אני וחלום המהפיכה

תארו לעצמכם ארץ דמיונית, בתים לבנים ושדות וחוף ים ארוך, והרים, אגדה מאגדות הרומנטיקה.

אתם רחוקים מאד וגבוהים מאד מעליה, כגובה מעוף הציפור, ולכן הארץ נראית  קטנה והכל כאילו קופא בשל המרחק, ואז אתם צוללים, מתקרבים במהירות, הכל נראה גדול יותר וחי ואתם מבחינים בנער על חופה של עיר…

 

 

פרק ראשון: 1925 – אני וחלום המהפכה 

א  –
ביום ההוא, על חופה של תל אביב, הבטחתי לעצמי שלא אוותר יותר, שאגשים את חלומי אותו רקמתי מאז הייתי נער צעיר, חלום המהפכה.

האביב השיב ריחות פריחה מפרדסי יפו,  מבתי הקפה קמניצר, גינת ים, פילץ ומהקזינו נשמעו קולותיהן של התזמורות המתחרות זו בזו והמרפסות המו מזוגות רוקדים. מוכרי התירס, האסקימו, הלדר, החמלה מלאנה והגזוז זעקו את מרכולתם במלא גרונם והמציל צווח גם הוא מראש מגדלו. חוף הים המה מתרחצים: משפחות על ילדיהם וטפם, זוגות אוהבים, ילדים הבונים ארמונות בחול ואוספים סרטנים וצדפים, קשישים היורדים לאיטם אל המים ואוחזים בעמודי הברזל הנטועים בתוך הים כדי לסייע להם להתמודד עם המשברים, שחיינים המתחרים זה בזה במרוץ שחיה אל האונייה הטבועה שמול החוף, ואני הבטחתי לעצמי שלא אוותר.

הגעתי בבקר ברכבת מבאר שבע, במסע שנמשך כארבע שעות מתחנת הרכבת שבצפונה של עירי המדברית אל תחנת מנשייה שבתל אביב. התעוררתי מוקדם, על פי לוח מהלך הרכבות של מסילת הברזל של מדינת יהודה, הרכבת לתל אביב אמורה הייתה לצאת בעשר בדיוק, אבל מכיוון שהרכבות של מדינת יהודה אינן ידועות בדיוקן לא מיהרתי. אבי ואני ישבנו יחד על המרפסת. באותו בקר הוא היה אמור לצאת אל המדבר ולפגוש את ראשי השבטים היושבים סביב באר שבע. אבי הוא ה”דובר אל השבטים”, הוא אחראי על הקשר שבין ממשלת מדינת יהודה לבין שבטי הבדויים שברחבי הארץ כולה מדן ועד באר שבע. משפחתנו נושאת בתפקיד מאז קמה מדינת יהודה, והוא נשוא פנים כיאה למי ששייך למשפחה הממלאת תפקיד כה רם, אבל עיניו המהתלות חותרות תחת פניו הנישאות ובבקר הזה ביושבנו על מרפסת ביתנו, (הוא שתה את הקפה של הבקר, ואני הגשתי לו את הסוכר כשביקש… שתי קוביות) הרבה לחתור ולצחוק על קרתנותם של אנשי באר שבע, על שחיתותה של הממשלה ועל ראשי השבטים בני שיחו. הוא צחק על עולם ומלואו מביתנו המשקיף על העיר. 

בבית הספר לימדו אותנו שהשיטה התכנונית שעומדת בבסיסו של מבנה עירנו היא שיטת מתווה רחובות שתי וערב ר, ואני הבנתי בעצמי, מתצפיותיי, שהמבנה הזה מאפשר לשלטונות העיר, המחוז והמדינה תצפית טובה על המתרחש בעיר , וביתנו ניצב במקום שבו התצפית היא הטובה ביותר, ליד בית הממשל.

מורי לימדו אותי שהעיר (אותה תכננו בשים לב מהנדסי האימפריה הנוצרית של המזרח ומהנדסינו שלנו) מוצבת בצורה אלכסונית התואמת גם את כיווני הרוח ויוצרת כניסה של רוחות קרירות. גם הזווית בה נבנו הבתים והחנויות יוצרת פגיעה אלכסונית של קרני השמש, מה שאמור להקל במידת מה את עומס החום בעירנו המדברית, אבל הבקר היה חם מאד. 

למדוני גם שבעירנו מרובים גני נוי וירק ופירות.  היא נבנתה  כעיר גנים אירופאית. בעיר ארבעה גנים, המפורסם בהם הוקם עם ייסוד העיר, ליד בית הקהל, ונקרא על שמו של סבו של נשיאנו, הנשיא נתן הרביעי. גני הנוי משמשים כמקום מנוחה לסוחרים ולבהמות ומספקים צל. הם מספקים גם חלק מאספקת הירקות והפירות של העיר. ביתנו ניצב מול גן הנשיא נתן הרביעי ובאותו בקר חם באו רבים אל הגן  לגדוד את התמרים מעצי הדקל שבו לפני בוא החום הגדול. 

אבי הרבה מלל על אזלת ידה של הממשלה שבשלה נאלצים רבים כל כך לצאת לגדוד תמרים בגנים, בעודו לוגם מן הקפה שלו ואוכל תמרים קפואים מטס הכסף שהגישה המשרתת אל השולחן שבמרפסת, ואני אמרתי: “אבא, אני נוסע מכאן, לתל אביב, כדי להגשים חלום”. 

הוא חדל לדבר, הביט בי משתומם ואמר: ” לאן אתה נוסע? ולמה? חזור על דבריך, איני מאמין ששמעתי אותם נכוחה”, ואני המתנתי קמעה עד ששאונם של הגודדים שכח ושבתי ואמרתי:” אני נוסע היום לתל אביב, ברכבת הבקר, ולא אשוב לכאן יותר, כי איני יכול להגשים את חלומי כאן”.

“ומהו חלומך? אם יותר לי לשאול” לחש בזעם עצור, כי הרי אסור שהמשרתים ישמעו אותנו מדברים זה אל זה בזעם. עליהם, משרתינו בני המדבר,  אנו רשאים לזעום אבל לא אלה על אלה. המורמים מעם מדברים זה אל זה ברכות ובכבוד. 

