ברגע אחד

לא באמת תכננתי לכתוב.

זה פשוט יצא.

כמו נשימה של סוף יום, כזאת שאתה לא שם לב שלקחת —

אבל מרגיש קצת יותר קל אחריה.

לא קורה כלום מיוחד.

או שאולי קורה הכל, אבל לאט.

רציתי רק לשים מילה אחת על הדף,

והיא הביאה איתה עוד שתיים,

ואז שורה.

לא כתבתי כדי להרשים.

לא כדי שיקראו ויגידו “וואו”.

כתבתי כי לא דיברתי כבר זמן.

כי הראש מלא, והלב קצת שקט מדי,

והיד פתאום רצתה לדבר.

אין כאן סוף.

וגם לא התחלה.

רק אני.

ועט.

ודף.

ושום דבר —

שמרגיש, איכשהו, כמו הכל