תמי הייתה ילדה סקרנית בת שש שאהבה לטייל ביער ולגלות דברים חדשים. כמו בכל שבת, היא הגיעה עם הוריה ליער והיא ביקשה לצאת לטייל לבדה. הוריה, שהכירו את היער היטב, הסכימו. בזמן שהם הכינו פיקניק, היא טיילה ברחבי היער. זה היה שיא האביב, והיער היה יפהפה יותר מאי פעם. העצים היו מלאים בעלים ירוקים, ואור השמש חדר מבעדם. השדה היה מלא בפרחים צבעוניים, דבורים ריחפו מעליהם בזמן וקולות הציפורים מילאו את היער. אבל תמי כבר הכירה את כל זה, והיא רצתה לראות משהו חדש. היא נכנסה עמוק יותר אל תוך היער בחיפוש אחר משהו חדש, אך ראתה רק את מה שכבר ראתה פעמים רבות. נחל נוצץ שבו שחו דגים, סלע מכוסה טחב ועץ גדול ששימש בית לציפורים רבות – כל אלה כבר היו מוכרים לה. היא כבר כמעט התייאשה ועמדה לחזור להוריה, ואז היא הבחינה במערה גדולה ומסתורית. תתמי מעולם לא ראתה את המערה הזאת קודם, וסקרנותה התעוררה מיד. אבל משהו בה גם הפחיד אותה, בעיקר החושך והמחשבה על מה שעלול להסתתר בתוכה. אבל הסקרנות שלה הייתה חזקה יותר והיא החליטה לבדוק מה יש שם ואז לחזור מיד להוריה. תמי עשתה כמה צעדים אל תוך המערה. היה בה קריר, ועל הקירות היו חריצים ארוכים, כאילו משהו שרט אותם. היא תהתה איזו חיה הייתה יכולה ליצור סימנים כאלה. אולי דוב. אולי אפילו דינוזאור. היא עמדה מול החשכה. היא פחדה. לרגע חשבה שאולי עדיף לעזוב ולחזור להוריה. אבל היא דחקה במהירות את המחשבות האלה והחליטה לגלות מה מסתתר בחושך. היא עשתה צעד ראשון. אחריו עוד אחד. החושך עטף אותה מכל עבר. היא לא ראתה דבר. היא נשענה על קיר המערה כדי לא ליפול. היא עשתה צעד שלישי. אחריו רביעי. כל הגוף שלה צעק לה לברוח, אבל היא המשיכה ללכת. אחרי הצעד החמישי היא כבר לא הרגישה את השביל. לפתע החליקה ונפלה, והתגלגלה במורד המדרון. היא נחבטה בכמה אבנים קטנות, עד שלבסוף נעצרה כשהתנגשה בקיר. כל גופה כאב, היא בקושי הצליחה לקום, לא ראתה דבר והיא רעדה מקור ומפחד. תמי התחילה לבכות. היא הייתה בטוחה שלא תצליח לצאת משם. היא נשענה על הקיר, אבל משהו במגע שלו הרגיש לה מוזר, היא הפסיקה לבכות והחלה למשש את הקיר. לאט־לאט עיניה התרגלו לחושך, היא הביטה בקיר וגילתה שהוא מכוסה קשקשים. תמי הייתה מבולבלת, היא המשיכה להעביר את ידה על הקיר, בניסיון להבין במה היא נוגעת. לפתע נגעה במשהו קשה וחלק. היא העבירה עליו את ידה והבינה שזה משהו אחר, היא הרימה את ראשה וראתה קרן גדולה מעליה. היא נסוגה כמה צעדים והבינה שמולה עומד דרקון ענקי. באימה היא הסתובבה ורצה, אך התנגשה בקיר ונפלה. היא בכתה מכאב ומפחד. הדרקון פקח את עיניו. הוא קם לאט, והמערה רעדה מכל תנועה שלו. למרות החשכה, היא הצליחה להבחין בארבע רגליו ובגופו העצום. הדרקון פתח את פיו. תמי הייתה בטוחה שהוא עומד לטרוף אותה. לפתע גרונו החל לנצנץ באור כתום בוהק. עכשיו היא הייתה בטוחה שהוא עומד לשרוף אותה. היא עצמה את עיניה וצעקה מפחד. הדרקון הרים את ראשו, ולהבה גדולה פרצה מפיו אשר והאירה את כל המערה. תמי המשיכה לעצום את עיניה ולצעוק, בטוחה שבכל רגע תרגיש את האש. אבל דבר לא קרה. לא הייתה אש, לא היה כאב. תמי פתחה את עיניה והביטה בדרקון. כשהיא עמדה על רגליה הדרקון שוב הוציא זרם אש על התקרה. באור הלהבות תמי הצליחה סוף־סוף לראות אותו. גופו היה מכוסה בקשקשים ירוקים, ארבע רגליו היו עבות, ומגבו נפרשו שתי כנפיים גדולות. צווארו וזנבו היו ארוכים, ושתי קרניו הצהובות בלטו מעל ראשו. כשהוא סיים להוציא אש, האש המשיכה להאיר את המערה לזמן קצר ותמי הביטה בעיניו. לא היה בהן כעס. הדרקון הוציא שוב זרם אש אל התקרה. הפעם תמי הבחינה שהוא מפנה את ראשו לכיוון מסוים. היא הבחינה במעבר בצד המערה ואז הבינה: הדרקון מראה לה את הדרך החוצה וחיוך עלה על פניה. תמי הלכה במעבר, והדרקון צעד מאחוריה. מדי פעם הוא פלט זרם אש אל התקרה כדי להאיר את דרכה. כשהגיעה למדרון התלול, הדרקון תמך בה בזנבו. כשהגיעו ליציאה, תמי שמעה את הוריה קוראים בשמה. היא הביטה בדרקון וחייכה אליו בתודה. ועל פניו של הדרקון הופיע חיוך רחב. תמי רצה החוצה מן המערה אל הוריה. הם חיבקו אותה ושאלו אם נפגעה. “אני בסדר,” היא אמרה והוריה חזרו אל מקום הפיקניק. לפני שהלכה, תמי הסתכלה פעם אחרונה אל המערה וחייכה.
הסוף