“איני יכול לספר לך על חלומי אבל אומר שמאסתי בחיי כאן, משום שחיי כבנו של הדובר אל השבטים הם שוממים וריקים.” ויכולתי לומר את הדברים האלה משום שאימי עמדה שם לצד אבי, היא שמעה את זעמו העצור ומיהרה אל המרפסת והביטה בי בעיניה הטובות, וכך יכולתי לומר: 

” סיימתי את לימודי ואתה מצפה שאתחיל את הכשרתי כדובר אל השבטים הבא אבל איני מעוניין במשרה הזו. שמעתי ממך די והותר כדי לדעת שהדובר אל השבטים אינו עושה ולו מעשה אחד שיש בו ערך, ועירנו הקטנה אינה מציעה לי מעשים של ערך. אני וכל חברי וחברותי, כל אלה שלמדו איתי בגמנסיה הנשיאותית, מכלים את נעורינו לריק. אנו מבלים את ימינו  באותם שלשה בתי קפה, לומדים את המשרות שנירש  מהורינו בבוא היום. לעיתים אנו יוצאים אל המדבר המקיף את באר שבע כדי לפגוש בדופק החיים שיש שם ולהתעורר מן העייפות שמטילה עלינו עיר מולדתנו, אבל איננו מצליחים להתעורר, לכן החלטתי לנסוע מכאן”. 

ארשת של זעם החליפה תימהון על פני אבי, ואז שב התימהון, זו הפעם הראשונה שהוא שמע מפי את הדברים הללו, עד כה נהגתי להאזין למה שאמר ולא לומר דבר וחצי דבר כתשובה, מעבר ל”צדקת אבי”. שמרתי את חלומי בליבי, ורק הבקר, כאשר כרטיס הנסיעה בכיסי ומזוודתי ארוזה העזתי לספר לו. הוא שתק ואני הלכתי לחדרי. נטלתי בידי האחת את מזוודתי הארוזה ובידי האחרת את כרטיס הרכבת, חיבקתי את אימי, שלה, כמובן,  סיפרתי על מסעי, נשקתי לאחי הקטן ועליתי על הדילג’אנס היוצא מפתח גן נתן הרביעי אל תחנת הרכבת. אימי , ששחררה עצמה מידו המושטת של אבי וממבטו השואל, ליוותה אותי אל הדלת והיא ואחי נופפו לי לשלום משער הבית, ואבי השקיף עלי בזעם מן המרפסת. הפרחתי אליהם נשיקה ויצאתי לדרך.

” נוסע לתל אביב, הא?” הפטיר הרכב ממושבו “אכן כן” השבתי,  “ברכבת הבקר”. 

“שמעת את החדשות האחרונות?” שאל ונתן בידי את הגיליון הטרי של “חדשות הנגב” שהודפס אך אתמול, ה’ סיון תרפ”ה, ערב שבועות, וכותרתו זעקה: “ניסיון התנקשות כושל בנשיא מדינת יהודה”.

מתחתיה הייתה תמונתו המחייכת של נשיאנו הזקן מרדכי השני ומתחתיה נכתב “אתמול בלילה, עת שב נשיאנו לביתו מישיבת מועצת המדינה, עצר את מכוניתו, בנוסעה ברחוב יפו, בחור צעיר ואקדוח בידו. הוא צעק לעבר הנשיא: ‘מוות לעריץ’ וניסה לירות לעברו אבל השם היה בעזרו של נשיאנו והאקדוח לא פלט כדור, השוטרים הרכובים שהקיפו את מכוניתו של נשיאנו האהוב התנפלו על הצעיר ועצרו אותו”.

“עכשיו נהיה שוב לצחוק בכל רחבי האימפריה הנוצרית של המזרח” אמר הרכב ונקש בלשונו לסוסותיו והן החלו את מסען לעבר תחנת הרכבת. אני פיללתי שאני הייתי זה העומד שם אל מול העריץ, ידעתי שלו הייתי אני שם היה הכדור יוצא מן האקדח ומנתץ את זגוגית המכונית ונכנס אל ליבו של מרדכי השני וממיתו והמהפכה הייתה פורצת, אצלנו ובכל רחבי האימפריה הנוצרית של המזרח, היהודים והערבים היו לוחמים, שכם אל שכם ומניסים מכאן את הכובשים.

כשהגענו לתחנת הרכבת הייתה תכונה רבה מול בית הנתיבות. נוסף על הנוסעים לתל אביב וחיפה הייתה שם קבוצה של ילדי בית ספר שהציגה הצגה ורבים מהנוסעים עמדו סביבם והביטו בהם, יחד עם הוריהם הגאים, מוריהם ונכבדים מן העיר ומחוץ לה. שכחתי שהיום הוא יום חג, ערב שבועות הוא יום החוזה, היום שבו חוגגים את הקמתה של מדינת יהודה, ונקרא על שמו של חוזה המדינה והנשיא הראשון יצחק נתן. יום שבו נוהגים בתי הספר להציג הצגות המספרות את סיפורו של החוזה בכיכרות המרכזיות ובבתי הנתיבות של  ערינו וכפרינו.

הילדים היו מחופשים לדמויות הראשיות בסיפור הידוע.  הם הציגו  בחן רב את סיפורו של המלחין הבריטי יהודי יצחק נתן  שחזה את חזון מדינת יהודה. המחזה סיפר את סיפורו של הספר “מנגינות עבריות” אותו יצר יחד עם המשורר הרומנטי הגדול הלורד ביירון, וכיצד הספר הזה הוליד את התנועה העברית ואיך הביא, כך אמרו, “להקמתה של האומה העברית מעפרה.” הם שרו את השיר “בכו בכו להולך” מתוך הספר, ובקולות רועדים זימרו:

שִׁבְטֵי-יָהּ נֹדֲדִים בַּגּוֹיִם, עֲיֵפִים וִיגֵעֵי-כֹחַ

מָתַי יִשְׁלְמוּ יְמֵי נוּדְכֶם אַף-תִּמְצְאוּ מָנוֹחַ?

