א
בתוך ביתן שמירה שהצהיב עם הזמן, יושב שומר עם כובע בוקרים ובוהה בנוף המדברי. מסתכל על היעלים המדלגות בין המצוקים ונשרים החגים מעל קניון גדול. הוא יושב שם הרבה זמן, רואה איך החול נע ויוצר סביבו דיונות. על האדמה הזאת דרכו נביאים ורשעים, חיילים ועולים שבאו להפריח את השממה.
רעש חריקה מגיע מהכביש המהיר, הוא מתעלם ממנו עד שאוטובוס טיולים מופיע. מהאוטובוס יורדים נערים ונערות בכיתה ח’, מלאי חיים עם תיקיהם העמוסים בחטיפים ומים. אחרי קבוצת הילדים יורדת מורה מבוגרת שמצאה חן בעיניי השומר. מאז מות אשתו לא אהב אישה. בידה משכה תלמיד עקשן שיצא מהאוטובוס מסנוור מהשמש ומתהלך שפוף.
המורה דילגה בזריזות לביתן ואמרה
“שלום אדוני תוכל לשמור עליו לכמה רגעים”
השומר הוותיק הסתכל על הילד השפוף ואמר
“מוכן לשמור עליו כל היום” וגיחך
וכך היה, המורה נכנסה לשמורה ושורה של ילדים משתרכת אחריה, חוץ מילד אחד שנשכח, נשען על דלת הביתן כשומר בעצמו.
איך הגעתי למצב הזה חשב השומר, תפקידי הוא לפקח על השמורה, אני לא מטפלת בבית ילדים, היית חייב לנסות להצחיק אותה שוטה זקן, כעונש הביאה לך אותו. מה תעשה אם היה רעב או ירצה הביתה.
לפני שהספיק לסיים את רצף המחשבות דיבר הילד.
אני יובל, איך קוראים לך?
השומר נאנח וענה “יהודה ותנסה לא להיפצע”
שקט החל לשרור ביניהם, יהודה ידע שמפאת גילו הוא זה שצריך לדבר איתו אבל סירב. במדבר השקט מתרחב, הוא רץ בוואדיות ובעמקים, מנסה להתנגש במצוקים ולהשמיע קול ללא הצלחה, עד שהוא נהפך לדממה דקה.
