעבר. עם קוקו לצד.
ועל כל זה, ג’קט ג’ינס ארוך. דרקולה. גרסת חמשת אלפים שבע מאות שמונים וחמש. לק ג’ל חום כמובן. הפעם. שוקולדי