אז הציגו כיצד פרשו נתן וביירון באמצעות הספר  בפני העולם את “סיפור גורלה המר של האומה העברית ואת התיקווה לגאולתה”. הם הציגו את סיפור הברית שכרתו השניים, ביירון ונתן,  זה עם זה, את ההצטרפות של נתן למאבקו של ביירון למען שחרורה של יוון מעול האימפריה העת’מאנית העריצה. הם קראו בפאתוס מן הקול הקורא שפרסם נתן לצעירים היהודים בכל העולם להצטרף למאבק למען שחרור יוון. הם הציגו את מסעותיו אל היהודים בכל תפוצותיהם וכיצד קרא ושב וקרא: “הבא ונסלח ליוון על שטימאה את מקדשנו ונצטרף למאבקה, שכן מאבקה של של יוון בעת’מאנים הוא כמאבקו של יהודה המכבי בסלווקים, וההצטרפות למאבק הזה תביא לשחרורה של המדינה העברית”. הם שרו שיר שתיאר כיצד רבבות יהודים צעירים הצטרפו לצבאות של אנגליה, צרפת ורוסיה, שלחמו לשחרור יוון, והשתתפו בניצחון הגדול שנחלו המעצמות הנוצריות  על התורכים בקרב נווארינו. הם הציגו כיצד, בעקבות הניצחון, יצאו המעצמות הנוצריות לשחרר את העמים  עליהם שלטה האימפריה העת’מאנית, ובסיועו של החיל העברי עליו פיקד יצחק נתן, שחררו את המזרח מרבאט ועד ביירות. הם ספרו את אחריתה הטובה של עלילת חייו של יצחק נתן, על כך שהמעצמות העניקו כאות תודה לנתן ולחייל היהודי את מדינת יהודה, מדינת החסות של האמפריה הנוצרית של המזרח שהוקמה בשטחי הכיבוש.  ולסיום קראו ממגילת כינונה של מדינת החסות: “מדינת יהודה  משתרעת מבאר שבע ועד דן, מן הים הגדול ועד הירדן. במדינה שולטים  נשיאים שהם צאצאיו של יצחק נתן חוזה המדינה העברית, שבה חיים בשלום אלה לצד אלה יהודים וערבים, מדינה החופשית לפעול כרצונה וכרצון תושביה בכל הנוגע לענייני הפנים, אולם ענייני החוץ שלה נתונים להכרעתה של האימפריה הנוצרית של המזרח.” אז אחזו הילדים ידיים והשתחוו, וכל הקהל הגדול מחא כפיים בהתלהבות, הנוסעים ההורים והמכובדים. אני מחאתי כף עם כולם אך ידעתי ידוע היטב שרב בסיפור השקר על האמת. 

כשעליתי לרכבת נכחתי עד כמה צדקתי.

מצאתי את המושב שלי ברכבת, בקרון מספר שלש מושב מספר אחת עשרה,  ליד החלון. שם גיליתי שמישהו כבר יושב בו. הוא היה איש גבוה ומשופם. הכרתיו. הוא היה בעל דוכן הפירות והירקות שהיה פורש את מרכולתו מדי בוקר מול ביתנו. כשהראיתי לו את הכרטיס שלי וביקשתי ממנו לפנות את המקום, פקח עלי זוג עיניים מזרות אימה ופצח בשרשרת ארוכה של קללות. הוא קילל אותי ואת אבי ואת כל הדוברים אל השבטים לדורותיהם ואת האצילים המפונקים, אבל אז צרר את צרורותיו הדלים והלך למושבו שלו ואני התיישבתי לי בשקט במקומי ולא אמרתי לו דבר וחצי דבר. לא אמרתי דבר למרות שהוא המשיך למלמל מתחת לשפמו במושבו המרוחק מן החלון, על אי השוויון ואי הצדק השוררים במדינת יהודה ועל כך שהעמלים אינם זוכים לגמול המגיע להם בעת שהאצילים ובניהם המפונקים, שאינם עובדים עבודה של ממש, זוכים בכל תפנוקי הארץ. אולם כאשר הגיעו הנוסעים האחרים השתתק. 

במושבים שסביבנו התיישבו שתי נשים ערביות צעירות עטופות חג’אב, מי שנראו ונשמעו כאב ובתו, שלא חדלו מדבר על הבילויים שיבלו בתל אביב, מי שנראה כפקיד, מעונב, אוחז בתיק עור, משקפיים עגולים על עיניו, מגבעת, כל מה שדרוש לפקיד גבוה הנוסע לדווח לממונים עליו במשרדי הממשלה שבירושלים, איש צעיר לבוש בגדי מסע, ורב, לבוש געלע קפטן.

הרכבת צפרה צפירה ארוכה והכרוז קרא לאחרוני הנוסעים לעלות לרכבת ויצאנו. הנגב חלף לנגד עיננו מבעד לחלונות הגדולים, אוהלי בדוים, רועים הרועים את עדריהם, מושבות עבריות עטופות שדות המושקים במימי המוביל הארצי, שהגיע אל הנגב בימי שלטונו הראשונים של נשיאנו העריץ מרדכי השני, העיירות הקטנות, נתיבות ושדרות. ככל שהתקרבנו אל הים הכול הפך ירוק יותר והאוויר קריר יותר והמושבות והערים והכפרים צפופים יותר, ואז, כשחלפנו ליד עזה  אמרה הבת לאביה: “אבא, תראה!”.

היא הצביעה אל המסילה המקבילה לנו, שם נסעה רכבת ולפניה קרונית משוריינת עם חצובות לכלי נשק ובחזיתה עגלה המחוברת אליה במוט ארוך, ועליה ישבו כבולים שלשה גברים עוטי כפיות. 

“מי הם, אבא, למה הם קשורים כך?” שאלה. 

הפקיד אמר: “זוהי קרונית מן  הקרוניות המשוריינות של צבא האימפריה הנוצרית של המזרח. היא מגינה עלינו מפני הפורעים התוקפים את הרכבת וממקשים את מסילתה, והערבים קשורים אל הקרונית כדי להרתיע את הפורעים, שהרי אלה לא יחפצו לפגוע בבני עמם … דעו לכם שקרונית כזו נוסעת גם לפנינו” ואחת הצעירות הערביות אמרה: ” הרי זה פשע  נורא… מה חטאו הגברים האלה? מי מתיר לצבא האימפריה לכבול אותם כך?” ועיניה רשפו וכולם שתקו,  הרב, האב וביתו, הצעיר הלבוש בגדי מסע ואני. גם הרוכל המשופם שתק , ורק הפקיד אמר: ” אל הקרונית שלפנינו לא כבל צבא האימפריה בני ערובה ואני חושש שנצטער צער רב על כך שלא כבל”. אז נזכרתי בספרו של משה סמילנסקי “מרד העברים ובני ערב” שקראתי בהסתר, והגיע לידי בדרך לא דרך. ספרו קרא להשתחררות מעולה של האימפריה הנוצרית של המזרח ולמרד של היהודים והערבים שיסלק את בני אירופה הנוצרים מארצות חופו המזרחי של הים הגדול, וכמעט שקמתי וקראתי, בלשונו של סמילנסקי “קומו בני יהודה, עברים וערבים וקראו: ‘צאו מכאן בני אלביון ובני רוס ובני הפרנקים, שובו לאירופה!” אבל לא העזתי. 

