בוקר טוב עולם,
אני יורדת מן החוטים
מכריחה את עצמי בכל בוקר לקרוא את ברכות השחר למרות שלפעמים המילים נראות לי חלולות ובכל זאת מכריחה את עצמי שלא לשמו בא לשמו. מרגישה לפעמים כאילו קרעו ממני מסיכה של עור ואור והשאירו אותי חשופה, נטולת קלאס ותקווה.
האמנתי פעם, יום לפני בריאת העולם, תשס”ט שאני אישה טובה. האמנתי שהאלוהים איתי.
מכריחה את עצמי לברך את ברכות השחר, כדי להחזיר לעצמי בכל בוקר את האמונה במשהו גדול יותר ממני. גדול יותר מימך. קמה כל בוקר במחשבה עליך, על חדר מאה שבעים ותשע עם מראה אכזרית שנפצה לי ביום שישי אחד את התדמית והשאירה אותי כואבת על רצפה קרה. צמאה.
התאפקתי לא לצאת מהחדר. קיוויתי מאוד שעוד נשאר שם בחדר משהו מצלם האלוהים שלי, האהבה.
יש כל מיני סוגים של ניפוץ. יש ניפוץ של מכשירי טלוויזיה, דלתות צלחות וכוסות. שברים של זכוכית, שאפשר לאסוף ולאחות. אפשר לנקות. לכבס. לזרוק. ויש שברים של בני אדם. קצת יותר קשה לאסוף אותם, לחבר אותם, לרפא אותם. לפעמים צריך הרבה סמים בשביל זה, ולפעמים אומרים שצריך רק זמן.
אבל הזמן לא עוצר. והוא הדבר היחיד שמקרב אותנו לסוף.
בחדר מאה שבעים ותשע הצלחתי לראות את הזמן. את הקמטים, את השיער שחזר להיות שוב קצר, את הגוף שבוגד ונכנע לכוח המשיכה, ולא הצלחתי לראות במראה אהבה. גם לא ששכבתי במיטה עם שמלה שחורה קצרה שלא חשבתי שאצליח אי פעם לאהוב. היא נראתה לי גדולה למידותיי. שייכת למישהי אחרת, קלאסה יותר, מהודרת. השארתי אותה על הכיסא. קיוויתי שאוכל לחזור לקחת. או שפשוט אבדתי את התקווה. שהרי מה כבר יכול להיות? הרי ממילא לא יכול להיות בינינו כלום. כששומעים את אותו המשפט פעם אחר פעם, מתחילים להאמין שהוא נכון. זה נצרב. זה שובר. זה מגרש את התקווה, את השמחה וכל רגע שמח הופך לזמני. תפל. שקרי. איפה ההבטחה לנצח. אין אלוהים. מכריחה את עצמי לקרוא בקול את ברכות השחר גם כשאני מרגישה נטושה.
מרגישה הכי בנוח בשמלת טריקו פשוטה.
אחרי שלושה שבועות של ניקיון סטרילי. כוס תה והרבה פיכחון, כוסית וודקה אחת יכולה להיות אחת יותר מדיי וכל השקר והגועל צף החוצה כמו מים עכורים. והכלי מתנפץ. זו יכולה להיות מילה, זה יכול להיות גם אקט שנעשה בלי מודע, כמו למשל לשכב במיטה, מסוחררת, ערב שישי, ולהקשיב לגבר שאיתי, מתכנן תוכניות שלא כוללות אותי לשבת. או למשל להרגיש אצלו את החשש שאולי חלילה מישהו שהוא מכיר עלול לבוא כדי לקחת משחה, ולמצוא אותי, מי שאני, שם בחדר.
ניסיתי ליהנות מהמחשבה שיש כאן מישהו ששומר עליי בסוד, כמו ששומרים למשל על פנינה יקרה. זה לא הלך לי. הרגשתי קטנה . זקנה. חסרת ערך.
מה לעזאזל ציפיתי?
כל הכעס על עצמי, על ערב שישי, על החיים הכפולים שאני מנהלת – בעיקר מול הילד, שאף אחד, ובעיקר לא הגבר שמאמין שהוא הכי מכבד בעולם- לא הזמין לבירה קרה בבריכה, שלא לדבר על ארוחת ערב… הכל עלה לי. כשהמצלמה נשלפה לי מול הפנים, לצד מי שאמור להיות לי גם חבר, מרחב מוגן, כשהחרב לשון שלו התחדדה, כשהוא הטיח בי שוב האשמות בסגנון נרקומנית בשקל, והכי כשהוא הבטיח שהפעם יראה אותי, אותי הפגועה, השיכורה, למאמן שלו- כדי שזה יטפח לו השכם – שיאמר לו : כל הכבוד! הצלחת לא לשבור.
אני נשברתי.
ואם הייתי טלוויזיה מצבי היה טוב.
אבל אני רק בנאדם.
לא קורבן חלילה. פשוט אישה.
שאהבה מכל הלב שלה גבר שהבטיח לה פעם מזמן ששום דבר לא יכול להיות בינו לבינה. והיא סירבה להאמין לו. סירבה להאמין למה שאומרות השפתיים שלו .. הפה.. שהיא נישקה מכל הלב והנשמה. עד שהוא נשבע בספר התהילים. רק אז היא באמת הצליחה להאמין לו – שכלום לא יקרה. או שבעצם -לכתחילה לא קרה שם כלום. וכל בריאת העולם, יד המקרה, היה רק פרי של דימיון. תחנת ביניים שלו – בדרך למאה אחוז של עצמו.
אני מכריחה את עצמי לקרוא כל בוקר את ברכות השחר.
ולו רק בשביל להזכיר לעצמי שלמרות שאני קמה והולכת לישון במחשבה עליך
יש לעולם אלוהים.