המשרת הלבוש מדים לבנים בא והציע לנו קפה מפינג’אן מוזהב שנשא על מגש, והערביה רושפת העיינים אמרה : “הקפה הזה נותן לכם , לכולכם, עילה למלא פיכם מים” , “או קפה…” הוסיפה חברתה וחייכה.  אבל אז, לפתע, נשמע פיצוץ עז והרכבת האטה את מהלכה, והאטה, ושבה והאטה, עד שעצרה לחלוטין.  נשמעו צרחות בהלה, אנשים מיהרו אל החלונות והביטו החוצה מבקשים להבין מה אירע והפקיד אמר בשקט: “אל דאגה רעי, מה ששמעתם היה הפיצוץ שהעגלה המקושרת אל הקרונית שנוסעת לפנינו גרמה לו. זהו תפקידה. להביא לפיצוץ מטעני נפץ  שהפורעים מניחים על המסילה. אנשי הרכבת הנוסעים על הקרונית הזו יתקנו את המסילה והרכבת תמשיך לנסוע. בני העוולה נכשלו שוב”, והאב אמר לביתו המבוהלת: “הסירי דאגה מליבך יוכבד, בני בריתנו, אנשי האימפריה, מגינים עלינו ולא ייתנו לאף בנדיט ואף פורע חוק לפגוע בנו”. הרב הזעיף גביניו ואמר בזעם : “הם אינם בני בריתנו, אדוני… לפני מאה שנה סייענו להם, לכופרים הנוצריים,  לכבוש את חופי הים הגדול ולשוב ולהקים את ממלכת הצלבנים… יימח שמה וזכרה… בעבור זה הם הבטיחו לנו מדינה, והם לא עומדים במילתם. הם אינם מאפשרים לנו להקים צבא, הם לא מרשים לנו לשלוח שגרירים לארצות העולם ואיננו יכולים לככל את קשרינו עם העולם כאוות נפשנו”.

הרוכל  קם וקרב אלינו הצביע עלי ואמר: “בכל אשמים אלה , האצילים המפונקים, בני בריתם של הזדים האלה, של שועי האימפריה הנוצרית של המזרח… הם שולטים בנו ומונעים מיהודה את חירותה. הנה ראו את הנער הזה כאן” אמר בקול ניחר “בן אצילים מפונק שכזה שיושב כאן ביננו ולא מוציא מילה מפיו. הוא בן הברית של הזדים האירופאים” ואני בלעתי את רוקי, והפקיד  קם ממושבו הרים את ידו , כאילו הוא מאותת לנו לעצור, ואמר: “חדלו מייד, כפויי טובה! הרי זה עתה ניצלתם ממוות ודאי על ידי אלה שאתם מכנים כופרים וזדים”, והצעירה הערביה זעקה : “אבל הם באמת זדים. הם לוחמים  נגד מי שרוצה לשחרר את ארצות הים הגדול מעולם של אלה שכבשו בכוח הזרוע אדמה שאינה שלהם… והזדים האלה לוחמים בלוחמי החופש באמצעות חפים מפשע שהם  כובלים לרכבותיהם”.

האיש הצעיר בבגדי המסע אמר בשקט,  בקול שכמעט שלא נשמע : “אנא, חדלו לריב, איני יכול לשאת זאת עוד”, אבל עיני האנשים הלכו וקשו והצעקות הלכו וגברו ולולא שבה הרכבת לנסוע וכולם היו חייבים לשבת כדי שלא ייפלו  היו המילים הופכות למלחמת הכול בכול.

ובלבבי פנימה שאלתי את עצמי בכעס, שוב ושוב: “מדוע אינך פוצה פה? לא העזת לומר דבר וחצי דבר כאשר הערביות שאלו את שאלתן הנכוחה, לא מחית על דבריו המחוצפים של הפקיד שהעז לקרא למורדים פורעים, לא קראת בלשונו של סמילנסקי: “קומו בני יהודה, עברים וערבים”, ואפילו לא העזת למחות על דברי הרוכל שהשפילך עד עפר…”.

 וכך, בלב מורתח, נרדמתי והתעוררתי רק כשהרכבת הגיעה לתל אביב. 

 

ב   –
בבית הספר לימדונו שתל אביב הוקמה לפני יובל שנים, בימיו של הנשיא אברהם הראשון, כדי להיות מרכז לחיים העבריים המתחדשים במדינת יהודה. זכרתי את כל מה שלמדתי אך לפני כחצי שנה למבחן הגמר בגאוגרפיה: אוכלוסייתה כמאה וחמישים אלף אלף נפש. רק ירושלים גדולה ממנה בין ערי הארץ. בשטחה של תל-אביב מצויים כ-10,000 בתי מגורים. בעיר כ-80 ק”מ של כבישים סלולים. כשליש מתושבי העיר העובדים מועסקים בתעשייה ובמלאכה, כ-15% במסחר, כ-12% במקצועות חופשיים וכ-10% בפקידות. יש בעיר כ-1,500 מפעלי תעשייה ומלאכה, שמעסיקים ארבעים אלף איש, המסחר כולל כ-1800 חנויות ועסקים שונים. יש בה 37 סניפי בנקים שונים, 65 בתי-מלון, 10 בתי-ראי נוע  ולמעלה מ-200 משרדים וסוכנויות שונות. 

פעמים רבות ביקרתי בעיר, נסעתי אליה עם הורי ועם חברי לגמוע מן התיאטרון והראינוע ובתי הקפה והצבעים המרובים שיש בה, ועכשיו קיבלה את פני בצעקות רוכלים, בהפצרות שדלנים, המבקשים לשדל את הנוסעים מבאר שבע שיקנו, שישכרו, שיבואו, בהמולת דילג’נסים ואוטובוסים וביללת חשמליות. הים הכחיל ונמשך אל האופק, יפו הלבינה בשקט מדרום, לובנה והשקט שלה הזכירו לי את עירי שלי, ותל אביב כרכרה והרעימה וזימרה מצפון. 

אז, לפתע,  ניגשה אלי נערה תמירה, עיניה שחורות ועזות, לבושה מכנסיים, כפי שנהוג רק בתל אביב, ושאלה: “אתה הוא נתן, בנו של הדובר אל השבטים?” ואחזה בידי. ואני, נרגש, איני מורגל בכך שנערות יפות אוחזות בידי, אמרתי : “אמת ויציב” והוספתי: “מי את?” ו”כיצד את יודעת שאני הוא נתן בנו של הדובר אל השבטים?” ואמרתי גם, לפני שהספיקה לענות על שאלותי: “אני מעדיף שלא להיקרא ‘נתן בנו של הדובר אל השבטים’ שכן איני גאה בייחוס הזה”.

היא חייכה,  הורתה לי להפקיד את מזוודתי בתא לשמירת חפצים, ואז משכה אותי אחריה למעמקי שכונת מנשיה, אל חוף ימהּ ושם אמרה: ” אנשינו שבבאר שבע דיווחו לנו שאתה מגיע ושאתה רוצה להצטרף אלינו כאן. ושידוע לך שתתבקש לעמוד במבחן ושרק לאחר שתעמוד בו תוכל להצטרף אלינו”. היא הכניסה את ידה לכיסה והוציאה ממנו מעטפה והניחה אותה בכיס חולצתי והלכה לה. ואז, לראשונה, הבנתי שחלומי עומד להתגשם ופחדתי מאד, ובכל זאת התיישבתי על החול ופתחתי את המעטפה. רוח ים נשבה בשערי וכמה סירות דייגים שטו על פני המים התכולים שמכמורותיהן אסופות, שבות מדיג הלילה אל נמל יפו. החוף היה ריק מאדם. הייתי גאה בעצמי ונכון לכל פקודה, נכון להקריב עצמי למען המהפכה.

בתוך המעטפה מצאתי מכתב קצר וחפיסת גפרורי קרטון דקה,  במכתב  נכתב:

“שלום עליך נתן וברוך בואך אל תל אביב.

המכתב הזה נועד לך ואך ורק לך, כאשר תסיים לקרא אותו קרע אותו לגזרים והצת אותו בסיוע הגפרורים.

נודע לנו מחברינו בבאר שבע שאתה חפץ להצטרף לשורותינו, כאן בתל אביב. 

תוכל להצטרף אם תצלח את המבחן אותו נציג להלן:

עליך להגיע לחוף ימה של תל אביב בעיצומו של יום,  ושם, בשעה שהחוף הומה מתרחצים, עליך לכתוב על סוכת המציל ‘”צאו מכאן בני אלביון ובני רוס ובני הפרנקים, שובו לאירופה” בכל דרך שתמצא לנכון, ואז להסתלק משם מבלי שתיתפס.

בברכת “קום התנערה עם חלכה”

מפקדת המחתרת בתל אביב”

לאחר ששרפתי את המכתב הלכתי לאורך החוף עד שהגעתי לחוף הרחצה  ההומה מתרחצים של תל אביב בקצה רחוב ביירון, חלומי היה במרחק נגיעה, במרחק כתובת על סוכת המציל. החלום למלט את נפשי מהגורל המר של ירושת תפקיד הדובר אל השבטים,  החלום להימלט מהשעמום הנורא של החיים הקרתניים, להימלט מאבי ולבנות לעצמי חיים משלי הרחק מצילו, והחלום שעליו לא סיפרתי לאימי ובוודאי שלא לאבי, להצטרף למחתרת בתל אביב ולמרד.  

הסתכלתי סביבי, תוהה כיצד אכתוב את שהורו לי לכתוב על סוכת המציל בלי להיתפס. אז הבחנתי שלרגלי שרידי קומזיץ, חבורה של צעירים בילתה כאן כנראה אתמול בלילה, שרה שירים וצלתה תפוחי אדמה. שלפתי משרידי המדורה פיסה של עץ מפוחם ופניתי לעבר צידה האחורי של סוכת המציל. הכרתי את המשפט שהתבקשתי לכתוב על בוריו, אבל כשהגעתי לשם שבתי ועצרתי. הסוכה הייתה מוקפת מתרחצים מכל עבריה.

 כיצד אכתוב את משפטו האלמותי של סמילנסקי בלי להתפס? 

את התשובה לשאלה זו קיבלתי ממוכר אסקימו שחלף על פני צועק במלא גרון “אסקימו קר, אסקימו קר”. קראתי לו, שלפתי מכיסי שתי פרוטות וקניתי אסקימו לימון צהוב ונוטף ונשענתי בגבי אל סוכת המציל. בידי האחת אחזתי באסקימו ובידי השניה כתבתי באותיות גדולות וברורות, מכתפי ועד למתני הנשענים  אל הסוכה, כדי שגבי יכסה את שאני כותב, את המילים שנחרטו בליבי ועכשו חרכו את גבי.

“חלומי התגשם” , כך חשבתי, אבל אז נחתה על כתפי יד כבדה. 

לידי עמד המציל, עיניו זועמות והוא נבח אלי: 

“מה אתה עושה ילד? בן נעוות המרדות” 

הוא דחף אותי מן הסוכה ועמד לפני המילים שכתבתי וקרא אותן בקול רם ומלעיג, ואני לא היססתי, השלכתי את האסקימו  וברחתי משם. 

בתחילה בוססתי בחול העמוק של החוף ואז פרצתי אל תוך רחוב ביירון הרחב, הנשפך אל כיכר האופרה והים, רץ בין האנשים הרבים הממלאים את המדרכות. אחרי נשמעו צעקות המציל וצעקות שוטרים שהצטרפו אליו: 

“עצרו אותו, תפסו אותו, תפסו את המורד!”  

השוטרים שרקו במשרוקיותיהם,  ואני חשבתי שבבאר שבע כולה אין אנשים כמספרם של אלה שבינהם אני רץ, ואמרתי לעצמי שהם לעולם לא יתפסו אותי בתוך הקהל הרב הזה. אבל לפתע ראיתי לפני שלשה שוטרים ששריקות המשרוקיות של חבריהם הזעיקו אותם לשם. 

“אני לכוד” חשבתי, אבל באותו רגע חלף לידי דיליג’נס ואני זינקתי אליו. 

קפצתי אל המדרגה שבצידו של הדיליג’נס ודילגתי פנימה אל הכרכרה  הריקה מנוסעים דרך החלון. הרכב ראה אותי מזנק ולא אמר דבר ואני הזדקפתי על ארבעותי והצצתי דרך החלון וראיתי את השוטרים שלפני ואת השוטרים והמציל שמאחורי נפגשים ומביטים זה בזה נדהמים. הרכב הביט בי מבעד לחלון שבקדמת הכרכרה ואמר: “בלבלת אותם כהוגן, הא?” ושאל: “לאן תרצה לנסוע, נערי?”

שאלתי: ” מדוע אתה מסייע בידי, הרי ראית שהשוטרים רודפים אחרי?” והוא אמר: “ישנם לא מעטים, כאן בתל אביב, שיסייעו לנמלטים מפני שוטרים. בוא ואראך את תל אביב שלא הכרת” והאיץ בסוסותיו ואמר:

” ראשית הבא ונתרחק מכאן”. 

הוא סבב את כלי רכבו בכיכר האופירה ושב על פניו והחל לנסוע במעלה המתון של רחוב ביירון ואמר: “כל ההמונים הללו, הגודשים את המדרכות ביום החוזה, אינם מבקשים לחגוג את חגו של חוזה מדינת יהודה, הם חפצים לראות ולהראות, להתבונן בחלונות הראווה, לרכוש בגדים ומותרות שאין להם חפץ של ממש בהם, תל אביב חוגגת ומשתעשעת וגם אני עימה…” וקטע את דבריו ואמר: “השוטרים הספיקו להקים מחסום והם עוצרים את התנועה ובודקים את כל הנוסעים וההולכים שברחוב”. 

הוא זרק לעברי חבילה ולחש: “לבש את הבגדים האלה במהירות!” 

אלה היו בגדי אשה ערביה, שמלה וחג’אב המכסה את חלקו התחתון של הפרצוף, לבשתי אותם בלי היסוס והתיישבתי על הספסל מחכה לבאות. כשהצצתי בעד החלון ראיתי שהשוטרים בודקים את הרכבים שנעצרו לפני המחסום בזה אחר זה ומאפשרים להם לנסוע רק שסיימו לבדוק אותם בדיקה מדוקדקת. לאחר כמה דקות הגיעו אלינו. 

שוטר רחב כתפיים שאל את הרכב בקול רועם:  “מנין ולאן?” והרכב השיב לו:  

” מיפו ועד הירקון”. 

 “ומיהם נוסעיך?” שאל השוטר.

הרכב ענה : ” נערה ערביה אילמת שאני מסיע בכל צהריים מיפו לבית הספר לחרשים שעל גדת הירקון, היא מוכרת לי מאז היתה ילדה”

“גם לאלה מגיע ללמוד בבית הספר לחרשים?” שאל השוטר “לדעתי עדיף שלא ישמעו ולא ידברו, את הערבים צריך להשתיק”, אמר והציץ בי מבעד לחלון ואז סימן לרכב להמשיך לנסוע. 

לאחר שהסתלק תקעתי בגבו מבט זועם, “כיצד נוכל לצאת למרד שכם אל שכם, יהודים וערבים,  כנגד האימפריה הנוצרית של המזרח כאשר כך מדברים שוטרי המדינה העברית?”  חשבתי לעצמי, אבל תל אביב שנפרשה לפני במלא יפעתה מחתה את זעמי. הרחובות היו עטויים זרי פרחים ודגלים התנופפו ברוח הים מכל חלון, על במות מקושטות שהוצבו לאורך הרחוב הציגו ילדים את הצגות יום החוזה, על במות אחרות היו תזמורות שניגנו את שיריו של החוזה והאנשים נעו בין הבמות לבושים בגדי חג. הרכב קרא לי לשבת לצידו, ואני הסרתי את בגדי הנערה הערביה, חבשתי את מגבעת העגלונים הגבוהה שהגיש לי והתיישבתי לידו על הספסל שבקדמת הדיליז’נס.

אז אמר לי, בעוד אנחנו מתמרנים את כלי רכבנו בין ההמונים החוגגים: “לא אשאל אותך מדוע נמלטת מן המשטרה, אשמח רק אם תאמר לי מה שמך, כדי שאוכל לפנות אליך כראוי”.

“שמי נתן, והגעתי לכאן, לתל אביב, כדי להגשים חלום” אמרתי לו “אני קרוי על שמו של החוזה, אבל מכיוון שאיני סובר שחזונו של יצחק נתן היה חזון ראוי אני עומד לשנות את שמי”.

 “אני מציע שתשנה אותו כאן ועכשו” אמר הרכב “שהרי הגעת לכאן כדי להגשים חלום, ומדוע שלא תגשים גם את החלום הזה של שינוי שמך, איך אתה חפץ , אם כך, שאקרא לך?”

 “אשמח אם תקרא לי משה, כשמו של משה סמילנסקי, הסופר אותו אני מעריץ וכשמו של המנהיג שהוציא את עמינו ממצריים, ואני תקווה שאכן נצא ממצריים המודרנית, זו של בני אירופה שכמו ממלכת הפרעונים העתיקה שכבשה את ארץ כנען, היא שולטת באדמות לא לה”.

 “אתה מרבה לצטט את סמילנסקי” אמר וחייך מתחת לשפמו הגדול. הוא היה גבה קומה ושחום עור, שפם השתפל משני עברי פיו ועיניו שוחקות, לא כעיני המהתלות של אבי אלא שוחקות ושמחות ואורה של השמש הרכה של תל אביב מרקד בהן.

“ומה שמך שלך?” שאלתי, אבל לא היה סיפק בידי לשמוע את תשובתו שכן לפתע פרצה אל רחוב ביירון הפגנה. בחורים ובחורות לבושים מכנסיים קצרים וחולצות לבנות, הגברים חבושים בכובעי קסקט , הנשים במטפחות, מדי העבריות הסוציאליסטית, נושאים שלטים וזועקים: “עבודה עברית, עבודה עברית”.

על השלטים התנוססו כתובות  כמו: “תנו עבודה לפועל העברי, לא לפועל הערבי”, ” אצילים ותעשיינים, סייעו להפוך את הפרמידה, די ביהודים נצלנים, פנו דרך לאנשי עמל עבריים”, “יחי הפועל העברי”, “שוויון וצדק  לכל העברים”, “אימפריאליסטים, הסתלקו אל האימפריה אשר אהבתם”. 

בכל מקום אליו הגיעו המפגינים הריעו להם החוגגים וחלקם אף הצטרפו אליהם. אבל אז הגיעו השוטרים. מפקדם שלף רמקול גדול והכריז:” זוהי הפגנה לא חוקית, לא נאפשר למהרסים ומחריבים להפריע לחגיגות יום החוזה, אתם נדרשים להתפזר ומייד!!!”, והמפגינים השיבו: “לא ניסוג מכיבוש העבודה!”, והשוטרים שלפו אלות, והמפגינים מצידם שלפו מגרפות וקלשונים, והשוטרים הסתערו על המפגינים ואלה הגנו על עצמם כמיטב יכולתם, אולם הם לא עמדו בלחץ ההתקפה ונסוגו כי השוטרים היכו בהם בחרי אף, ובלט בינהם בחרי אפו השוטר רחב הכתפיים שפגשנו קודם והרכב אמר: 

“כל זה מגוחך כל כך, שני צידי המתרס מגוחכים, אלה בלהטם ואלה בחרי אפם…” 

אך טרם הספיק לפסוק את פסוקו עד תומו הבחין בנו השוטר רחב הכתפיים, חדל מלהכות במפגינים ורעם בקולו: 

“הנה עוד מהרס ומחריב” וזינק אל הדיליג’נס והרכב האיץ בסוסותיו, הפנה את עגלתו לרחוב בן יהודה ודהר דרומה בעוד השמש שוקעת אל הים שממערב לנו.

לאחר שהתרחקנו שאל אותי: ” בניצחונו של מי אתה חפץ?”

 “איני חפץ בניצחונו של אף אחד” השבתי ” באתי לתל אביב כדי להצטרף לאלה המבקשים לכרות ברית בין כל העמים הנאנקים תחת עריצותם של האירופים ובני בריתם שהם, לעניות דעתי, הן  הנשיא ומשפחות האצולה והשוטרים של מדינת יהודה והן העברים הסוציאליסטים המבקשים שוויון וכיבוש העבודה לעברים בלבד”.

 “האם אכן יש כאלה המבקשים לכרות את הברית שאתה מבקש?” שאל הרכב ועצר את סוסותיו. 

שאלתו היתה נכוחה ומטלטלת. מלבד הנערה שפגשתי בבקר לא זכיתי לפגוש, מאז יצאתי מביתי בבקר, ולו איש אחד החפץ בברית של המדוכאים תחת מגפי האירופים. 

 

ג  –

הרכב ירד ממושבו וקשר את סוסותיו לעמוד הקשירה שעמד מול האולם, שסביבו סבב המון רב, ואותו הכיר כל מי שביקר אי פעם בתל אביב; המקום דמה לרפת גדולה מוקפת בקירות אסבסט. “למה הבאת אותי לבית העם?” שאלתי. חשתי שאני יכול לסמוך על הרכב. נראה שהאיש המסתורי הזה מבקש ללמדני דבר מה, ולכן, אף שלא ענה על שאלתי, הלכתי אחריו. הוא נטל את זרועי בידו ולקח אותי אל קופת בית העם, ולאחר שעמדנו שעה ארוכה בתור הוא שילם עשר פרוטות ונכנסנו פנימה עם עוד כמה מאות אנשים שהצטופפו על כסאות עץ באולם המחניק והחם.

מעל הבמה התנוססה כתובת   גדולה : ” סופרי מדינת יהודה חוגגים את יום החוזה”.

על הבמה ישבו גדולי הסופרים והמשוררים שלנו:  חיים נחמן ביאליק, שמואל יוסף עגנון ויוסף חיים ברנר והרכב אמר לי: ” הבאתי אותך לכאן, לבית העם, כדי שתוכל לברר מה אומרים אנשי הרוח על חלומך. אגב, דע לך כי רק לאחרונה נבנו לבית העם קירות. בימיו הראשונים היה נטול קירות, היו כאן רק במה ומגרש חול. ולא העיר ולא המדינה יזמוה אלא חבורת מתנדבים שרצו להפגיש את העם עם אנשי הרוח שלו, וראה כיצד נראים הקירות הללו, זהו בעצם צריף גדול ורעוע. כך נראה ביתו של העם”.

הסופרים ישבו לאורכו של שולחן, פניהם לקהל. לצד השולחן עמד ראש העיר של תל אביב, מאיר דיזינגוף, אותו הכרתי שכן ראיתיו רוכב על סוסתו בראש תהלוכת העדלאידע בפורים. הוא נטל לידו את המיקרופון והכריז: ” קהל נכבד, הזמנו לכאן, לבית העם של תל אביב, את גדולי הסופרים של מדינתנו כדי לחגוג את יום חגה של המדינה. אני יודע שהם אינם זקוקים להצגה, בכל זאת אומר כמה מילים על כל אחד מהם:

חיים נחמן ביאליק או חיים נחמן, כפי שמכנים אותו רעיו… שאני גאה להחשיב עצמי אחד מהם, ‘המשורר הלאומי של מדינת יהודה’  כפי שהוא מכונה בפי העם, נולד במושבה הקטנה ‘רדיד – יה’ שליד עפולה. אביו נפטר שהיה ילד צעיר והוא גדל אצל סבו האדוק. בגיל שבע עשרה  פנה ללמוד בישיבת ” עץ החיים” שבפתח תקווה ושם יצא  בשאלה והחל לכתוב. בישיבה כתב את שירו הראשון והנפלא “אל הציפור” והיה מעורב בחבורה של תלמידי הישיבה שיצאו בשאלה והקימו יחד אגודה שנקראה “נצח ישראל”. לאחר כמה זמן עזב את הישיבה ונסע לתל אביב הצעירה בלי ידיעת סבו. בתל אביב פגש את הפילוסוף הנודע לתהילה אחד העם, הכיר את עורך כתב העת “הפרדס” י”ח רבניצקי והחל בפעילות הספרותית הענפה שמאפיינת את חייו: כתיבה של שירים וספורים המבטאים את נפש העם והוצאה לאור של כתבים שכתבו גדולי האומה לאורך הדורות ומבטאים את נשמת הרוח היהודית “.

הקהל הריע וביאליק הרכין את ראשו לאות תודה וחייך.

“שמואל יוסף עגנון” המשיך דיזינגוף, אבל אז קטע עגנון את דבריו ואמר: “מאיר, בוא נקצר” וביאליק וברנר חייכו ” אני נולדתי בעיירה קרובה למושבה בה נולד חיים נחמן, חברי הגדול ממני בשנים ובחכמה. התחלתי את דרכי כסופר כששירי ‘גיבור קטן’ התפרסם בכתב העת ‘המצפה’, רעי שיושב לימיני יוסף חיים ברנר הוא שסייע לי בדרכי הספרותית. אני כותב בעיקר סיפורים קצרים ורומנים שנוטים אל הסמלי, וסיפורי “עגונות” שעל שמו אני קרוי, שהרי שמי היה צ’צקס עד שהתפרסם סיפור זה, הוא האהוב עלי מבין סיפורי.

ועתה אספר על רעי יוסף חיים ברנר…” המשיך עגנון.

 “אני סקרן לשמוע כיצד תתאר אותי שמואל יוסף…” אמר ברנר ועגנון המשיך: “חייו של יוסף חיים ברנר היו ועודם חיים של סערה. הוא נע ונד בין מדינת יהודה לבין חוצה לארץ. הוא לימד דרדקים וערך כתבי עת וכתב ספרים וסיפורים חודרי לב ומאמרים מעוררי מחלוקת, סיפורו האהוב עלי הוא “שכול וכשלון”, והוא וביאליק ואנוכי חברים בלב ובנפש.”

עגנון שיתף את הקהל בהצגה שהציג. לאחר שהציג את עצמו ואת ברנר הוא שאל שאלות וברר את בקיאותם של הנאספים בפרטי חייהם של גדולי סופרי מדינת יהודה, והקהל נענה בשמחה ובעונג. כשדיבר חשבתי לעצמי שאחווה כזו בין סופרים וביניהם לבין קוראיהם היא הקרקע שבה ישגשג חלומי, שהרי האחווה שחשתי לסופר הנערץ עלי היא זו שהולידה את החלום שבליבי,  ואמרתי את הדברים לרכב והוא רק חייך ושתק.

ברנר חיבק את עגנון חיבוק חם ודיזינגוף אמר: “תודה לש”י עגנון על ההצגה היפה שהציג את עצמו ואת חברו, ועכשיו נפנה אל העניין לשמו התכנסנו היום, הקשור קשור בל יינתק לחברות ולמחלוקת שבין שלשת הסופרים שהואילו  לכבדנו בנוכחותם. כידוע לכל הנוכחים אנחנו מצויים בתקופה סוערת וכאובה כאן אצלנו ובעולם כולו. הבקר  התבשרנו על ניסיון נוסף להתנקש בחייו של נשיאינו האהוב, הערבים בכל רחבי האימפריה הנוצרית של המזרח וכאן אצלנו מתקוממים נגד שלטון המעצמות האירופאיות, ברוסיה התקוממו הסוציאליסטים נגד שלטון הצאר וכשלו אולם הם ממשיכים לבעור ולרתוח במחשכים ברחבי העולם כולו. איטליה וגרמניה הפכו פשיסטיות, יש האומרים שאנחנו בדרך למלחמה בין המעצמות האירופאיות. 

במפגשנו זה נעסוק בשאלה:” מהו מקומה של מדינת יהודה בעולם המצוי בתמורות חריפות שכאלה? מה ראוי שתעשה?  הזמנו סופרים לדון בשאלה משום שאמן יוצר הוא שהקים את מדינתנו. הוא שחזה את החזון שהתגשם להקים בית לאומי ליהודי העולם בארץ יהודה. אולם חזונו התגשם רק בחלקו, שהרי מדינת יהודה אינה מדינה עצמאית אלא מדינת חסות של האימפריה הנוצרית של המזרח. סופרים ואנשי רוח שונים מציעים הצעות שונות ביחס לעתידה של מדינת יהודה,  וידועה הצעתו מעוררת המחלוקת של משה סמילנסקי. אנו נבקש מהסופרים הנכבדים היושבים עימנו כאן, בכירי סופריה של מדינת יהודה, שיחוו דעתם בשאלה, ויעשו זאת בסיוע התייחסות ליצירה שיצרו.”

דיזינגוף העביר את המיקרופון לחיים נחמן ביאליק ואני נדרכתי על מושבי, אולם עד מהירה אבדה דריכותי ואכזבה ודכדוך עמוקים אפפו את כל ישותי. הסופרים הנואמים על הבמה אכזבו אותי אכזבה עמוקה.

ביאליק דיבר על “אל הציפור”, וסיפר כיצד כתב את השיר כאשר למד בישיבת “עץ החיים”. הוא אמר כי בשיר ביטא את חלומו להינתק מכבלי הדת שבתוכה גדל ואשר הביאה עליו תלאות, צרות, שִטנה ויגון, ואת שאיפתו להיות שותף לחזונו של יצחק נתן ולכונן במדינת יהודה מולדת עברית חדשה, שבה יעבדו העברים ויקצרו ברינה, יסירו ממנה את צלמוות הגלות שירד עליה מאז גֵרשו ממנה הרומאים, כובשיה ומחריביה, את העברים, והיא תשוב ותפרח — ותהיה לארץ בה ינצו השקד והתומר.

“על מדינת יהודה” כך אמר “לחתור למימוש החלום הזה, לשוב לחזונו של יצחק נתן אותו זנחה למען מאוץ הקידמה” וסימן בידיו מרכאות סביב המילה ‘קידמה’. 

ברנר קטע את דבריו ואמר: “מורי ורבי חיים נחמן, אני מעריך עד מאד את יכולותיך כמשורר וכעורך, וספורי שלי יצאו נשכרים הן מאלה והן מאלה” אמר וצחק צחוק קצר ועולב, והרכב לחש באוזני: “הרי ידוע לכל שביאליק העורך עלב בברנר ודחה את יצירותיו”, וברנר המשיך: “אבל אני חולק עליך, אדוני… אני סובר שהמצוקה אשר בה שרויה מדינת יהודה לא צמחה משכחת חזונו של יצחק נתן, אלא מעוול מוסרי ומתוהו של אי־צדק חברתי, מהעדר השוויון הזועק אשר שורר בין גבירים, אצילים ובני אצילים, בעלי הון ותעשייה — לבין העובד הפשוט, האיכר והפועל, המדוכאים תחת עול שאין בו חמלה. בדיוק על כך כתבתי בסיפורי שכול וכישלון, שבו הצבתי זה מול זה את שני הבתים – בית חפץ ובית גולדמן – האחד בית חפצי החיים, והשני בית חפצי הממון. והניגוד הזה, הוא ולא אחר, הוא המביא אל השכול ואל הכישלון הן בסיפור והן במדינת יהודה”. 

הרכב שאל בלחישה: ” ומה דעתך על אנשי הרוח? האם הם שונים מן השוטרים והפועלים, כמותם הם עולבים זה בזה, כמותם הם נאבקים זה בזה ואין בדבריהם לא אחווה ולא חלום”

ואז, בעוד עגנון מרבה מלל על סיפורו “עגונות”, ועל הקשר שבין משמעותה של יציאתו לגולה של ר’ אחיעזר, גיבור הספור, כדי להשיב לארץ את האמן בן אורי, אהובה של ביתו, מי שיכול היה להיות כבנו, לחזונו שלו אודות מדינת יהודה,  הצצתי לאחור, כי ראיתי שהרכב מביט לשם וחפצתי לברר מה ראה.

 ושם, בקצה האולם, ישבו בשורה, זה לצד זה, הנערה, המציל, השוטר, שתי הנשים הערביות, האב וביתו, הרוכל והפקיד והרב, ושוחחו באחווה וברעות.

בשורה שלפניהם ישב אבי ועיניו המהתלות מחייכות אל הרכב שלצידי,  כרב היוצא לגולה כדי להשיב את בנו.